דלג לתוכן הראשי

בעיית מוטיבציה


חלמתי הלילה שאני הולך לסרט חדש של פיקסאר ושאני מכריח את עצמי להנות. וזה לא הולך לי. אני רואה מולי תבניות תסריטאיות, מעצבי דמויות, קונספט ארטיסט. רואה את כל השלד ולא מרגיש את הדמויות. ואז נזכרתי ב"101 דלמטים", בסצינה שבה רוג'ר מנסה לכתוב שיר, הסצינה הפותחת אם אני לא טועה, ואז הרצתי קדימה את הסרט בראש והרגשתי שהוא זורם לי. שהמוח לא נעצר ומזהה טוויסט עלילתי או סצינת אקשן ככאלה. והרגשתי שהדמויות מניעות את העלילה. שהן נוכחות יותר מכל איש צוות שעבד על הסרט. ולמה בפיקסאר זה לא ככה? אפשר לפתור את זה בדיון על "סיפור עומד במרכז" או "דמות עומדת במרכז" אבל אני חושב שזה לא שם. בהרצאה של פיקסאר בארץ, איש הסיפור הביא כדוגמה למוטיבציה של דמות את טוביה החולב. הוא אמר שהמוטיבציה חייבת להיות פשוטה וברורה. ומהי המוטיבציה של טוביה, לפי מתיו לאן? "לו הייתי רוטשילד". הוא טען שטוביה רוצה להיות עשיר וזו הסיבה שקשה לו כל כך עם זה שבנותיו לא מתחתנות עם עשיר.
מה?!
זהו?
 זה מה שמניע את טוביה החולב?!
אם כבר קובעים "מוטיבציה" לפי שיר אז מה עם "מסורת"? מה עם שם הסרט שמעיד על הכוח שמניע, להצמד למסורת, להאבק ברוחות הזמן ולהמשיך לנגן בכינור גם על הגג, בתנאים של חוסר יציבות?
אני חושב שישנן שתי מוטיבציות. פיקסאר מאוד טובים במוטיבציה החיצונית. מרלין רוצה להציל את נמו, פליק רוצה הכרה בייחודו על ידי הקהילה וקארל פרדריקסון רוצה למותבשקט בביתו בדרום אמריקה. אבל מה עם סאב-מוטיבציה? מה עם החיפוש אחרי אהבה, מה עם מה שאתה מגלה שאתה רוצה? שם זה לא עובד. קארל פרדריקסון לא באמת בחר להיות סבא, הוא לא הגיע לרגע ההארה בנוגע לקשר אנושי. כן, הוא השלים עם העבר אבל מעולם לא קיבל על עצמו את החום האנושי של להיות סבא. הזרם התת יבשתי שגורם לדמות לזוז לא בגלל "משהו שקורה לה" חסר. כוח חיים שהוא מעבר לעלילה אלא חלק בסיסי באישיות.
משהו חזק כמו מסורת.

---------------------
על הסדנה של פיקסאר כתבתי פה.
על המיתולוגיה החדשה של פיקסאר כתבתי פה.
לילה טוב.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

PATTERNS ועוד יצירות של שחר דיויס

בכל אנימציה יש מימד אקספרימנטלי אבל לפעמים מגיח משהו שונה לגמרי. סרט הגמר מבצלאל של שחר דיויס מחייב הקדמה קצרה. זהו סרט מאוד תובעני הבנוי כוידאו ארט, מופשט ועם זאת בעל עוצמה. אני ממליץ לקחת נשימה עמוקה ולשקוע בכסא ל15 דקות של דפוסים. מסך מלא הכרחי.


עבודות נוספות שלו ולאחריהן הסבר על PATTERNS מפי היוצר.


עבודה משותפת לשחר וטל קנטור:






שחר דיויס מפרט את מה שעומד מאחורי היצירה:
"Patterns הוא סדרה של אנימציות דיגיטליות בהן תמונות וצלילים גולמיים, המופקים על ידי אלגוריתמים, מעוצבים על ידי האמן לצורות וצלילים בעלי משמעות.

