התוכנית השניה של הפודקאסט של הבלוג שלי עלתה לספוטיפיי ולsoundcloud! למרות איכות ההקלטה הלא משהו אני חושב שיצא מעניין מאוד. יש לי נטיה לברבר המון והפעם הקשבתי כמו ילד טוב פשוט כי לאלון יש הרבה דברים מרתקים לומר על הסדרה. שיחה ביני ובין אלון רותם, תסריטאי ויוצר, על אונתולוגיית האנימציה של נטפליקס "אהבה, מוות ורובוטים". הפודקאסט הפעם, כמו הסדרה, הוא למבוגרים בלבד כי אנחנו מדברים על אנימציה למבוגרים, מין, אלימות קשה, היטלר, ייצוגים פאלים ועל חתולים. אולי שכחנו להתייחס לנושא אחד ח שוב: האם הסדרה תפרוץ דרך לסרטים קצרים נוספים? האם זה פורמט שיעבוד גם בארץ? נשמור את זה לפעם אחרת... האזנה נעימה. שוליית הקוסם בספוטיפיי: https://open.spotify.com/episode/5MrJiRydmp5ZpGwLsg9KEX … שוליית הקוסם בסאונד קלאוד: https://soundcloud.com/yoni-salmon/u6ldhgxhpi4e ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=V6fpbUkHlFI&feature=youtu.be

כמה הערות על לייקה ו"מיסטר לינק" "מיסטר לינק" הוא ערבוב של כמה סיפורים: מפגש בין ביגפוט ל"מסביב לעולם בשמונים יום" ומתברר שנכון לעכשיו הסרט די נכשל בקופות מה ש מעורר דיון מסויים באשר לטעויות של סטודיו "לייקה". אותי אישית זה הפתיע כי "מיסטר לינק" מבחינתי הוא (יחסית) סרט מצויין המדלג בקלילות על כמה מהבעיות הקשות של סרטי העבר של הסטודיו להם נתונה עיקר הביקורת שלי. את "פראנורמן" אהבתי מאוד. זהו סרט אימה לילדים שהוא חכם, מלא רבדים ומבדר. "הקופסונים" בעיניי היה סרט בלתי נסבל עם אוסף של דמויות לא נעימות שמתנהלות בחוסר הגיון שלא מוביל לשום מקום. "קורליין" הוא אקספרימנט אפל ונהדר בהמשך המסורת של "הסיוט שלפני חג המולד" שמשלב סיפור אפל מאוד אבל מונגש לכל המשפחה, מה שגם עזר לאפיין את טכניקת הסטופמושן ככלי המתאים לסוג כזה של סיפורים. אבל גם שם היו כמה דברים לא נעימים בכלל, החל מדמות ראשית מעיקה שלא פותרת כמעט שום בעיה בחייה ועד לדמויות נשיות קשישות בעירום כמעט מלא בסרט ילדים וטראומה נצחית של אמא-אחרת שרוצ

"אהבה, מוות ורובוטים" מביא בשורה חיובית לאנימציה למבוגרים. מדובר באנימציה ז'אנריסטית שעוסקת בפנטזיה ומדע בדיוני. הסדרה היא למבוגרים וכוללת מין ואלימות, היא מציגה מנעד גדול של טכניקות אנימציה וסוגי סיפור מגוונים המעוצבים באופן שונה. ואולי הכי חשוב: היא דוגמה לדרך מוצלחת מאוד לצרוך אנימציה קצרה. אנימציה קצרה היא מוצר ללא פלטפורמה מתאימה. בפסטיבלים של קולנוע רגיל היא מקבלת יחס של אאוטסיידר, קשה לשדר אותה בטלויזיה כי אין זמן לפרסומות כשסרט ממוצע הינו באורך של 10 דקות. שלא לדבר על זה שאנשים לא ילכו לקולנוע לראות סרט קצר. אפילו אני, חובב אנימציה מושבע, מתקשה לפעמים לראות מקבץ סרטי אנימציה קצרים בגלל השונות הגבוהה בטווח זמנים קצר שמגיעה לרוויה. עם כל זה התמודדה נטפליקס יפה כשבחרה ליצור אסופה סביב נושא אחד ולסדר את הסרטים כפרקים בסדרה ובכך הופכת את החויה למגוונת אך רציפה ומאפשרת לכל אחד להיות מעין לקטור של הפרקים שאהב יותר מהשאר. מעבר לכך, הגיע הזמן שהטלויזיה שעברה מהפכה בעשורים האחרונים וגורמת למלחמות יוקרה מול הקולנוע המסורתי  תחולל שינוי גם ביחס לאנימציה כסוגה בוגרת וב

טרילוגיית הדרקון הראשון שלי **ספוילרים לפניך** "דרימוורקס" יצרו לאורך השנים כמה סרטים שהפכו לנכס המרכזי של הסטודיו. רובם היו קומדיות קלילות כמו "חייזרים נגד מפלצות" "מעבר ליער" "B MOVIE" הנורא ומדגסקר החביב. אחרים היו כבדים ורציניים יותר וניסו ליצור קלאסיקות על-זמניות ברמת דיסני: "פרא", "נסיך מצריים" ובמובן מסויים גם "שרק". "הדרקון הראשון שלי" מעט שונה בנוף הזה. הוא לא קומדיה שטותית ויש בו נסיון כמעט יחידי בסטודיו לייצר משהו אפי, עולם שלם שנוגע ביצורים מיתיים תוך כדי מסע התבגרות של נער אחד שונה. אפשר לומר שהצליח להם. העולם של "הדרקון הראשון שלי" מריח "מיתי". הוא לא רק מספר על מלחמה ארוכת שנים בין בני אדם ודרקונים אלא גם בורא עולם שהחזיק  עד כה שלושה סרטים, סדרת טלויזיה והמון צעצועים. עם צאת הסרט השלישי וכנראה האחרון בטרילוגיה אני מרשה לעצמי לערוך סיכום קצר של עלייתו ונפילתו של הדרקון הראשון שלי. סוף הפנטזיה ההבטחה הגדולה של הסרט הראשון התבססה על כמה מאפיינים: הסיפור דרמטי א