"טוב שלא תבינו!" על "מכתב לחזיר", טל קנטור, זוכה פרס אופיר בדרך לאוסקר

"מכתב לחזיר", סרטה של טל קנטור עלה לרשת לקראת ההחלטה על מועמדי האוסקר לסרט אנימציה קצר לשנת 2023-4.

הסרט הנדיר הזה שהופק על ידי בית ההפקה The Hive (עמית גיצלטר) שהביאו לנו גם את "מגלשה שחורה" של אורי לוטן שנה לפני כן, שניהם סרטים נדירים באיכותם, זכה בפרס אופיר לסרט קצר. זהו הסרט הראשון באנימציה שמועמד בקטגוריה זו ובודאי הראשון לזכות ובצדק.

הסרט מתחיל במפגש פשוט בין תיכוניסטים ישראלים משועממים וניצול שואה שמספר את סיפור הצלתו. הפער בין הדורות הופך לקרע של ממש לתוכו נשאבת אחת התלמידות ועוברת מסע ישראלי מאוד בין ישראל העכשווית לסיפורו של ילד יהודי הנמלט ממרצחיו בתקופת השואה. החודשים האחרונים נראה שסגרו מעט את הפער הזה. ניצולי שואה ששומעים את סיפורם של ילדים שמתחבאים בארון ממרצחי החמאס באוקטובר 23' פגשו מחדש את הטראומה שלהם כאילו לא השתנה הרבה. כך שמעניין לצפות בסרט גם מנקודת המבט האקטואלית הזו.

בהמשך הרשומה: תהליכי העבודה המרשימים על הסרט שהפכו אותו לדעתי לאחד הסרטים הקצרים היקרים ביותר שהופקו בארץ. ובנוסף, מחשבותיי שלי על הסרט לאור סרט הגמר הכל כך שונה ודומה של טל.

סרט הגמר של טל מבצלאל: "במילים אחרות":

"טוב שלא תבינו!" מכתב לדורות הבאים

מספר ניצולי השואה ביננו שמסוגלים לספר את סיפורם בגוף ראשון הולך ונעלם. הדור הזה שבתחילה שתק ואחר כך דיבר, תעד, והרצה את זוועות השואה למי שרק מוכן לשמוע, איפשר לנו להרגיש את הממשות של אסון בלתי נתפס. שואה שקשה להכיל את עוצמתה והקפה מחד ואת פרטיה הקטנים האיומים , הכמעט טכניים, והזוועות הפרטיות שהיא הכילה מאידך. "מכתב לחזיר" הוא גם מכתב לדורות הבאים. לא פלא שכשמסופר על החזיר הילדים עושים קולות של חזיר. בשעמום ובזלזול שלהם יש לא מעט חזיריות של חיה שבעה מדושנת עונג בשיראל העכשווית שלא חוותה (עד אוקטובר 23) אנטישמיות חסרת פשר, שנאה, רצחנות וחרדה קיומית כפי שחוו יהודים בגולה. הסרט שמתחיל בבימוי ראליסטי גולש למחוזות הדמיון בהן מתרחש רובו של המסע של הגיבורה שנמצאת איפשהו בין חבריה המשועממים לבין ניצול השואה הקשיש. היא נמצאת בין העולמות. היא חלק מהחבר'ה אבל היא גם שמה לב לניואנסים, קולות באזניה החדות וברגישותה את הציניות והפער בין הסיפור הנורא והדרך בה מתייחסים אליו חבריה כשהסיפור עצמו מבקש להיות מסופר אבל להשאר לא מובן. כי אם ה-שואה היא מובנת אפשר גם להכיל אותה. הבריחה של הגיבורה אל מתחת לשולחן מהדהדת כבר בשלב הזה את הבריחה של הניצול אל דיר החזירים. היא בורחת מהכל, מהזוועה ומהציניות אבל נשאבת אל שניהם. אולי כי זהו גורל בלתי נמנע, להיות דמות ומספר ומבקר באותו הזמן.

במהלך ההליכה ביער הילדים היהודים הציונים הופכים לאט לאט לנוער צבאי נחוש. הליכה קבוצתית, קצבית עם איזשהו מתח שכמעט מרמז על נוער מגוייס חורש רעות. לא אכנס פה לביקורת על הציונות מול הגלותיות ככזו שראתה במוזלמנים וניצולי השואה "יהודונים" שבמקום להגן על עצמם התחבאו אבל כן כדאי להזכיר את ההיפוך תפקידים שעשה דוד גרוסמן ביצירה "מומיק" שבה הילד הציוני מגלה את החיה הנאצית בתוכו דווקא מתוך השנאה ליהודים שלא נראים כמותו. יהודים שלא עונים לדימוי של היהודי החדש, העצמאי, הלוחם, יפה הבלורית והתואר.

ככל שהסצנה נמשכת והופכת להזיה וערבוב בין תעוד, שחזור ועיבוד הילדים דורשים את נקמתם מהחזיר וכל התפקידים מוחלפים. הילדים נהיים לנאצים והניצול נהיה לחזיר. זעקותיו לא מובנות, והם מבקשים לנקום בו... את מה? את זה שהוא מזכיר להם מי הם? את מה שהם מנסים לשכוח? את הזהות שלהם? את הידעיה שמישהו בעולם שונא אותם רק בגלל הגיבנת היהודית שהיא בכלל לא שלהם? המחשבות שאנטישיות היתה חופת אם רק היינו.. אם רק לא היינו כאלה "יהודים" מעסיקה אותנו גם בימים אלו. מה לא עשינו כדי להיות חלק מההם. אם שופכים עלינו מים, אנחנו לא נרטבים? אם נוריד את הכיפה ונדבר אנגלית ונראה נטפליקס, לא די בכל אלו כדי שתניחו לנו סוף סוף? אני חושב שזה בין השאר מה שמניע את התסכול והנקמנות של בני הנוער.

אבל באמת כדי להבין את החזיר ואת סיום הסרט אני צריך לחזור דווקא לסרט הגמר של טל: במילים אחרות" (שמתי פה למעלה).

"במילים אחרות" גם הוא עוסק בפער דורות וגם הוא עוסק בחוסר תקדורת. גם בו הגיבורה הביקורתית מפרקת לגורמים את הנסיון המאולץ והמגושם של אביה להצטדק בפניה ולהסביר למה הוא לא שם, לה אין לו זמן. הוא לא אדם רע אבל היכולת הורבלית שלו והמגושמות שלו משאירה אותו ללא מילים. לפחות לא כאלו שמסוגלות באמת להסביר. ואולי גם שם טוב לא להבין. מי רוצה להבין אב מזניח?

בסצנת הסיום כשהאב מסביר למה הוא לא יכול היה להגיע בזמן המילים שלו הולכות ומפוררות כמו חול על חוף הים. "לא יכולתי... לא יכול... כול... חול... חול..." וכך דווקא הפירוק, דווקא כשהמילים כבר לא ייצגות כלום, עולה הדימוי, הזיכרון של הילדה בחוף הים עם אביה. אותו חול, שמסמל מילים ריקות, נהיה פתאום לזכרון הילדות החיובי המכונן שלה. שם, ללא מילים, היא מצליחה להתחבר לאביה. זוכרת לו חסד נעורים.

אותו מבנה למעשה חוזר ב"מכתב לחזיר". הראליזם נשבר ומתוכו עולים דימויים, תחושות, קולות... קולנוע! הקולנוע מגיע איפהשהיכולת לתקשר מסתיימת. וגם פה אנו פוגשים במילים גדולות מדי, טעונות מדי, שאיננו יכולים או רוצים לתקשר באמצעותן, בין אם הפכו לקלישאה או תמיד משאירוטת בנו את התחושה שהן רחוקות מהדבר עצמו. בזה אני מתכוון כמובן למילה "שואה". אולי ה-מילה שמתארת את ה-דבר ה-נורא שכולנו אמורים להכיר בו ומתקשים להישיר אליו מבט. אני חושב שההחלטה להתמקד בסיפורי הניצולים באה באמת מהמקום שהבין שאי אפשר להכיל את הזוועה הגדולה. ושהמפגש האפשרי היחיד הוא דרך אדם אחד שעבר את אסונו הפרטי בזמן שמליונים מאחיו נרצחים והעולם נמצא במלחמה כוללת. אבל ישנה גם מילה אחרת, עצמתית לא פחות: חזיר. חזיר עבורנו הוא הרבה מעבר לחזיר החיה, אותה אנו כמעט ולא פוגשים. החזיר הוא סמל לטומאה ולמאכל הכי לא כשר שיכול להיות. חוות החזירים האירופאיות היו אלו שהבדילו עיירה יהודית מעיירה של גויים. עוד מרחוק יכולת לדעת לפי החווה אם מדובר באנ"ש (אנשי שלומנו) או לא. ואילו כאן, במסגרת ההיפוך, החזיר נהיה מציל ואנשי שלומנו הופכים לרודפים. החזיר מגונן למרות שהוא טמא, למרות שהוא חיה דוחה המתגוללת בבוץ ואולי דווקא משום כך לא חושדים ששם יסתתר היהודי הבורח.

החזיר נושא מטענים מיתיים, לא רציונליים שחורגים הרבה מעבר לחיה עצמה. כמובן שבמגזר החרדי זה בולט במיוחד כשהחזיר הפך ל"החיה שאין לומר את שמה" או פשוט "דבר אחר". אבל גם בחברה הכללית החזיר הוא ה-עבירה הסמלית. אוכל חזיר הוא סמל לפריקת עול הדת כמעט יותר מכל עבירה אחרת. פה הילדים אינם אוכלים חזיר ונראה שזה דווקא לרעת. פה נאראה שזו התעללות לשם התעללות. כבר אין מטרה כלשהי מאחורי פריקת העול אלא ההתכחשות עצמה לזה שיש משהו קדוש או טמא. או במילים של הסרט הקודם: חול... חול... מהו חול? מהו קודש? הכל מילים.

הגיבורה כאמור לא נמצאת שם. הרגישות שלה מונעת ממנה להתעלל בחיה שמועלית על מוקד כמו יצחק אבינו או הרוגי מלכות והכבלים מעלים אותו לתקרה קשור לנברשת יפהיפיה בדיר החזירים עד שהוא נכנע ונרגע. הצפירה היא שעוצרת את ההתעללות ולרגע כולם חוזרים למקומם. הו אז קורה הפלא. החזיר הגדול, הצווחני והמדושן, זה שנושא על גבו כל כך הרבה מטענים חוזר להיות ילד או יותר נכון חזיר רך. כפי שריקון המשמעות בסרט הגמר שלה הצליח לברוא דבר חדש ומחבר, כך החזיר והשואה מתרוקנים רגע מהפאתוס, האתוס והמטענים שהועמסו עליהם וגם מהציניות והקלישאות. ילד חוזר להיות ילד וחזיר חוזר לחזיר החיה. והחיבוק הזה לא מביא תשובה אבל הוא כן מראה את הדרך לשם.

*******

כחלק מפירוק הקדושה טל ציינה בראיון כי חיבוק החזיר הוא מחווה לציורי המדונה האוחזת בבנה ישו, והכבלים התולים את החזיר הם כרצועות תפילין. זה הזכיר לי ציור שציירה אשתי, רננה שלמון בעבר שגם הוא מנסה לפרק את הפאתוס הנוצרי יהודי לערסל ולהכיל את הדבר הזה שהוא כל כך לא יהודי אבל כל כך חי.