זה התחיל כשישבתי לראות משהו ביוטיוב עם בני בן ה-5. פער דורות ופער טכנולוגי תרבותי נעלמו להם לכמה דקות עם סרטון "הארנב מסביליה" (1950) של צ'אק ג'ונס. זה לא שאני מהמעריצים של "האחים וורנר" אבל כשצפינו בזה ביחד פתאום המילה "קלאסיקה" נראתה צלולה כל כך. בסרט הזה יש דמויות והומור שמתקיימים מעבר לזמן, יחד עם בימוי, תזמון ואנימציה מדוייקים. ובנוסף, הדרמה הנצחית של רודף ונרדף בלולאה שלא נגמרת אפעם.
קבלו את צ'אק ג'ונס בתפארתו:


הנה דוקומנטרי על פועלו של צ'אק ג'ונס. כולל ראיונות עם גדולי האנימטורים שהושפעו ממנו:

עוד..

לאחר קרוב לשנה העלו יוני ארוסי ובן גניסלב את סרט הגמר שלהם מבצלאל (2012):

(מעניין מאיפה מגיעה הנישואינופוביה הזו...)

טוב. נעבור לשנים ב' וג' בבצלאל שמפציצים השנה בסרטונים באיכות גבוהה מאוד. רובם לפחות. אז כדאי להשען אחורה ולהנות מחתיכות של יצירתיות שופעת. כדאי להציץ בערוץ הוימאו שלי בו אני אוסף סרטי אנימציה ישראלים.
ג'ק טמל (אנימטור ואמן רב תחומי) באפיזודה מצויינת (עוד ארט פה ועוד מגוון עבודות פה):


ויכוח בין ישעיהו ליבוביץ ואריה אלדד. (בסגנון דומה לזה של "ילדים מדברים על אלוהים"). עדה רימון ואופק שמר.

עוד...

הנה משהו חדש:
וויל אנדרסון יצר סרט מאחורי הקלעים, מייקינג אוף. כלומר, הסרט עצמו הוא מייקינג אוף. בלי שום סרט אחר שאותו הוא בא לתעד. והסרט ה"כמו-תיעודי" הזה הוא על סרט שבא להחיות דמות של ציפור ארוכת צוואר של אמן אנימציה אקספרימנטלית רוסי מומצא בשם ולדיסלב פלטוב. ערבוב ז'אנרים וטכניקות במאבק בין יוצר ליצירה שכלל אינה שלו.
לא סרט הכי קל אבל מדובר ביצירה מיוחדת, ומרגשת. אני צפיתי בסרט פעמיים. מומלץ.

נורא אהבתי את הבדידות של הציפור, שמתגעגעת ליוצר המקורי וכל הזמן בסאבטקסט יש תחושה שהיא ממורמרת מהסטנדרטים הבריטיים של האנימטור החדש לעומת השורשים הרוסיים שלה.

לינק: ראיון עם היוצר באתר SKWIGLI מתוך דבריו שם: הוא לא חשב שזה סרט פסטיבלים בכלל כי הוא ארוך ומיוחד. אבל אחרי הפסטיבל הראשון הוא הבין שטעה ושלח לכל פסטיבל שקיים בין אם הוא באנימציה או לא. כי מבחינתו סרט זה סרט. וסרט אנימציה כדאי שיצדיק את האנימציה שבו או שלא יעשה בכלל.

והנה ראיון סיכום השנה שעברה על היוצר והדמות מאז שהסרט יצא:

טריילרים חדשים אבל לפני זה כדאי שתקראו את "שיר הכופר המתנצל" שעלה לבלוג "סריטה" ועוסק ב"בית ספר למפלצות".

גשם של פלאפל 2:


טריילר ל"פרוזן" של דיסני:

כמה דברים עליו: טריילר ילדותי. לא אוהב את איש השלג, יש כבר מי שטוען שהוא "הושאל" מסטודנט. ו...רגע?! דיסני זה "היוצרים שהביאו לכם את פלונטר וראלף ההורס"?! אז ככה מוחקים מורשת...

