זה התחיל כשישבתי לראות משהו ביוטיוב עם בני בן ה-5. פער דורות ופער טכנולוגי תרבותי נעלמו להם לכמה דקות עם סרטון "הארנב מסביליה" (1950) של צ'אק ג'ונס. זה לא שאני מהמעריצים של "האחים וורנר" אבל כשצפינו בזה ביחד פתאום המילה "קלאסיקה" נראתה צלולה כל כך. בסרט הזה יש דמויות והומור שמתקיימים מעבר לזמן, יחד עם בימוי, תזמון ואנימציה מדוייקים. ובנוסף, הדרמה הנצחית של רודף ונרדף בלולאה שלא נגמרת אפעם.קבלו את צ'אק ג'ונס בתפארתו:
הנה דוקומנטרי על פועלו של צ'אק ג'ונס. כולל ראיונות עם גדולי האנימטורים שהושפעו ממנו:
עוד..
סיפור אהבתם של בני משפחת דובר "The Dover boys" הוא סרטון שאותי אישית לא מצחיק במיוחד אבל הוא מביא להקצנה את השפה האנימטיבית והבימואית של צ'אק ג'ונס:
 |
| פסיכי, הא? |
צ'אק מספר בקצרה על מיפ מיפ תוך כדי רישום:
ג'ון לסיטר (יו"ר פיקסאר) בערב לזכרו של צ'אק לפני הקרנת "הארנב מסביליה" ועוד:
וזו הזדמנות להזכיר את הטאמבלר שסוקר מריחות מסרטים מצויירם: http://animationsmears.tumblr.com/
תגובות
הוסף רשומת תגובה