פרנקי, החייזר הסחי הראשון. סרטו של סאן צ'רונצ'אי. הרבה מהומה צבעונית (עם דמות מקסימה) על לא-דבר. ועדיין יפה ומקורי (גם טוב לדעת שלא רק אצלנו יש ערסים).


תיקון:
עברו כמה ימים מאז שצפיתי בסרט לראשונה והוא נראה לי אחרת עכשיו. יש בו כמה בחירות מעוררות מחשבה: למה החייזר מציג שלט דיגיטלי? למה הוא כל כך אלים? ומה בסופו?
הסרט מעלה בי הרבה מחשבות בנושאים שגם ככה מטרידים אותי לאחרונה: היפסטרים וסחים, מחאה חברתית, עולם דיגיטלי, מדינה יהודית ועוד.

"פרנקי שולטט!!!!" (שגיאה דומה גם במקור באנגלית) הוא לא סתם ביטוי. הוא מכניס אותנו להקשר, וההקשר הוא עולם הרשת החברתית בו יש סובייקט שחשוב לו להראות שהוא שולטטטט. כך שהקונטקסט הופך את "פרנקי" מחייזר שטס בגלקסיה לאווטר.

מהו אווטר?
אווטר הוא ייצוג וירטואלי של ה"אני". לכולנו יש ייצוגים כאלה. זה מתחיל בדמויות שמייצגות אותנו במשחקים, דרך דמות הטוקבק שלנו ומגיע עד לדמות הכי קרובה (לכאורה!) לדמותנו הממשית: הפרופיל שלנו בפייסבוק. הם כולם דמויות מיתוג, ייצוגים בחלל וירטואלי.
קוסמופוליטן חסר שורשיםאני אשתדל לא לעשות ניתוח יתר לסרט…

לייאאוט וסטוריבורד, שתי תת-אומנויות של אנימציה, חשובות מאוד. מקווה שהפוסט הזה יתן תמונה כללית על הנושא יחד עם מגוון כלים לשימוש ופיתוח האמנויות האלה. מעט רקע כללי: הלייאאוט (LAYOUT) הוא הקומפוזיציה בפריים, מיקום האלמנטים. התפקיד של אמן הלייאאוט הוא (או היה) לארגן את היחס בין הדמויות לרקע ולשמור שהפריים יוכל להכיל את התנועה הצפויה בפריים מבלי הפרעה: בלי התנגשות בין אלמנטים או חריגה מגבולות הפריים. האומנות הזו נעלמה אם אני לא טועה אבל הוטמעה בתהליך העבודה על הסרט.

הסטוריבורד (STORYBOARD) הוא סקיצת הבימוי של הסרט. ויזואליזציה של המהלך הסיפורי, תיאור רצף השוטים, מה רואים בכל שוט ומה הטקסט המלווה כל שוט באיורים כלליים. בסרטי אנימציה רבים העבודה על הסטוריבורד היא בעצם העבודה על התסריט והבימוי במקביל. שיטת העבודה הזו, שעוזרת לדמיין את הסרט עוד לפני ההפקה, נעשתה שימושית גם בסרטי לייב. עבודה מדוקדקת על סטוריבורד מונעת צילומים מיותרים ועריכה מאוחרת.

בגלל שאמנות הלייאאוט מעט נעלמה איחדתי אותה עם הסטוריבורד. המשותף לשניים הוא בבניית הפריים הסיפורי. העבודה האמנותית על שניהם משלבת בימוי עם עיצוב בל…

"יותר קל להוציא את היהודי מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודי" תחרות הסרטונים בנושא "ציונות" ציוןU  של משרד התרבות והספורט יצאה לדרך היום (שלישי). וזה הסרט שלי: כדי להצביע לו באתר התחרות לחצו כאן. אם תרצו בכך.

סקיצות לסרט, אפשר ללחוץ להגדלה:







למרות שאני יודע על התחרות כבר חודשים התחלתי לעבוד על הסרט יומיים לפני ההגשה. כי מה שלא עושה השכל עושה הלחץ. היה לי כבר רעיון שהתבשל בראש והייתי צריך לעשות הפקה אינטנסיבית (כתיבה, קריינות, עיצוב, אנימציה וכו') כדי להספיק לעשות דקת אנימציה בזמן כזה קצר. הנושא הזה מעסיק אותי בלי קשר לתחרות. אמנם בחוגים אליטיסטים מסוימים ציונות=לאומנות או כל מיני רעות חולות  אבל התנועה האדירה הזו שגרמה לתקומה של אומה בארצה אחרי כל כך הרבה זמן היא לדעתי אחד מפלאי תבל. הלא יאמן קרה ולפני לא הרבה זמן בכלל. אבל השאלה שהטרידה אותי היא: מה עכשיו? מה עושים אחרי שסימנו V על שיבת ציון ונשאר לנו לכונן כאן מדינה שמיוסדת על הערכים של האומה שבשמה היא קמה? מהבחינה הזו כולנו "פוסט ציונים" (בניגדו לאנטי ציונים). כי הציונות עוברת מטה-מורפוזה מתנועת עליה…

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

האתר MOTIONGRAPHER העלה פוסט ישן שלו על המייקינג אוף של משחק המחשב "הנסיך הפרסי". אני ממש לא בקטע של משחקי מחשב (היום) ודווקא בגלל זה מצחיק אותי לראות טסטים של אנימציה למשחק. פתאום גם נראה כמה התנועה שלו אינה מובנת מאליה. ההיסוס שלו לפני קפיצה, הדרך בה הוא נוחת. יש בו משהו שמאוד לא מאפיין "גיבור". הוא נראה כמו בחור שכזה, שנאלץ להציל נסיכה. ממש לא כמו בסרט שיצא אחר כך עם ג'ייק גילנהול.


