בוקה ומבוקה ומבולקה. 2014

סרט הגמר של עדה רימון ואופק שמר מבצלאל הוא סרט מחאה על המצב בישראל העכשווית. מעט ארוך אך מלא בהפתעות ויזואליות ותוכניות ומספק הרבה חומר למחשבה. בין ה"רעים" שמחריבים את המדינה תמצאו *כמובן* נער גבעות, טייקון אכזר שמייבש את ים המלח וערסים עם פטישיזם לפטישים פשיסטים.
תהנו!



סרטם הקודם עיבד לאנימציה שיחה בין ישעיהו ליבוביץ לישראל אלדד:



עדה מספרת על התהליך ועל הרעיון בבסיס הסרט:

"עבדנו בטכניקה של קט-אאוט באפטר, משתי סיבות עיקריות- היה לנו בה כבר ניסיון מהסרט הקודם שעשינו ויותר חשוב- זו טכניקה שמאפשרת שינויים עד לרגע האחרון. לא רצינו לעבוד על תסריט חצי שנה ואז להיות ה"פועלים של עצמינו" העדפנו לחיות עם הסרט ולהיות יכולים לחשוב על כל דבר מחדש בכל נקודה.ים המלח היה שם מההתחלה, כמקום שמייצג מבחינתינו הרבה דברים, הוא ייחודי ומשונה, מדברי, יבש וקשה למחייה אבל גם עוצר נשימה ומדהים, מתעללים בו, מיבשים אותו בזמן שנופשים לחופיו, בגדול, מקום המכיל בתוכו הרבה דמיון למדינה שבה הוא נמצא. (אפילו ים המלח חולק שתי מדינות עם גבול בלתי נראה).אני (עדה) ירושלמית במקור, עם חשבונות בלתי פתורים כלפי העיר ויושביה ואופק (במקור מכפר ורדים) עלה לירושלים לרגל הלימודים, הבין מהר מאוד עם מי יש לו עסק. שנינו מאוד מחוברים למה שקורה מסביב, ברחוב, בתקשורת, קשה לנו להתעלם מזה ואנחנו כן מאמינים שזה קשור אלינו מאוד ומשפיע על החיים של כולנו. ה"זה" הזה מורכב מהרבה מאוד דברים ששזורים אחד בשני באופן שמקשה להבין כמה זה מסובך... עובדה זו הובילה להחלטה שבכל סצנה יהיו כמה נושאים משולבים שלאו דווקא קשורים אחד לשני (למשל- הפקרת ים המלח בידי טייקונים יחד עם הטרדה מינית וגסות רוח. הפרחת השממה של קק"ל שמייצגת גם דרך של כיבוש הארץ, עם תרבות המנגלים והזבל וכו'..) במהלך העבודה על הסרט, ככל שהתבצרנו יותר ויותר בבית, הבנו שאנחנו הופכים להיות דומים יותר ויותר לאיש שנפל לבולען- הוא שם, הוא חלק מהאירועים אבל הוא לא יכול לעשות שום דבר. עד שלב מאוד מאוחר. רצינו שהוא יצא מהבור וניסינו לחשוב איך, אבל היות והסרט הזה הפך למעין תיעוד של שנה של מה שאנחנו מרגישים, לא מצאנו דרך להוציא אותו משם, כלומר גם אנחנו עוד לא מצאנו את הפיתרון.אנחנו כן רואים בסרט הזה גם הרבה אהבה ודאגה לישראל, למקום, לטבע, הבנה שלא הכל מושלם אבל אפשר וצריך לצאת מהבולען.
עבדנו מתוך ידיעה שאי אפשר לראות ולשים לב לכל הדימויים וההתרחשויות בבת אחת, רצינו ליצור תחושת עושר ועומס, כי זאת בדיוק התחושה.
מבחינת מי עושה מה, זו שאלה שקשה לענות עליה.. אנחנו עובדים ביחד כבר ארבע שנים וקשה להגיד שיש לנו שיטה לגבי זה. לאופק יש הרבה ניסיון באפטר ובתכנון והתמודדות עם כזה היקף של עבודה, עדה אוהבת לצייר ולהמציא דברים... אין פריים שעדה עיצבה שאופק לא שינה, אין סיקוונס אנימציה שאופק אינמץ ועדה לא שינתה אופק גם עיצב ועדה גם אינמצה, אופק, שהוא גם מוזיקאי חיבר את "טראנס הצפירה" ואפילו על הסאונד עבדנו שנינו בסוף..."