גם פרסומת חמודה. גם שילוב טכניקות (סטופמושן עם קלאסית שמצויר על סטופמושן!) וגם הדוב פדינגטון.

 meindbender סטודיו שוודי עם לוק מיוחד: תלת שנראה כמו סטופ חצי ראליסטי בפלסטלינה עם נגיעות של לחלוחית בעיניים. עוד סרטונים ישנים יותר: סרטון לקרטון נטוורק, מזכיר קצת פרסומת ללוטו? שווריל: מבנה הדמויות:

סיוטים הם הזדמנות להתפרע באנימציה וגם להכניס קצת אופל לסרטי ילדים. הנה כמה סיוטים אהובים עליי: באמבל בוגי של דיסני, פרדי מרטין בעיבוד ג'אז למעוף הדבורה: פילנפילים וחפרפרות רגדי אן ורגדי אנדי , סרט שכולו סיוט מתמשך, אם תשאלו אותי, אבל עם חתיכות אנימציה מטורפות מבית ריצ'רד וויליאמס : ולסיום: אחד הגדולים. דמבו משתכר (בטעות, כמובן) והוזה על מצעד פילים ורודים) הארט, מתוך הבלוג של מייקל ספורן:      

ג'ואנה קווין, אחת האנימטוריות הטובות בעולם, על הקולוניאליזם הבריטי. יצירה חזקה ועשויה נהדר!

קפקא. הו, קפקא. פעם חשבתי שסוריאליזם הוא האמנות המזוקקת. כי הסוריאליזם אינו כבול לשום חוק. להפך, הוא בועט בחוקים בהגדרה. אבל זה היה מזמן, מאז מאסתי בדימויים סוריאליסטים, גם אמנותית וגם רעיונית. בתור ז'אנר שאמור להיות משוחרר מחוקים, הסוריאליזם הוא אחד הזרמים היותר מנייריסטים. גדעון עפרת כתב פעם מאמר על זה שאין סוריאליזם יהודי. שתמיד מדובר בעצם בסימבוליזם. ולמה? (מעלה מזכרוני) כי היהדות לא מכירה בהבדלה שקיימת בסוריאליזם בין העולם המודע לעולם הלא-מודע. בדיכוטומיה המוחלטת. דימויים סוריאליזסטים, בניגוד לסימבוליסטים, אינם עובדים על הרגש ואינם מזמינים פרשנות. פעמים רבות הם מחפשים את אובדן הדרך, את הלסת השמוטה ואת תחושת החלום. תחושה שמתבססת דווקא על חוסר המובנות שבדימוי. ביהדות, העולם המודע אינו כה מובן ומואר, ומכאן גם העולם הלא מודע, המודחק, אינו כה שחור. קיימת חפיפה בין העולמות עם ירידה, עלייה והזנה הדדית. קפקא הוא דוגמא טובה לכך. הדימויים שלו הם לכאורה סוריאליסטים אבל העוצמה שלהם היא בריאליזם. הטירוף שהוא מזקק מחיינו האמיתיים, הלא מדומיינים, הם חזקים מכל דימוי סוריאליסטי שהוא א

תרגיל שנה ג' בבצלאל של ניר פילוסוף . אנימטור מוכשר שיצא לי להכיר תודות לבלוג הזה. זה אמנם "רק" תרגיל אבל הוא עומד בסטנדרטים של סיפור ואנימציה של סרט גמר. לגמרי. ואם כבר מדברים על סרט גמר, אז זה סרט הגמר שלו, "פנים רבות" בצלאל 2011. שגם בו יש יחס וירטואוזי לגוף הדמויות. בהכנת הסרט השתתפה גם רעות בורץ. ניר גם מנהל את דף animation for the masses בפייסבוק שם הוא מלנקק לסרטי אנימציה שונים.

