סצנת הסיום של צעצוע של סיפור יכולה היתה להיות קצרה ביותר. אחרי שבאז למד לקח, וגם וודי, הם משלימים עם המוטנטים של סיד ומספיקים להגיע לסיד לפני שמפוצץ את באז לרסיסים. אבל בנקודה זו יוצרי הסרט הציבו לנו מספר סופים, שכל אחד מהם הוא כמעט סיום בפני עצמו וכל אחד מהם מבטל את קודמו. הסצנה כולה בנויה כמפל של היפוכים, וזה המפתח שלה. ישנם סרטים רבים היום שלא יודעים להסתיים. קחו למשל את "רוז הרובוטית", סרט חביב למדי שמסתיים כמה פעמים, בצורה מעיקה ונמרחת. אבל פה משיכת הסוף היא מהלך מחושב של סיום המסע של וודי ובאז.
צעצוע של סיפור 1 (1995) השיבה לאנדי
אחרי שסיד נוצח ובאז שוחרר, וודי ובאז מפספים את אנדי אבל מספיקים להתלות על משאית ההובלה שמעבירה את החפצים של אנדי. וודי מספיק אליה, באז, שנתקע בגדר בגלל הטיל שמחובר אליו, לא. ואז וודי משחרר את באז ומגיע חזרה למשאית, אבל הכלב של סיד תופס את באז בינתיים. וודי מחפש במשאית ההובלה את מכונית המרוץ בשלט רחוק ושולח אותה לעבר באז, בזמן שכל חבורת הצעצועים של אנדי חושבים שהוא שוב רדוף נקמה (הפעם במכונית המרוץ RC שהלשינה עליו על ההתנקשות בבאז). וודי מצליח בעזרתה להציל את באז, אבל הצעצועים משליכים אותו מהמשאית כעונש משלי להבין מה הוא עשה. וודי נופל לכביש אך במהרה RC המכונית ובאז אוספים אותו וממהרים הלאה לתפוס את המשאית. עכשיו הסוללה שלהם נגמרת. באז מיואש אבל וודי נזכר שלבאז יש טיל מחובר אליו ושלו עצמו יש גפרור, בעזרתו הוא מדליק את הפתיל... שמיד נכבה על ידי מכונית עוברת. אז הוא משתמש בקסדה של באז כדי להדליק את הטיל עם חום קרני השמש הממוקדות. הטיל נדלק והם מתחילים להמריא ובדרך משחררים את RC לעבר שאר הצעצועים, כשהם מבינים באיחור שהם בדרך להתפוצץ, באז משחרר את הכנפיים שלו שמשחררות אותם מהטיל, אבל שוב, בשלב זה הם כל כך גבוהים שהם בדרך להתרסק על הקרקע. אבל לא היום! הם לא מתרסקים, כי באז מצליח פתאום לעוף, בניגוד לכל מה שחשבנו עליו. "באז, אתה עף!" קורא וודי בהתרגשות! ובאז עונה בקריצה בזה שהוא מצטט את וודי עצמו מתחילת הסרט: "זו לא תעופה! זו נפילה... עם סגנון." השניים המאושרים ממריאים לעבר המשאית, אבל באז מפספס אותה משום מה. מתברר שהוא פספס בכוונה, כדי להגיע למכונית של אנדי ולצנוח בנפילה חופשית הישר למושב של אנדי, דרך הגג הפתוח במכונית.
הסוף.
סצנה קצרה זו מכילה עליות וירידות שמעבירות אותנו בזמן קצר מאופוריית ניצחון ל"הכל אבוד", שוב ושוב. אבל התפקיד האמיתי של הסצנה הוא ביכולת לתרגם את המרוץ הזה לעיסוק בתמות הרבות שעלו בסרט ובמהלך של הדמויות. וכל היפוך בקצב הזה הוא גם היפוך במשמעות.
ראשית, וודי עומד בפני מה שאתגר אותו כל הסרט: הפרידה מבאז. הוא לא יכול היה לנטוש את באז עד עכשיו כי הוא היה תלוי בו. עכשיו הוא לא נוטש את באז כי אכפת לו ממנו, וכבר לא אכפת לו מה חושבים עליו. בסצנה קצרה זו שאר הצעצועים לומדים גם להכיר בחפותו של וודי ובשיפוט המוטעה שלהם כלפיו.
ואז מגיע הרגע הגדול של התעופה. לא רק שבאז מציל את וודי אחרי שוודי הציל אותו, אלא שהוא גם לוקח את התהליך שלו אל שיאו. כל הסרט הוא חשב שהוא איש חלל, בזמן שוודי גרם לו להכיר בכך שהוא צעצוע, ושזה דבר נפלא כשלעצמו. אבל ברקע נשאר החלום של באז לעוף אל האינסוף ומעבר לו. השאיפה הזו התגמדה וכמעט נעלמה. כצופים למדנו כבר לוותר עליה ולזלזל בחלומות היהירים של באז, וכך בשנייה האחרונה אנחנו זוכים לקבל היפוך אירוני: באז עף, אבל מצהיר שזוהי רק נפילה עם סגנון. השוני התפיסתי בין שתי הדמויות, השאיפה למעבר וההסתפקות במציאות, מתאחד ברגע יחיד שהוא בעת ובעונה אחת גם התגשמות השאיפה וגם השלמה עם המציאות.