המירוץ לארנונה הוא פרויקט הגמר של אלון סימון ואורן רובין, בצלאל 2012.
בניגוד ל...כולם הם לא עשו סרט גמר אלא משחק קווסט שבו הגיבור הסטודנט, יגאל שוטקלמן, צריך לעבור את הבירוקרטיה הירושלמית כדי להשיג הנחה בארנונה. מעניין מאיפהבאה  ההשראה למשחק. אפריים קישון היה שם קודם עם "חבילה הגיעה" אבל הוא לא עשה את זה באנימציה אלא במשחק לוח.
בקיצור זה עשוי מעולה יש שם לא מעט הברקות וכדאי לכם לשחק. וזהו.
http://www.arnona-race.co.il

הטריילר:
ראיון עם היוצרים:
http://hamishakia.wordpress.com/2012/02/23/arnona-race/

הפתרון המלא:

חבילה הגיעה:

הרצאה שאוסי ולד (המרצה, האנימטורית, הרקדנית, האמא יו ניים איט) העבירה בסינמטק ירושלים בנושא "אני והאחר" באנימציה:

אנסה להראות לכם כיצד הנושא "אני והאחר" עובר בעיני כחוט השני בין הסרטים שבחרנו לערב.
אני מתנצלת מראש על כך שאני לא מעניקה התייחסות מעמיקה לכל הסרטים, ובחלקם אני אולי אפילו חוטאת למסר העיקרי שלהם. במידה מסויימת הכשלון הזה מתיישב עם המסר של השיחה הקצרה הזו....
 ובכן... "אני והאחר". מיהו האחר?

אלירן ביכמן, בסרטו "נורמטיביזם" מתחיל ומגדיר את האחר ביחס לנורמלי.

אמיליאן דוואוד מציג את "ירקות נדירים", סרט על ירקות אנושיים מאוד, איטי והזוי אבל מרגש לטעמי.
זהו סרט בתלת מימד שמרונדר כדו-מימד. נסיונות רינדור כאלה לפעמים נראים נהדר ולפעמים זוועה. נראה שהפעם זה נעשה בטעם טוב ועם הרבה רגישות עיצובית.



נסיון של הרינדור המיוחד
עוד עבודה של אמיליאן. הדמיית תלת מימד של ציור של ברויגל. נהדר! אני ממש התרגשתי.


הוא לקח גם חלק בפסיכודליה הזו "מוזורמה" שמבוססת על האיורים של המאייר זאן פיליפ מאזו. אני מתעב את הסגנון הזה אבל, כטבעה של פסיכודליה, יש אנשים שאוהבים אותו.

.אלה לא טיפים שלי. אני רק סיכמתי בקצרה
שני הטיפים להבעות פנים נוגעים לאותה נקודה: אין רגש אחד. הרגש, כקלישאה או כאייקון, מבטא רעיון אחד אבל במציאות הרעיון האחד מתבטא בשילוב של שני רגשות שונים לפחות.  (דרך SPLAT FROG  The Exquisite Face) בקצרה אומר שכל רגש ניתן לפרק לשני רגשות כמו במשוואה מתמטית: אושר= אהבה+שמחה ציפיה דרוכה = פחד+התרגשות סיפוק = עונג+נוחות+ביטחון

מודה. כשפסטיבל "אנסי" פרסמו את התחרות שלהם לסרטי אונליין שעוסקת בנושא: "הרגליים במים, הראש בסרטים" לא הבנתי מה הם רוצים.
אבלאבי עופרכנראה הבין, עשה סרטון וזכה.
כבוד.

הנה הסקירה של טל לוטן את הפסטיבל: http://cafe.themarker.com/post/2934341/
ותודה לצביקה אורן
והנה סרט אחר של אבי:

ובלי קשר, "טרמפ על מטאטא" זכה גם הוא באנסי. סרט נהדר של יוצרי "טרופותי". הנה קצת מאחורי הקלעים שלו:

מחשבות לא אקראיות על  האווטריזציה של הזהות:

ח"כ ממרצ הגישה הצעת חוק להסיר את התיוג של "מין" מתעודת הזהות.
במה אני שונה מכם? כולנו בני אדם. אנחנו לבושים שונה אולי מתנהגים אחרת בסיטואציות מסוימות. אולי יש לנו זהות מינית שונה או דעות פוליטיות שונות. אבל מתחת לפני השטח כולנו דומים. כלומר: אנחנו אווטרים: דמות בסיסית שקבלה התאמות: אביזרים שיגרמו לה להפוך לאינדבידואל.
האם יש דמות גנרית שכזו?