אנימציה למשחקים בנויה מהרבה אנימציות קטנות שמופעלות על ידי המשתמש. האנימציות האלה נקראות "ספרייטים", והן מכילות את מגוון המחוות של הדמות. לכאורה, זה נטול אקטינג ומאוד פונקציונלי, אבל אם תכנסו לאתר  הזה  תוכלו למצוא את כל האנימציות של  סטריט פייטר  לפי דמות והתנהגות, ואז אפשר לראות כמה ניואנסים של אופי, עיצוב דמות, משקל ועוד הוכנסו לאנימציות האלה. תהנו. אנימציות של street fighter לפי דמו ת  :

יום שישי האחרון, סינמטק חולון, יום עיון של איגוד מקצועות האנימציה. היה כל כך כיף לעשות מינגלינג עם אנימטורים לא ממורמרים. הכנס נועד בעיקר לפרילנסרים, אבל לא רק. רציתי להיות לרגע "בלוגר" במובן המקובל של לדווח ולסכם אבל זה לא הולך לי, אני אימפולסיבי ואמוציונלי מדי בשביל זה.

סיכום מעניין של יום עיון על כתיבה לסרט קצר. איגוד הבמאים והתסריטאים בישראל - סיכום יום עיון: הסיפור שבמרכז הסרט הקצר :

"המארח" the host  הוא סרט מפלצות דרום קוריאני אבל הוא גם קומדיה ודרמה מה שהופך אותו למשהו שקשה לקטלג. רציתי להתייחס למשהו שראיתי בסרט הזה בסצינה המקסימה (והמעט מדממת) שלפניכם:  כשראיתי את הסצינה אהבתי אותה מאוד כי ממש כמו הדמויות אתה לא קולט מיד מה קורה. ואז שמתי לב: זה לא רק בגלל ההפתעה. בדרך כלל בסרטים שיש בהם דמויות תלת (ובייחוד מפלצות) המצלמה משתוללת, מקיפה 360 מעלות כביכול כדי להעצים את החוייה הקולנועית. ופה לא. יותר מכך, שימו לב שהמצלמה מראה לנו רק את מה שהדמויות יכולות לראות. לא כמו בסרטי "ראליטי" (כמו פרויקט המכשפה מבלייר) עם מצלמת כתף רועדת אלא כפשוטו: המצלמה נמצאת במקום בו יש בני אדם. אפילו כשאנו רואים את המפלצת מלמעלה: זה נעשה מרכבת עילית. התרומה של זה לאמינות הסרט היא גדולה מאוד בעיניי. חשבתי על זה ועל היחס בכלל לשימוש בתלת-מימד בסרטי לייב וזה ההבדל בין "אפקט" ליצירה. "אפקט", מבחינה לשונית, הוא "השפעה" כלומר הוא יוצר תגובה. כמו לחצן שמפעיל רגש. הוא לא עמוק, הוא פשוט עובד על המקומות הנכונים. יצירה אמיתית לא אמורה ללח

הפתיח של רובין הוד הוא בית ספר לכל אנימטור. מגוון דמויות נהדרות בגדלים שונים, גילאים שונים ואופי שונה צועדות כל אחת בדרכה. וגם המוסיקה בסדר. גם בהמשך הסרט יש הרבה מאוד הליכות. רק להשוואה: כשרציתי לעשות פעם סייקל הליכה החלטתי לראות איך עשו כזה ב"פיטר פן 2". חיפשתי בכל הסרט הליכה ולא מצאתי, כי בכל פעם שהיא עמדה להגיעה פתאום היה קאט ושינוי מיקום מצלמה. ובסרט רובין הוד, הם משלבים הליכה מורכבת כל הזמן. נסו פעם לעשות אנימציית הליכה של שועל שחצן שמחופש לציפור כשהוא נועל מקלות לרגליו. מטורף. אז הנה מקבץ הליכות וריצות אינסופי, הכל מרובין הוד. תהנו.

סיימתי את המחלקה לאנימציה בבצלאל ב2006. מודעה לבית ספר לאמנות  מה מלווה אותי מאז "שיחרורי" מבצלאל? הרצון לעשות סרט נוסף. שזה שלב פסיכולוגי אחד אחרי הרצון לחזור ולתקן את הסרט גמר. זו פנטזיה עמוקה שרק שולחת את שורשיה עמוק עד כדי המחשבה שאי-עשיית סרט היא עשיית סרט טוב (דחיינות, זוכרים?) אבל הוידוי הוא, עצוב להודות, שאני, כמו אחרים לא מעטים, לא אנימטורים קלאסיים באמת. כלומר, אני לא באמת יודע איך עושים סרט אנימציה קלאסי. מה, לא למדתי את זה בבצלאל? אז זהו שלא.

