קפקא. הו, קפקא. פעם חשבתי שסוריאליזם הוא האמנות המזוקקת. כי הסוריאליזם אינו כבול לשום חוק. להפך, הוא בועט בחוקים בהגדרה. אבל זה היה מזמן, מאז מאסתי בדימויים סוריאליסטים, גם אמנותית וגם רעיונית. בתור ז'אנר שאמור להיות משוחרר מחוקים, הסוריאליזם הוא אחד הזרמים היותר מנייריסטים. גדעון עפרת כתב פעם מאמר על זה שאין סוריאליזם יהודי. שתמיד מדובר בעצם בסימבוליזם. ולמה? (מעלה מזכרוני) כי היהדות לא מכירה בהבדלה שקיימת בסוריאליזם בין העולם המודע לעולם הלא-מודע. בדיכוטומיה המוחלטת. דימויים סוריאליזסטים, בניגוד לסימבוליסטים, אינם עובדים על הרגש ואינם מזמינים פרשנות. פעמים רבות הם מחפשים את אובדן הדרך, את הלסת השמוטה ואת תחושת החלום. תחושה שמתבססת דווקא על חוסר המובנות שבדימוי. ביהדות, העולם המודע אינו כה מובן ומואר, ומכאן גם העולם הלא מודע, המודחק, אינו כה שחור. קיימת חפיפה בין העולמות עם ירידה, עלייה והזנה הדדית. קפקא הוא דוגמא טובה לכך. הדימויים שלו הם לכאורה סוריאליסטים אבל העוצמה שלהם היא בריאליזם. הטירוף שהוא מזקק מחיינו האמיתיים, הלא מדומיינים, הם חזקים מכל דימוי סוריאליסטי שהוא א