גם בספוטיפיי, אפל ועוד.

מיה פרי אמנית בוגרת מנשר שמשלבת אנימציה בעבודותיה. כבר שלוש שנים חלפו מאז שסיימה את לימודיה ומיה ממשיכה ליצור אמנות רב תחומית שכוללת רישומים, מיצבים, אמנות מקוונת, אנימציה ועוד. אם זה לא מספיק מיה היא גם מוזיקאית, חלק מהצמד המוזיקלי LAYLA . העבודות של מיה הן חשופות, אישיות מאוד, מיניות ולא קלות לעיכול והטכניקה עצמה שלרוב כוללת ציור ומחיקה המתועדים בסטופמושן (כמו ביצירותיו של וויליאם קנטרידג') פוצעת ומשאירה חותם וצלקת כמו הנושאים בהם מיה עוסקת. הנה כמה ממיטב עבודותיה מהשנים האחרונות *אזהרת טריגר לפני הצפיה*. לתקשר כמו עכבר , סרט הגמר של מיה שהינו חלק מחלל עם מיצבים שונים. עבודה ייחודית שיצרה למוזיאון הטבע בתל אביב שמתייחס לתהליך הפיחלוץ של החיות המוצגות. ציור על גבי פילם. כשהייתי ילדה, היא הייתה ילדה. אנימציה על גבי ספר, בעקבות "לוליטה". לסיום, תערוכתה האחרונה הפכה בעקבות סגר הקורונה מתערוכה פיזית למקוונת ושמה: YOU ARE SAFE . זמין לצפיה והשתתפות.

מסע הגיבורה ביקורת על ספרו של ניר מנוסי "מי זאת עולה". נשים בתורה על פי הקבלה והחסידות היום שאחרי הפטריארכיה התרבות האנושית עברה הרבה תהפוכות במאה האחרונה בתחומים שונים: טכנולוגיה, פוליטיקה, פילוסופיה אבל הסוגיה הפמיניסטית היא מהחשובות והמהותיות ביותר שחורגות הרבה מעבר למין ומגדר. קל לזהות שגם בסוגיות דתיות הנושאים המרכזיים בעקבותיהם הדת היהודית נכנסת למגננה נוגעים ליחס לנשים. הרב ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי ז"ל, ניגש לסוגיה הזו בספר "מי זאת עולה" כדרכם של חסידים: דרך פרשנות לתורה שבכתב. המבט שהוא מפתח מתחיל מפשט הפסוקים וממנו מתגלגל דרך מדרש, חסידות וקבלה אל העומקים הנסתרים של סיפורי דמויות הנשים התנ"כיות ומשם חזרה אל הפשט.

אמנות הספוקן וורד הפכה בזמן קצר לתופעה תרבותית בולטת ומרשימה. אמנים צעירים ששילבו פרפורמנס וכתיבה עמדו על הבמה וחשפו את הקהל הישראלי לכשרון גדול וסוג אחר של יצירה תרבותית. כיוון שזה מדיום שמיועד לבמה, המשורר הוא גם על תקן שחקן מבצע אבל רבים מהמבצעים מבטאים את היכולות בכתיבה ובאינטונציה ופחות בנוכחות הבימתית שלהם. באותו זמן, הספוקן וורד מאבד משהו בהקלטת וידאו לעומת ביצוע חי. מסיבות אלו יפה היה לראות איך קטעי השירה מקבלים חיים חדשים בשיתוף פעולה עם אנימטורים שהוליד את "שירה בתנועה": סדרת סרטוני אנימציה קצרים ויפים מבוססי ספוקן וורד ישראלי. אחד הסרטים היפים במיזם (שאותו הפיקו אריק אבר, נילי קופלר ויעל עוזסיני) הוא סרטה המרגש של לי דרור "הייתה זו רק יד" על פי שירה של טל כהן ובביצועה. פלייליסט של שאר השירים במיזם: הביצוע המקורי של טל כהן: לי דרור כתבה על תהליך העבודה על הסרט וההשראות השונות: כמו העבודה על הסרט, גם הטקסט הזה יהיה אסוציאטיבי. כי זו הייתה הדרך היחידה שלי לעבוד על הסרט מכורח הנסיבות השיר "הייתה זו רק יד" הוא על צעירה שממהרת ברחובות תל אביב

את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל קרדיף, שם הוא זכה במקום הראשון. יצרתי לאחר מכן קשר עם היוצר שאמר לי בשמחה: "הי! אני מגיע לתל אביב בקרוב! בוא נפגש!" סמואל פת'האיי הוא אנימטור צעיר, שוויצרי במקור, שעשה חילופי סטודנטים בשנקר לפני כ-3 שנים. במהלך שהותו בארץ הוא פיתח את העבודה על הסרט "יומן מסע, תל אביב" שמתאר את המבט שלו על ישראל והתמונה המצטיירת מורכבת אך מלאת תום. מבט נפלא וחם מאוד של קו וכתם וקולות שמתערבבים. אני כל כך אוהב את הסרט הזה ומרגיש שהוא מבטא אינטימיות נדירה כלפי ארץ שבה סמואל ביקר כאורח. כך גם המבט על האוכלוסיה המגוונת ואפילו סוגיות של ביטחון ו"הסכסוך" נהנים מרשמיו של מתבונן סקרן ולא שיפוטי. לא ראיתי מעולם סרט כל אוהד ישראל כמו זה. גם לא של יוצר ישראלי. כל הסרט מבוסס על רישומים אמיתיים שצויירו ביומן. לקראת סיום הסרט תוכלו לראות סצנה שקרתה באמת כשהתבקש בנמל התעופה לפרוק את כל הציורים שלו, בזמן שאנשי הביטחון משקיפים מעליו. הסרט השתתף ב150 פסטיבלים, גרף פרסים ואף זכיתי לארח את סמואל לביקור במנשר כשהגיע להציג את הסרט בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אב