סרט הגמר מבצלאל של אודי אסולין ואוריה נאה משלב ברמה גבוהה מאוד בין קלאסית וסטופמושן. אני מעלה את הסרט קצת באיחור. היה לי הרבה מה לכתוב עליו: על גבר שמאוכזב ממערכות יחסים ויוצר לעצמו אישה דמיונית כנחמה. על אוירת המוות הסמויה שמאפיינת את הסרט כאומרת שהויתור על מערכת יחסים אמיתית היא המנעות מהחיים. על לילית ועל שלושת הקליפות הרעות. אבל אני לא אכתוב הפעם. בקשתי מאודי שיתאר קצת את התהליך. אודי: "אוריה ואני רצינו לשלב בין שתי הטכניקות שכל אחד מאיתנו למד בצורה שתהיה מעניינת ותיצור עניין מבחינה גראפית ושגם תתמוך רעיונית בעלילה של הסרטון. בזכות עיכובים ביורוקרטיים בזמן הלימודים בבצלאל קיבלנו את ההזדמנות לעבוד על הפרויקט יותר זמן מאשר פרוייקט גמר רגיל (שנה וחודשיים) והחלטנו להשקיע את הזמן הנוסף בפרטים שבד"כ אין זמן אליהם כמו הדפסות CTL של חלקי הפנים של הבובה ויציקת סיליקון של הגוף שלה. מבחינת הפסקול התסריט דרש שיר, עם הידיעה שאנחנו משוררים ומלחינים גרועים במיוחד החלטנו לחפש שיר מוכן ודרך חברים משותפים הגענו להרכב "Panic Ensemble" שבנדיבותם נתנו לנו את השיר ואפילו ע

אירוע אנימציה מיוחד בסינמטק חולון יתקיים בתחילת החודש הבא. (החל מהראשון לדצמבר.) האירוע יכלול תחרות של יצירת סרטונים תוך חמישה ימים , מחווה לסקושי קון הקרנת סרטים והרצאות לאנימטורים מקצועיים. נשמע מעניין, בעיקר מה שנוגע לע תיד האנימציה בישראל ואיגוד האנימטורים המתהווה. לוח זמנים מלא, פה .

סרטון מצוין של סטודנטים מ CALART.  לא, בעצם זה מ Royal College of Art   בלונדון . דחיינות  היא התנהגות המתאפיינת ב דחייה  או הימנעות של אדם מביצוע פעולה או מטלה שהוא מעוניין או צריך לבצע. דחיינות מקושרת לרוב ל פרפקציוניזם . דחיינים עלולים לסבול מ דחק ,  רגשי אשמה , גרימת משבר וגרימת  אכזבה  לזולת בשל אי עמידתם בהתחייבויותיהם. רמה מסוימת של דחיינות היא נורמלית, אך היא הופכת לבעיה כאשר היא מסכלת את התפקוד הנורמלי. דחיינות כרונית עלולה להיות  תסמין  להפרעה  פסיכולוגית  או  פיזיולוגית .(ויקיפדיה) וזה אולי בא להשלים את הסרטון הקודם...

