דלג לתוכן הראשי

מדינת כל מקמקיה!

מחשבות לא אקראיות על  האווטריזציה של הזהות:

ח"כ ממרצ הגישה הצעת חוק להסיר את התיוג של "מין" מתעודת הזהות.
במה אני שונה מכם? כולנו בני אדם. אנחנו לבושים שונה אולי מתנהגים אחרת בסיטואציות מסוימות. אולי יש לנו זהות מינית שונה או דעות פוליטיות שונות. אבל מתחת לפני השטח כולנו דומים. כלומר: אנחנו אווטרים: דמות בסיסית שקבלה התאמות: אביזרים שיגרמו לה להפוך לאינדבידואל.
האם יש דמות גנרית שכזו?

השופט אהרון ברק ירום הודו קרא לו "האדם הסביר".
אנשים שביקרו את השקפת עולמו טענו ש"'האדם הסביר' הוא אהרון ברק".
אז יש סרט חדש למיקמק ויש בו המון דמויות אבל בעצם יש בו כמעט רק דמות אחת: המיקמק. הדמות הגנרית שעוברת התאמה אישית לפי הילדים שנכנסים לאתר מיקמק. בעצם, להעריץ את הגיבור במיקמק (לא ראיתי את הסרט עדיין, או הסדרה או משהו, תסלחו לי) זה להעריץ את עצמך. לא מתוך הזדהות אלא מתוך זהות. המיקמק הוא אתה בתחפושת.
והדקונסטרוקציה של הזהות לא יכולה להיות מנותקת מדיון אנטי-הומני.
הומניזם שמתייחס אל האנושות כגזע חייתי (או חייזרי) הוא בעצם אנטי הומניסטי כי הוא רואה באינדיבידואל (אחד הביטויים המרכזיים לעליונות האנשות) המצאה. הלבשה על יצור חי, גנרי.
וכלנו חייזרים מותאמים אישית בעולם הוירטואלי.
הזהות האינטרנטית שלנו היא אוסף של כל אותם דברים שנותנים אשליה של אינדבדואליזם. אלא (ופה ההארה!) שהאינדבדואליזם הזה נחשף בערוותו דווקא כשהוא בא לידי מימוש!
ואני אסביר:
אם מישהו ממש עשיר ויש לו המון ספרות בחשבון הבנק אבל הוא חי בצריף אז בכל מובן שהוא קיומי הוא ממש לא עשיר. יש לו בסך הכל ספרות דיגיטליות במחשב של הבנק.
אבל כשמישהו קונה אז הוא מגלה את עושרו. הכסף מפסיק להיות וירטואלי כאשר הוא הופך לממשי ובעצם ממיר את עצמו לחפץ או משהו בעל ממשות מחוץ לעולם הדיגיטלי.
 באתה מידה הזהות הוירטואלית שלנו בנויה מכמה רבדים של זהות: דברים שלקוחים מהעולם האמיתי (שם, מין, כתובת..), דברים שאוטלי לקוחים משם ואולי לא ("חברים בפייסבוק" הם חברים? ספרים ש"קראת" באמת קראת? דפים ש"אהבת" באמת אהבת או שחשוב לך לעקוב אחריהם? מי באמת אוהב את "אוסם" או "אביגדור מאירוביץ, סוכן ביטוח"?) ודברים וירטואלים לחלוטין שאין להם שום ממשות בחוץ. אז כל הדברים האלו הם ה"אני" הוירטואלי. ומהו הגביע הקדוש ל האני וירטואלי? הדבר שמצדיק מבחינה אתית קיום מקביל? שבאמת מאפשר לבטא איזשהו אני פנימי שלא משנה איך תלביש אותו, תאפר אותו ותחייזר אותו הוא "יישאר אני"? הדעה שלי. או במילים אחרות: הLIKE שלי. ה"LIKE" הוא ל"אני" מה שכספומט הוא לכסף וירטואלי. הוא מממש אותו. אבל באותו זמן הוא חושף את היותו וירטואלי. ככל שתשתמש יותר בלייק הערך שלו ירד. למרות שאתה יכול טכנית ללייקק כאוות נפשך, בפועל אתה מרוקן את הזהות מדמותך הוירטואלית.

רגע! אבל מיקמקים הם בדיוק כמו הדרדסים!
אז לא. הדרדסים הם יצורים שאינם אנושיים. הם לא חייזריים (קרובים לטבע יותר מאיתנו). הם לא מייצגים אותנו אלא קונטרה לנו. לכן הרבה אנשים השוו את AVATAR לדרדסים. האדם שם הוא האויב ולא במקרה. זה דרדסים הדור הבא.

אבל כל זה עוד יחסית טוב כאשר "דיעה" או "מה אהבתי" מסונכרן עם עולם ממשי. אבל מה קורה כשגם לדיעות (הפוליטיות, התרבותיות, לא משנה) יש קיום לא ממשי? אם אין הבדל בין ימין לשמאל בעולם הממשי אז הקיום המיתוגי גדל. הוא מוקם על חורבות העולם הממשי.
ושוב, דיעה, הפכה מערך אינדבידואלי גדול ביותר לעוד אביזר לבוש של מיקמק.
למהלך הזה יש שני תוצרים הפוכים לגמרי.
האחד הוא חופש מוחלט למימוש האינדבידואל. אתה לא כבול להסטוריה, לא כבול לשיוך לאומי ופוליטי אתה האזרח של העולם הגדול שבו חיים היצורים המכונים "בני אדם".
התוצאה השניה היא דה-הומניזציה. התייחסות אל כל המשחק הזה של אינדבידואליזם כבדיחה. אוסף של רשימת מכולת של דעות ותגיות שאין בהן שום ממשות. וזו אולי הבעיה הגדולה: אם כולנו מיקמקים אז לא רק שאין משמעות לקיום, אלא אין בעצם קיום. אותה דמות גנרית שכאילו מתחבאת מאחורי כל הלבושים אינה קיימת באמת. וה"גזע האנושי" לא רק שאינו "עליון" אלא אפילו "תחתון" הוא כבר לא. הוא וריאציות על נושא.
והנושא הוא פיקציה.



ראו עוד:
אלכסון - האובססיה של הזהות
דיעה כפריט לבוש:

אביזרים מזהים כפיקציה:

אווטרים ודרדסים:

קוקה קולה על אינטרנט נגד העולם האמיתי:

העולם האמיתי על פי קוקה קולה:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):