ואיך אפשר בלי הסרטון הויראלי של "קרחת": הנסיך הפרסי האמיתי (ועוד בישראל!):

ואל תשכחו: אם הגעתם עד לנסיכה: אל תרוצו אליה מהר מדי. היא תהרוג אתכם.
או שזה בעצם ב"קרטקה"?
אוי. כמעט שכחתי: זה הסרט הבא של דיסני שמבוסס גם הוא על משחק מחשב. WRECK IT RALPH, "ראלף ההורס", מספר על "רע" של משחק מחשב שנמאס לו להיות הרע. "רע הוא הטוב החדש", כבר אמרנו?

בהמשך לפוסט על כלבים, הגיע תור החתולים.
חתולים מונפשים זה דבר שעובד מצוין. שפת הגוף שלהם מאוד אקספרסיבית ומאופינת והאישיות שלהם לא דורש האנשה, היא מתקשרת בעצמה. אז הנה מקבץ של סרטי אנימציה שאומרים משהו על מערכת היחסים בינינו לחתולים.
הסרט הראשון הוא כל כך קלאסי שמגיע לו פוסט משל עצמו. אין מקבץ אנימטיבי שלא מכיל אותו. "החתול חזר"' המבוסס על שיר עם, הוא סרטו של קורדל ברקר שעשה שלושה סרטים בסך הכל למרות ההצלחה לה זכה הסרט הזה. הסרט, מבית NFB, עוסק במר ג'ונסון, שמנסה להפטר מחתול שהשתלט על חייו. אבל החתול מתעקש לחזור עד הסוף הנורא. סרט מצחיק ואנימציה מצוינת. את הסרט ניתן לרכוש כאן.


מקוטו שינקאי (אנימטור מדהים, בפעם אחרת) אחראי לקטע המקסים הזה שעוסק במה שחתולים באמת מרגישים כלפינו, ידידי דרור דוידוביץ' טוען שזה חלק מסדרה של סרטונים שעוסקים בחתולים. אין לי מושג:


החתול של סיימון, הלהיט הויראלי ואחד מהקונספטים המוצלחים לסדרת אנימציה אינטרנטית, מתאר בפשטות את שגרת יומו של חתול בית. כמו גרפילד רק בלי מחשבות סרקסטיות ובלי ימי שני:


ואי אפשר בלי השיר "כל אחד רוצה להיות חתו…

זה פוסט על כלבים מצויירים, על אנשים, ועל אנשים שחיים חיי כלב.



נתחיל מגופי.
זהו סרט מ2007 של גופי בו הוא מנסה לחבר טלויזיה בכבלים. זהו סרט שהוא חוליה נוספת בשרשרת של סרטים בהם גופי מנסה, בחוסר הצלחה, להתמודד עם סוגיות אנושיות יומיומיות. גופי הוא לא דמות מצוירת רגילה של דיסני. בעולם של מיקי מאוס (עולם הקצרים של מיקי, דונלד וגופי והחבורה) ישנם כמה סוגי בעלי חיים: יש בעלי חיים רגילים, ויש בעלי חיים שהם "אנשים" (לא "מואנשים"). כבר קרה שמיקי פגש עכבר, שדונלד פגש ברווז ושגופי פגש כלב ואיכשהו, זה עבר בשלום. כמו כאן:
אבל כלבים הם סוג שלישי, כי הם ה"בני אדם" של העולם המצויר. כשיש סתם דמות כמו שוטר או עובר אורח, היא לרוב תהיה כלב. וגופי, ככלב שהוא חלק מהקאסט הראשי, הוא עוד יותר מיוחד. מה שאני רוצה לטעון הוא שגופי הוא אנחנו.
(המשך...)

לראשונה בתולדותיה מחלקת האנימציה בספיר מציגה יבול של שישה סרטי גמר חדשים, מתוכם חמישה(!) בסטופמושן. הסרטים יוצגו בפסטיבל קולנוע דרום בהקרנה מיוחדת (יום ראשון 10.6 בבוקר) ובין השאר יוצגו גם סטים של ההפקות השונות. אתמול (יום שלישי) הוזמנתי לצפות בסרטי הגמר והם היו מאוד מפתיעים. הרמה הטכנית\הפקתית\אנימטיבית שלהם אמנם שונה האחד מהשני; אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, עושים משהו שאני לא רואה בתדירות גבוהה בבצלאל: הם מרגשים. לא ברור איך זה קרה שיש אופי כל כך מובהק לסרטים. התחושה האישית שלי היא שזה נובע מגישה של "קולנוע" ופחות גישה של "אנימציה". האנימציה בסרטים האלה לא נועדה לתצוגת תכלית של יכולות אלא לשרת סיפור קולנועי. האנימציה כמדיום, ולא כמהות. אני מאוד מזדהה עם הגישה של האנימציה כ"מהות", אבל הגישה השניה, מוציאה תוצרים עוצמתיים יותר. אלה לא סרטים לאנימטורים אלא לקהל. וזה משהו שאני לוקח איתי משם. אז כדאי לכם ללכת לראות, אחרת תאלצו לחכות שהסרטים יעלו לרשת. בינתיים, תסתפקו בכמה טריילרים לסרטים:
ניושה. סרט שמבוסס על עדות מתקופת השואה. סרטן של יעל דקל ולירן קפל.














עוד ע…

סדרת אנימציה שפותחה בישראל נמכרה לערוץ ניקולודיאון העולמי. היא מתארת את הרפתקותיהם של ילד וברווז בתוך ספר פופ אפ אינטרקטיבי. אתר הסדרה quick quack duck
יוצר: גילי דולב
הטריילר:

(עוד בפנים)

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/