בגדול, שני הסרטים "מגה-מוח" ו"גנוב על הירח" ממש לא עניינו אותי. את דרימוורקס אני די מתעב ו"גנוב על הירח" שעמם אותי די מהר. אבל הארט. הארט זה סיפור אחר. סרטי תלת סובלים עדיין, רובם, ממחלה קשה של פער בלתי נסבל ובלתי מובן בין העיצובים ברמת קונספט ארט לתוצאה הסופית. איפשהו בדרך רובם עוברים השטחה עיצובית לכיוון של ריאליזם יחד עם צבעוניות שכל מטרתה להדגיש באופן מנייריסטי את הדרמה אבל לא ממש לייצר רובד נוסף בתוכן. אותו הדבר קורה גם ברמת האנימציה, ריאליזם לא מתוחכם שלאט לאט מצליח בכל זאת להיות יצירתי יותר: אם שרק התהלך כמו בובה מכוערת, אז רפונזל והורטון כבר ניחנו בסגנון תנועה שמזכיר את האנימציה הקלאסית. אבל הדרך עוד ארוכה. מה שמשותף לשני הסרטים האלה, "גנוב על הירח" ו"מגה מיינד", ואולי הוא מאפיין תקופה, זה שהגיבור הוא רע. כלומר "רע" במובן הדיסנאי של המילה, הוא EVIL הוא מייצג האופל, הוא מי שאנו רוצים לראות במפלתו. זוהי כמובן הקצנה של מה שכבר ראינו ב"שרק" שמטרתו לומר לנו שהחיים לא מחולקים בצורה פשטנית בין טובים ורעים.

הישר מפסטיבל אוטווה. סרט סטודנטים מגניב מגרמניה שמשלב סטופמושן עם קלאסית. היוצרים: ג'ייקוב ווייד וג'וסט אלטהוף. המקור: MOTIONGRAPHER לא עובד? אפשר פה . וזה מאחורי הקלעים, יותר מדהים מהסרט. (MEMO: צריך למצוא תרגום נאות לmaking of).

אז ככה, גיא גרניט הוא לא מאייר, אבל זה לא עוצר אותו מלאסוף ולהפיק הרבה תכנים שעוסקים בנושא. הוא היה פעיל מאוד בקבוצת "העיצוב עובד" בדה-מרקר אבל לאחרונה ממש הוא פתח בלוג משלו על איור. אז מה יש שם? הרבה מאוד. יש פרוייקטים מיוחדים , מעקב אחר אירועי איור , מאיירי החודש ועוד ועוד. באמת שווה לעקוב. שירז פומן בפרויק ילדות לאתר "איור"

וולף ארלברוך, הסופר והמאייר, כתב ספר (ילדים?) על המוות. לצערי, הסרט דובר גרמנית, מה שפוגע בהנאה ממנו ואולי שווה לחכות לגרסה מתורגמת. בכל אופן, נראה שהסרטים שנעשים בעקבות הספרים שלו מתאמצים לשמר את האיכות של העבודה שלו ועושים את זה בהצלחה. שימו לב לרגישות בטקסטורות ובקו. עצוב. "מי אתה? מדוע אתה מתגנב מאחוריי?" "טוב, סוף סוף שמת לב אליי," אמר מוות, "אני מוות." ברווזה נבהלה עד מאוד, אי אפשר להאשים אותה בכך. עוד ספר שלו שקיבל גרסת אנימציה: על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש. Animation Assistance / Inbetweening & Clean-Up Artist  (character "Death")  מהאתר של היוצר: גורילרמה.  http://cargocollective.com/gorillarama/ENTE-TOD-UND-TULPE גרסת ההצגה עם בובות, אינטרפרטציה מעניינת:

אורי יהל הלך לעולמו השבוע ביום רביעי בערב. לפני כשנתיים וחצי הוא חלה במחלת הסרטן וחבר משותף קישר בינינו כדי להפוך את חוויותיו לקומיקס. אני לא הכרתי את אורי לעומק אבל הטקסטים אותם כתב היו ביטוי ישיר וכן שלו. שילוב של ציניות עדינה והמון אהבת אדם אמיתית. אורי עמד בגבורה בהתמודדות עם הסרטן. הוא גייס את כוחותיו כדי ללמוד, להתפתח וליצור. הכתיבה של הספר לא הסתיימה עם הוצאתו. הוא המשיך ללמוד כתיבה יוצרת ועבד על טקסטים נוספים שלצערי כבר לא יזכה לראותם יוצאים לאור. הזווית הצרה שלי בנוגע לאורי, היא אכן צרה ונוגעת רק לעבודה על הספר, ועם זאת היא היתה תמצית של מפגש עם אישיותו. אדם, המודע למצבו הבריאותי, מנסח... לא צוואה... כי אם סוג של רשמי התבוננות שאין בה פסיביות אלא מבט יוצר, חי ואוהב חיים. בהתחלה הטקסטים היו נראים לי הרהוריים מדי. לא תמיד לינאריים בסיפור שלהם, אבל התברר לי שזה היה סוג של קוד. כי דווקא החוסר לינאריות הזו איפשרה לי "להכנס לראש" של אורי. וכך גם רציתי שהספר יהיה. כי אם יש משהו יותר גדול מטקסט על אהבת חיים, זוהי היכולת להכנס לראשו של אדם שהתשוקה לחיים וליצירה מניעה

סקירת הפסטיבל (שימו לב כמה שמות מישראל) motiongrapher

אליסון שולניק , ציירת ואנימטורית. מתאים היה לה לעשות קליפ ל" גריזלי בר " כי אליה, כמו להם, צריך להתרגל. זה טעם נרכש. אבל אני חושב שבסופו של דבר, עם סבלנות, ההמתנה משתלמת. היא לא מחליקה, לא מייפה, לא מפרידה צבעים, לא עושה "שמירינג". היא נותנת לפלסטלינה להיות אותו גוף מעוך ומעורבב שהיא ויוצקת בו חיים. אמת החומר. גרסת הפלסטלינה. נראה קצת כמו ציור שמן, לא? וזה הקליפ לגריזלי בר: ביקור בסטודיו שלהL ---------------- ואם כבר פלסטלינה: משהו אחר לגמרי. פרסומת לסוני ברוויה. מאחורי הקלעים יש פה.  ועוד עיצובים מפלסטלינה פה .

כבר הזכרתי פה בעבר את הבלוג של האנימטור הבכיר של דיסני אנדרה דה-ז'ה והסקיצות של מחוות דמויות שהוא מעלה. אז מסתבר שדיסני הוציאו ספרים של הסקצ'בוקים של הסרטים. ומסתבר שהבלוג המגניב של flooby nooby החליט להעלות אותם בPDF. אז אתם מוזמנים להוריד משם את ספרי הסקיצות הבאמת מרשימים האלו: הסקצ'בוק של במבי הסקצ'בוק של היפהפיה הנרדמת הסקצ'בוק של פיטר פן הסקצ'בוק של היפהפיה והיחפן הסקצ'בוק של צעצוע של סיפור הסקצ'בוק של בת הים הקטנה ובאותה הזדמנות: כמה מחשבות עיצוב ואפיון: מרי בלייר לפני כמה ימים ציינו בגוגל יומולדת 100 ל מרי בלייר . מרי בלייר היא מאיירת ואשת צבע וארט בדיסני. היא השפיעה מאוד על המראה והצבעוניות של עליסה בארץ הפלאות, פיטר פן שירת הדרום ועוד. היא מאיירת מצוינת אבל כקונספט ארטיסט אני חושב שהיא הזיקה לא מעט לסרטים. הגישה שלה היא שטוחה, גראפית, ממש איור ספר, ואילו הדמויות של דיסני הן לרוב ראליסטיות בעיצובן, תלת מימדיות במראן ובאופי התנועה שלהן. המפגש יצר לדעתי בעייתיות גם קונספטואלית וגם צבעונית. יש הרבה שוטים בפיטר פן שקשה לי לצפות בהם. ולדעתי ה

