דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך דצמבר, 2010

השקת הספר שלי ושל אורי יהל. רשמים רישומים

עותקים אצלי למכירה מיום שלישי. הספר לא יופץ. הוא בהוצאה די מצומצמת ומאוד אישי. הוא עוסק בהתמודדות עם מחלת הסרטן והתבוננות הומוריסטית אירונית על החיים.
את הספר ניתן לקרוא פה.

אנימטורים התאחדו!

בימים אלה נעשים גישושים ראשונים במטרה להקים איגוד לאנימטורים בישראל.
לאיגוד כזה יכול להיות תפקיד חשוב בדאגה לעובדים בתחום, קידום ההכרה באנימציה בארץ, השגת תקציבים לאנימציה אמנותית ועוד.
מי שמוצא את זה רלוונטי מוזמן לקחת חלק בדיונים בפורום אנימציה בתפוז ולעיין במסמך הזה.
עדכון: מסמך נוסף מאת כפיר רם. מנהל מקצועי, IAC המכללה הישראלית לאנימציה.

הפלונטר של רפונזל

טוב, רציתי לחכות עם זה עד שאראה את הסרט (עדכון: הניתוח שלי לסרט), אבל בכל זאת: כמה דברים מענינים על הסרט החדש של דיסני. שמנסה ללכת בין הטיפות הפוסטמודרניות ולעסוק באגדות בלי להיות פתטי. הצליח להם? עדיין לא יודע.

אז על הארט של הסרט אפשר להסתכל פה (אתר נהדר עם עוד המון עיצובים של דיסני) ופה. מדובר שם על השפעות מרמברנדט, רואים, לא?





שימו לב. זו תמונה מיוחדת. הרבה פעמים בסרטי תלת מימד מתיחסים לדמויות כמו לבובות. גושי חומר. מה שתואם את המבנה הבסיסי של המסה הממוחשבת. והנה פה יש נסיון (לא ראשון אך משמעותי) ליישם גישה של אנימציה קלאסית בתלת: התיחסות דינמית לדמות. לברוא אותה מחדש כל פריים.

עבודת סטוריבורדינג





ולסיום: הגרסה של ביאליק לאגדה. שמסבירה אחת ולתמיד למה הורים כולאים את בנותיהם במגדלים, ועל כך בפעם אחרת:


אַגָּדַת שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה ח"נ ביאליק (נֹסַח אֶחָד) א בַּת חֲמוּדוֹת יְפֵהפִיָּה הָיְתָה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר אֵין בְּכֹל-הָאָרֶץ מָשְׁלָהּ, וַיֶּאֱהָבֶנָּה הַמֶּלֶך כְּנַפְשׁוֹ, וַיִּצְרֶנָּה כְּבָבַת עֵינוֹ, וְהַנַּעֲרָה נִפְלָה וְזָרָה מֵעוֹדָהּ בִּדְרָכֶיהָ מִכָּל- בְּנוֹתג…

מיומנו של סבא יהודה

אנימציה לזכר סבי, יהודה הראל שחוגג יום הולדת 100. אנימציה לקטעים מתוך יומנו האישי, העוסקים בדייטים שלו עם סבתא שלי, עליזה. עוד מיומניו ניתן לקרוא כאן.

פוליטיקה ואנימציה. או: כשלים בתקשורת.

רציתי להעלות שני נושאים כאובים שאולי שזורים זה בזה: הראשון הוא למה אין תעשיית אנימציה אמנותית בארץ. השני הוא העיסוק בנושאים פוליטיים באנימציה. שני העניינים נוגעים לקשר שבין היוצר, האנימטור במקרה הזה, והקהל שלו.
בשנים האחרונות נעשו מספר סרטי אנימציה בנושאים "אקטואלים". אני שם את זה במרכאות כי הסרטים ניסו בכוח למשוך את הפוליטי אל הפואטי. אולי משום שזה בא לחפות על חוסר אמירה ואולי בגללההילה האמנותית שיש ליצירה כזאת. אנימציה מטבעה ובייחוד בסרטים הקצרים, מיטיבה לעשות שימוש בדימויים מופשטים, כלליים, סימבוליים (ראו הסרט המקסים "אב וביתו") אבל הפשטה כזאת דורשת דיוק רב. וזה די ההפך ממה שקורה כאן.
גילוי נאות: אינני מצביע מרצ, עבדתי קצת ב"ואלס עם באשיר", אחד מיוצרי הסרטים שאני מציג פה הוא חבר ללימודים בבצלאל, אחד אחר עצבן אותי אתמול כשהאשים בפייסבוק את החרדים בשריפה בכרמל (טיעון שיכול להיות לגיטימי בכל יום אחר, אם לא היה רווי ומלבה שנאה).

הסרט הראשון: פטריוט. מאת רועי עידן. ישראל.

הסרט נעשה במימון מפעל הפיס. מפעל הפיס עשה מעין מכרז למימון סרט אנימציה קצר בנושא ישראל…

פפריקה בעולמות וירטואלים

סאטושי קון, יוצר אנימה נפטר השנה. זה הפתיח לאחד מסרטיו האחרונים. "פפריקה" (2006). סרט הזוי על יכולת להכנס ולצאת מחלומות (נשמע מוכר?). כן, זה נושא טרנדי מאוד, אבל נראה שליפנים זה מאוד טבעי המעברים האלה מהעולם הוירטואלי למציאות ובחזרה. הפתיח, שהוא אחד הדברים היפים בסרט, מצליח להעביר בדקה אחת את המשמעות של זהות גמישה, חצי וירטואלית חצי אנושית, ניידת, מגוונת ונזילה. תהנו.