הנחת היסוד של העבודה היא שהמדיום הדיגיטלי הינו עולם. עולם שניתן לחקור ולתרבת באמצעות תהליך היצירה האמנותי. המדיום הדיגיטלי הוא עולם משום שהוא מהווה פלטפורמה לקיומן של ישויות ואירועים. זהו עולם זר עם חוקי טבע ייחודיים ושונים. זהו עולם בדיד שבו אטומים הם פיקסלים ודגימות אודיו בודדות ושבו הכוחות הפיזיקליים הם תהליכי עיבוד ממוחשב שמשנים את צורתו של החומר הדיגיטלי. לפני שהאמן מתרבת אותו, עולם זה הוא בבחינת אות-סתום לצופה האנושי. התוצאה הסופית היא שילוב של זר ומוכר. מתקבלת תחו…

לגו הסרט - משחק ויצירתיות

"סרט אמוג'י" והתגובות הקשות אליו מדגים את הרתיעה המיידית שלנו ממה שמריח ממסחריות. כל סרט ארוך הוא מסחרי מעצם זה שהוא מנסה להרוויח כסף אבל יש סרטים שברור שזו ההצדקה היחידה לקיומם. "סרט לגו" בקלות יכול היה ליפול למלכודת הזו. הוא נוצר על ידי חברת ענק שמוכרת צעצועים והסרט, בעל השם הגנרי, נראה במבט ראשון כפרסומת לצעצועים באורך שעה וחצי.
אבל בפועל הוא הרבה מעבר לכך ומי שצופה בסרט מרגיש שהיוצרים, כריס מילר ופיל לורד, היו מודעים למלכוד שהם עלולים לפול לתוכו. מה הם עשו? הפכו את החיסרון ליתרון! הם יודעים שהם משרתים חברת ענק שמסוגלת לגייס לכוחותיה את כל המותגים הגדולים ביותר מבאטמן ועד שר הטבעות ולכן הם משתמשים בכוח הזה כדי לומר משהו על מותגי-על בעזרת סיפור-על. מה שהם עושים למותג (החזרה שלו לידיים היצירתיות של הילד, חזרה לקוביות ובניה) הם עושים גם לסיפור. הם משתמשים בתבניות הכי שחוקות במודע: הזקן החכם, מסע הגיבור, הגיבור הגנרי שמגלה את כוחו, סיפור אהבה שמתחיל רע וזאת רק על מנת להשתמש בהם כקומה ראשונה עליה הם יעשו חיבור ריגשי אלינו הצופים ככאלו שמתבוננים בתבניות הוליוודיו…

האם אנו רובוטים? קליפ ישראלי חדש

האם אנו רובוטים? שאלה טובה.
את הקליפ הזה לWhite Fortune, המשלב סטופמושן ואפטר-אפקטס, יצרו תום מדר ואם-לי נוי שאחראים לסרט המצויין "בפה פעור ואוזניים עצומות".
קרדיטים נוספים:
דן סחר- אפטר אפקטס
אלמוג מזרחי- אנימציית תלת.
תהנו!


למי שפספס: סרט הגמר שלהם עליו כתבתי פה https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2013/11/WIDEOPEN.html:


FEAST סעודת המלכים של דיסני

הסרט FEAST של דיסני זכה באוסקר. הוא מבויים מצויין והארט שלו הוא תאווה לעיניים. בסרט, מערכת יחסים מיוצגת על ידי המבט מהצד: של הכלב ודרך האוכל. מבין השורות אנחנו מבינים מה קורה עד ששני האלמנטים האלו הופכים להיות גם מעורבים במערכת היחסים הזאת.
הסרט מרחיב את הגבולות העיצוביים של אנימציה תלת מימדית ומשתמש בטכניקות חדשות שאני מקווה שיחדרו גם לעולם הסרטים הארוכים. אם זה יקרה אנחנו נקבל סרטים שהעיצוב בהם לא כורע ברך בפני הראליזם אלא נותן חופש גדול יותר ליוצרים לייצר מראה מגוון ומסוגנן יותר.
‎‎פרסום‎ by Ксения Сухова.‎
ההרצאה של היוצר היא מרתקת ומהווה הצצה מעוררת השראה לתהליכי העבודה שלו. ועל הגלגולים שעבר הסרט.
*דרך THE CAB ודרך ITS ART

ארט: