רציתי להעלות שני נושאים כאובים שאולי שזורים זה בזה: הראשון הוא למה אין תעשיית אנימציה אמנותית בארץ. השני הוא העיסוק בנושאים פוליטיים באנימציה. שני העניינים נוגעים לקשר שבין היוצר, האנימטור במקרה הזה, והקהל שלו. בשנים האחרונות נעשו מספר סרטי אנימציה בנושאים "אקטואלים". אני שם את זה במרכאות כי הסרטים ניסו בכוח למשוך את הפוליטי אל הפואטי. אולי משום שזה בא לחפות על חוסר אמירה ואולי בגללההילה האמנותית שיש ליצירה כזאת. אנימציה מטבעה ובייחוד בסרטים הקצרים, מיטיבה לעשות שימוש בדימויים מופשטים, כלליים, סימבוליים (ראו הסרט המקסים "אב וביתו" ) אבל הפשטה כזאת דורשת דיוק רב. וזה די ההפך ממה שקורה כאן. גילוי נאות: אינני מצביע מרצ, עבדתי קצת ב"ואלס עם באשיר", אחד מיוצרי הסרטים שאני מציג פה הוא חבר ללימודים בבצלאל, אחד אחר עצבן אותי אתמול כשהאשים בפייסבוק את החרדים בשריפה בכרמל (טיעון שיכול להיות לגיטימי בכל יום אחר, אם לא היה רווי ומלבה שנאה). הסרט הראשון: פטריוט . מאת רועי עידן. ישראל. הסרט נעשה במימון מפעל הפיס. מפעל הפיס עשה מעין מכרז למימון סרט אנימציה קצר בנוש