גם ברגע הבא אנחנו מגלים שהתלמיד מתעלה על רבו: וודי היה כל כך עסוק בלהגיע למשאית, שהוא שכח את מה שהוא עצמו לימד את באז, שהילד הוא מה שחשוב. וכך הפספוס של המשאית הופך בעצם להכרה השלמה של באז במסר של וודי.
אבל יש כאן עוד שכבה. הפספוס המדויק הזה מעיד על שליטה מלאה בתעופה. הסרט נתן לנו קודם את הקריאה הצנועה, "זו רק נפילה עם סגנון", ובאותו רגע עצמו, בדיוק הנחיתה, הוא מפריך אותה בשקט. באז לא נופל. באז שולט. זו תעופה.
ולסיום, ההגעה של השניים למכונית הופכת את התעופה לנפילה ממש. באז מרפה מכוחותיו, הופך שוב לצעצוע, וצונח בקו אנכי ישר אל תוך המכונית של אנדי. אבל זו לא כניעה. זו בחירה. באז, שכל הסרט חלם לעוף אל האינסוף ומעבר לו, מגלה ברגע האחרון שיש דבר אחד גדול יותר מלעוף: להיות של אנדי. הוא יכול לעוף, והוא בוחר ליפול הביתה. זו התעופה הגדולה ביותר שלו.
סצנה קצרה זו מכילה עליות וירידות שמעבירות אותנו בזמן קצר מאופוריית ניצחון ל"הכל אבוד", שוב ושוב. אבל התפקיד האמיתי של הסצנה הוא ביכולת לתרגם את המרוץ הזה לעיסוק בתמות הרבות שעלו בסרט ובמהלך של הדמויות. וכל היפוך בקצב הזה הוא גם היפוך במשמעות.
ראשית, וודי עומד בפני מה שאתגר אותו כל הסרט: הפרידה מבאז. הוא לא יכול היה לנטוש את באז עד עכשיו כי הוא היה תלוי בו. עכשיו הוא לא נוטש את באז כי אכפת לו ממנו, וכבר לא אכפת לו מה חושבים עליו. בסצנה קצרה זו שאר הצעצועים לומדים גם להכיר בחפותו של וודי ובשיפוט המוטעה שלהם כלפיו.
ואז מגיע הרגע הגדול של התעופה. לא רק שבאז מציל את וודי אחרי שוודי הציל אותו, אלא שהוא גם לוקח את התהליך שלו אל שיאו. כל הסרט הוא חשב שהוא איש חלל, בזמן שוודי גרם לו להכיר בכך שהוא צעצוע, ושזה דבר נפלא כשלעצמו. אבל ברקע נשאר החלום של באז לעוף אל האינסוף ומעבר לו. השאיפה הזו התגמדה וכמעט נעלמה. כצופים למדנו כבר לוותר עליה ולזלזל בחלומות היהירים של באז, וכך בשנייה האחרונה אנחנו זוכים לקבל היפוך אירוני: באז עף, אבל מצהיר שזוהי רק נפילה עם סגנון. השוני התפיסתי בין שתי הדמויות, השאיפה למעבר וההסתפקות במציאות, מתאחד ברגע יחיד שהוא בעת ובעונה אחת גם התגשמות השאיפה וגם השלמה עם המציאות.
גם ברגע הבא אנחנו מגלים שהתלמיד מתעלה על רבו: וודי היה כל כך עסוק בלהגיע למשאית, שהוא שכח את מה שהוא עצמו לימד את באז, שהילד הוא מה שחשוב. וכך הפספוס של המשאית הופך בעצם להכרה השלמה של באז במסר של וודי.
אבל יש כאן עוד שכבה. הפספוס המדויק הזה מעיד על שליטה מלאה בתעופה. הסרט נתן לנו קודם את הקריאה הצנועה, "זו רק נפילה עם סגנון", ובאותו רגע עצמו, בדיוק הנחיתה, הוא מפריך אותה בשקט. באז לא נופל. באז שולט. זו תעופה.
ולסיום, ההגעה של השניים למכונית הופכת את התעופה לנפילה ממש. באז מרפה מכוחותיו, הופך שוב לצעצוע, וצונח בקו אנכי ישר אל תוך המכונית של אנדי. אבל זו לא כניעה. זו בחירה. באז, שכל הסרט חלם לעוף אל האינסוף ומעבר לו, מגלה ברגע האחרון שיש דבר אחד גדול יותר מלעוף: להיות של אנדי. הוא יכול לעוף, והוא בוחר ליפול הביתה. זו התעופה הגדולה ביותר שלו.
**********
30 שנה לסדרת צעצוע של סיפור:
Comments
Post a Comment