לא מאמין! כתבתי המון והכל נמחק..אז אני מתחיל מהתחלה ותסלחו לי על הבלאגן:


הגיבור בעל אלף הפנים הוא ספר שקניתי לי בשבוע הספר. זהו תרגום ראשון לעברית של ספרו של ג'וזף קמפבל שעוסק במיתוס האחד שעומד מאחורי כל המיתוסים. מרתק בהקשר הקולנועי ובכלל. אני מתכוון לפרט עליו בפעם אחרת, אבל בינתיים אם זה מעניין אתכם יש לכם הזדמנות לרכוש אותו בשבוע הספר בדוכני "משכל" ב50 שקלים במקום 128. שווה למי שאוהב מיתולוגיה השוואתית. כמוני.
אבי בלייר האנימטור הותיק אחראי על האנימציה בסרטו החדש של אבי נשר "פלאות":



עוד...

(דרך הבלוג "דוקו אנימציה"):

צופה בקולנוע מנסה להבין למה כל הסרטים המוצגים אינם מקוריים ומקבל הרצאה מקורית להפליא.
דרו קריסטי עשה את הסרטון במסגרת פרויקט דוקו של הניו יורק טיימס משעשע וחכם. גם אם האנגלית קשה.

על מר שועל המהולל: ניתוח, מאחורי הקלעים וארט. דמיינו שאתם יוצאים למסע בכיוון אחד עם מזוודה אחת. דמיינו שאתם מסדרים במזוודה הזאת את כל מה שחשוב לכם בסדר מופתי ובאופן שיבטא את החשיבות והתפקיד של כל פריט בחייכם. דמיינו שבדרך לשדה התעופה המזוודה עוברת בשיקוף.
אז ווס אנדרסון.
(מי שרוצה לדלג על הניתוח מוזמן לגלול לתחתית הפוסט ולצפות בארט יפהפה ומחוות נוספות)


"מר שועל המהולל" (2009) הוא סרט נהדר. סרט שאיכשהו לא קיבל את מירב תשומת הלב המגיעה לו אולי כי הוא לא לגמרי לכל המשפחה, יש בו את האיפוק של סרטי ווס אנדרסון, הוא בוגר, חכם והוא בסטופמושן. הייחודיות של במאי סרטי לייב שפתאום מרגיש עניין לעשות סרט אנימציה מביאה משהו מאוד שונה לעולם של סרטי האנימציה המוכרים. בכלל, תופעה כזו בסרטים אמריקניים היא די נדירה. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בסרט אנימציה אמריקני שאינו פיצ'ר שמתיימר לפוצץ קופות? קשה לי להזכר באחד כזה. כן. יש את הסרטים של LAIKA אבל הם כבר מצאו להם את הנישה שלהם לטוב ולרע.

אז כל ההקדמה הזו היא בעצם התנצלות על כך שאני מתייחס לראשונה לסרט המופלא הזה דרך פריזמה צרה של מוטיב חוזר בס…

"האושר הוא שמיכה חמימה" הוא ספיישל שהופק ב-2011 והיחיד שנעשה לאחר מותו של צ'רלס שולץ. הוא נעשה במכוון בסגנון מיושן של שנות ה-60:

ג'ו פלינג, בקי סלואן, לן לי ומן ריי יצרו סרטון מוזיקלי אקספרימנטלי במסגרת פרויקט פרסומי. ב"אקספרימנטלי" כוונתי  היא לעבודה סיזיפית בהשראת נורמן מקלרן, שבכמה מנסיונות האנימציה שלו (ראו למטה), היה מצייר\צובע\שורט ישירות על הפילם של הסרט כדי ליצור דימויים מופשטים:

(עוד...)

*הערת מטא: אני מנסה לעורר דיון. במשך שנים פרויקט קולנוע של קרן רבינוביץ נתנה מענק לפיתוח תסריט בסך 15,000 לסרט אנימציה קצר. (שנה שעברה ניסיתי אני את מזלי ללא הצלחה.) השנה הקרן הגדילה את הסכום ל50,000 שקלים חדשים מענק פיתוח תסריט לסרט אנימציה באורך מלא!
*הערה: בגלל מעבר קרן רבינוביץ למשרדים חדשים, את הבקשות נא להעביר אך ורק בין התאריכים 15.7 - 25.7 למשרדי הקרן, ברחוב החשמונאים 90 תל אביב.)
אבל כמה דברים לא ברורים לי ואשמח אם מישהו יאיר את עיניי.
(המשך בפנים...)