חלמתי הלילה שאני הולך לסרט חדש של פיקסאר ושאני מכריח את עצמי להנות. וזה לא הולך לי. אני רואה מולי תבניות תסריטאיות, מעצבי דמויות, קונספט ארטיסט. רואה את כל השלד ולא מרגיש את הדמויות. ואז נזכרתי ב"101 דלמטים", בסצינה שבה רוג'ר מנסה לכתוב שיר , הסצינה הפותחת אם אני לא טועה, ואז הרצתי קדימה את הסרט בראש והרגשתי שהוא זורם לי. שהמוח לא נעצר ומזהה טוויסט עלילתי או סצינת אקשן ככאלה. והרגשתי שהדמויות מניעות את העלילה. שהן נוכחות יותר מכל איש צוות שעבד על הסרט. ולמה בפיקסאר זה לא ככה? אפשר לפתור את זה בדיון על "סיפור עומד במרכז" או "דמות עומדת במרכז" אבל אני חושב שזה לא שם. בהרצאה של פיקסאר בארץ, איש הסיפור הביא כדוגמה למוטיבציה של דמות את טוביה החולב. הוא אמר שהמוטיבציה חייבת להיות פשוטה וברורה. ומהי המוטיבציה של טוביה, לפי מתיו לאן? "לו הייתי רוטשילד". הוא טען שטוביה רוצה להיות עשיר וזו הסיבה שקשה לו כל כך עם זה שבנותיו לא מתחתנות עם עשיר. מה?! זהו?  זה מה שמניע את טוביה החולב?! אם כבר קובעים "מוטיבציה" לפי שיר אז מה עם &

פתחתי ערוץ חדש באתר VIMEO שאני מנסה לרכז בו אנימציות ישראליות. הגיע הזמן שנדע על מה אנשים אחרים עובדים במדינה הקטנה שלנו, ושהעולם ידע שאין פה רק מלחמות. אתם מוזמנים לצפות, להעיר להצטרף, להפיץ ולהוסיף סרטים. תהנו.  

סרט בן חצי שעה של טאצו סטו. פסיכודאלי? כן. הזוי? כן. אלים? בהחלט! (לתת לחזיר לאכול את עצמו, לדוגמה). עם זאת, יש הרבה עוצמה לסרט הזה. אני לא מבין מאיפה באים הסיפורים האלה. שום דבר בהם לא הגיוני וכל כך שונה ממה שהעיניים המערביות רגילות לו. אבל אולי זה גם הקסם של הסרטים האלה. כמו שב"המסע המופלא" ההתפתחות העלילתית הייתה לפעמים שרירותית ולא מוסברת בעליל. הסרט הזה מספר על מסע הירואי של חתול להציל את (חצי) הנשמה של אחותו שלקח מלאך המוות. בדרך הם עוברים אצל קניבל סדיסט, פיל מים, קרקס מפלצתי ועוד ועוד. לבעלי פתיחות לתרבויות זרות ובעלי קיבה עמידה; למרות שהדמויות חמודות הסרט מאוד לא מיועד לילדים. למי שמעוניין לוותר מומלץ בכל זאת להציץ בסצינה אחת קסומה שבה הזמן עומד מלכת ואז חוזר לאחור בכדי לשחרר חתיכת אבטיח שנתקעה בגלגל הזמן (מהדקה השניה בסרטון זה). סצינה שלדעתי מצדיקה את כל הסרט. הערות הבמאי:

טוב, שלושה סרטים חדשים (יותר ופחות) שאני מאוד אוהב או מעריך או אוהב ומעריך. ביקשתי הפעם מהיוצרים לכתוב קצת על עצמם והסרט והנה הם: ואהבת, או: איך שושנה זליגמן הגיעה לגן עדן. (2011) סרטם של תום אפפל ודניאל דימנשטיין "הסרט בעצם עוסק בטבע האדם ומציג את האבסורד שבחיים. הגיבור מנסה לעשות מעשים טובים אך רק נתקל בעוינות ורוע." אתרים של תום : http://vimeo.com/user8158198 http://www.flickr.com/photos/ 24188276@N07/ http://www.youtube.com/user/ TomApfel אתרים של דניאל : http://cargocollective.com/ danielledim http://www.flickr.com/photos/ danielledim/ http://vimeo.com/danielledim http://www.youtube.com/user/ honeybunnyD?feature=mhee ארט של הסרט: הסרט השני הוא: מחשבותיו המוזרות של עומר כץ (2010) סרטו של  אהד גבעתי "הכוונה שלי הייתה לעשות סרט שתהליך העבודה שלו יעניין אותי, בניגוד לתהליך העבודה הרגיל בסרטי אנימציה שבו מרגע שמסתיים האנימטיק יש לך מושג פחות או יותר איך יראה הסרט, "במחשבותיו המוזרות של עומר כץ" חוץ מסטורי בורד מתוזמן פחות או יות