}

23:08

דיוויד אוריילי - אמן אנימציה

דיוויד אוריילי. אנימטור אירי שפועל כרגע בגרמניה הוא ללא ספק האנימטור האהוב עליי שפועל כרגע. הוא אנימטור במובן הרחב ביותר: יוצר דמויות, סרטים, במאי, מעצב ואולי לא פחות חשוב, תאורטיקן. מורגש בעבודות שלו שאנימציה זה השפה שלו. איתה הוא מתבטא ובעזרתה הוא חושב. הסרטים שלו לא קלים לצפייה ולא מיועדים לילדים(!) יש בהם אלימות, מין וסצינות פסיכודליות אבל יש בהן גם המון תוכן. בזמן שאנשים כמוני יושבים וחושבים איך לתרגם את המחשבות על החיים למדיום הזה הוא פשוט ממציא אותו מחדש. הויזואליות של הסרטים מתעתעת. היא לכאורה פשוטה. פשוטה מדי. כמעט מכוערת. הוא לא מתחמק מזה שהסרטים שלו ממוחשבים, הוא לא מנסה ליצור מידולים ראליסטיים וטקסטורות. לא. דיוויד אוהב פוליגונים. הוא משאיר את השפה הויזואלית של המחשב ככזו בלי לנסות להיראות כמשהו אחר. בלי חיקוי מציאות.
לפעמים הוא אפילו מתפרע עם זה יותר: הוא ממייצר סצינות שבהן באגים של שידור וקידוד דיגיטליים נעשים לחלק מהסרט.
הדבר מגיע גם לרמת הדמויות. מצד אחד הן אייקונים. הן לא מסוגלות פיזית לניואנסים של הבעה. אבל האנימציה שלהן מדויקת, מעודנת. מכניסה נשמה במקומות שנראים סגורים. הרבה פעמים משתמשים בסרטים חדשים באייקונים של רגש, חיוך מייצג קונספטולית חיוך, אבל לא רגשית. אצלו זה הפוך, הדרמה היא לגמרי רגשית, אי אפשר להסתמך על הויזואליות שתרגש. האנימציה עושה את זה.




קשה להגיד מה בדיוק הוא אומר. בודאי יהיו כאלה שיגידו שזה סתם זבל של מישהו שלא יודע לצייר. אין מה לעשות. לפעמים צריך להקשיב כשקול חדש נשמע. ודיוויד הוא לגמרי קול חדש. הסרט הזה, "בבקשה תגיד משהו" הוא סרט על מערכת יחסים זוגית כושלת בין חתול ועכבר, כאשר דווקא העכבר הוא התוקפן מבין השניים. זהו הסרט החדש שלו: "the external world"' העולם החיצון. (שוב, לא לילדים או אנשים שרגישים לדברים):


זה סרט מצוין בכל כך הרבה רמות, משעשע ומטריד ונורא מודע לעצמו. הסיפור הוא על ילד שלומד פסנתר. זוהי רק ההתחלה במקביל קורים המון דברים. ביקומים מקבילים, אייקונים של פופ, אנימה, משחקי מחשב, קלסיקות אנימציה, סמים, פרוזק, מחשבים. יהיה קשה לי לנתח את הסרט, זה יקח הרבה זמן ויהיה ניתוח ספקולטיבי מאוד. אבל ברמה הרגשית, העולם שדיוויד יוצר הוא אכן, העולם החיצון. כשהוא אומר העולם החיצון הוא בעצם מתכוון לעולם הפנימי. כל האייקונים, מקבץ הדמויות האינסופי, ההזוי, כמו ממלכת פנטזיה פוסט-מודרנית, כולם שותפים בהצגה שבה החולם והנחלם חיים באותו עולם. אנחנו כבר לא מבדילים בין עולם פנימי לחיצוני. הפופ, האינטרנט, הגרפיקה והדימויים של המייצגים שמסביבנו התאחדו סופית עם האינטימי האישי המופשט. העולם החיצון הוא למעשה סוג של בית כלא של דימויים לעולם שבפנים. כל רגש מושלך על דימוי, כל דימוי הוא סחיר. בגלל זה אני מרגיש שהוא נורא מדויק בעיצוב הדמויות שלו. משהו בהם נורא מנוכר ואייקוני ונורא אישי באותו זמן! בעולם שלנו אנו פתוחים החוצה, מתקשרים וחולקים ועדיין כלואים בדימויים שרק אנו מבינים ויוצקים להם משמעות.

כדאי להסתכל גם על עוד דברים שהוא עשה כמו ההסבר הבלתי מוסבר הזה לתולדות האנימציה.פה.
וכדאי לקרוא את המאמר הזה שלו על אסתטיקה באנימציה.
ויש עוד אנימציות שלו בעמוד הוימאו שלו. שם אפשר לראות גם את האנימציה שעשה לסרט "בנו של רמבו". וזהו קליפ שהוא עשה לU2



באותה הזדמנות כדאי להזכיר גם את האנימטור הישראלי המצוין ערן היללי. כבר הזכרתי אותו בעבר, ואני חוזר גם בגלל שמבחינתי הוא אחד האנימטורים המענינים ביותר בארץ כרגע ובעיקר בגלל המשותף לו עם דיוויד אוריילי. שניהם לא מחקים את המציאות אלא משתמשים במחשב ליצירת שפה חדשה. וזה עובד נהדר.
אלה הם כמה מסרטיו, וזה עוד לפני שסיים את הלימודים בבצלאל!