}

אוקטובר 31, 2011

בעיית מוטיבציה


חלמתי הלילה שאני הולך לסרט חדש של פיקסאר ושאני מכריח את עצמי להנות. וזה לא הולך לי. אני רואה מולי תבניות תסריטאיות, מעצבי דמויות, קונספט ארטיסט. רואה את כל השלד ולא מרגיש את הדמויות. ואז נזכרתי ב"101 דלמטים", בסצינה שבה רוג'ר מנסה לכתוב שיר, הסצינה הפותחת אם אני לא טועה, ואז הרצתי קדימה את הסרט בראש והרגשתי שהוא זורם לי. שהמוח לא נעצר ומזהה טוויסט עלילתי או סצינת אקשן ככאלה. והרגשתי שהדמויות מניעות את העלילה. שהן נוכחות יותר מכל איש צוות שעבד על הסרט. ולמה בפיקסאר זה לא ככה? אפשר לפתור את זה בדיון על "סיפור עומד במרכז" או "דמות עומדת במרכז" אבל אני חושב שזה לא שם. בהרצאה של פיקסאר בארץ, איש הסיפור הביא כדוגמה למוטיבציה של דמות את טוביה החולב. הוא אמר שהמוטיבציה חייבת להיות פשוטה וברורה. ומהי המוטיבציה של טוביה, לפי מתיו לאן? "לו הייתי רוטשילד". הוא טען שטוביה רוצה להיות עשיר וזו הסיבה שקשה לו כל כך עם זה שבנותיו לא מתחתנות עם עשיר.
מה?!
זהו?
 זה מה שמניע את טוביה החולב?!
אם כבר קובעים "מוטיבציה" לפי שיר אז מה עם "מסורת"? מה עם שם הסרט שמעיד על הכוח שמניע, להצמד למסורת, להאבק ברוחות הזמן ולהמשיך לנגן בכינור גם על הגג, בתנאים של חוסר יציבות?
אני חושב שישנן שתי מוטיבציות. פיקסאר מאוד טובים במוטיבציה החיצונית. מרלין רוצה להציל את נמו, פליק רוצה הכרה בייחודו על ידי הקהילה וקארל פרדריקסון רוצה למותבשקט בביתו בדרום אמריקה. אבל מה עם סאב-מוטיבציה? מה עם החיפוש אחרי אהבה, מה עם מה שאתה מגלה שאתה רוצה? שם זה לא עובד. קארל פרדריקסון לא באמת בחר להיות סבא, הוא לא הגיע לרגע ההארה בנוגע לקשר אנושי. כן, הוא השלים עם העבר אבל מעולם לא קיבל על עצמו את החום האנושי של להיות סבא. הזרם התת יבשתי שגורם לדמות לזוז לא בגלל "משהו שקורה לה" חסר. כוח חיים שהוא מעבר לעלילה אלא חלק בסיסי באישיות.
משהו חזק כמו מסורת.

---------------------
על הסדנה של פיקסאר כתבתי פה.
על המיתולוגיה החדשה של פיקסאר כתבתי פה.
לילה טוב.