}

10:38

מדינת כל מקמקיה!

מחשבות לא אקראיות על  האווטריזציה של הזהות:

ח"כ ממרצ הגישה הצעת חוק להסיר את התיוג של "מין" מתעודת הזהות.
במה אני שונה מכם? כולנו בני אדם. אנחנו לבושים שונה אולי מתנהגים אחרת בסיטואציות מסוימות. אולי יש לנו זהות מינית שונה או דעות פוליטיות שונות. אבל מתחת לפני השטח כולנו דומים. כלומר: אנחנו אווטרים: דמות בסיסית שקבלה התאמות: אביזרים שיגרמו לה להפוך לאינדבידואל.
האם יש דמות גנרית שכזו?

השופט אהרון ברק ירום הודו קרא לו "האדם הסביר".
אנשים שביקרו את השקפת עולמו טענו ש"'האדם הסביר' הוא אהרון ברק".
אז יש סרט חדש למיקמק ויש בו המון דמויות אבל בעצם יש בו כמעט רק דמות אחת: המיקמק. הדמות הגנרית שעוברת התאמה אישית לפי הילדים שנכנסים לאתר מיקמק. בעצם, להעריץ את הגיבור במיקמק (לא ראיתי את הסרט עדיין, או הסדרה או משהו, תסלחו לי) זה להעריץ את עצמך. לא מתוך הזדהות אלא מתוך זהות. המיקמק הוא אתה בתחפושת.
והדקונסטרוקציה של הזהות לא יכולה להיות מנותקת מדיון אנטי-הומני.
הומניזם שמתייחס אל האנושות כגזע חייתי (או חייזרי) הוא בעצם אנטי הומניסטי כי הוא רואה באינדיבידואל (אחד הביטויים המרכזיים לעליונות האנשות) המצאה. הלבשה על יצור חי, גנרי.
וכלנו חייזרים מותאמים אישית בעולם הוירטואלי.
הזהות האינטרנטית שלנו היא אוסף של כל אותם דברים שנותנים אשליה של אינדבדואליזם. אלא (ופה ההארה!) שהאינדבדואליזם הזה נחשף בערוותו דווקא כשהוא בא לידי מימוש!
ואני אסביר:
אם מישהו ממש עשיר ויש לו המון ספרות בחשבון הבנק אבל הוא חי בצריף אז בכל מובן שהוא קיומי הוא ממש לא עשיר. יש לו בסך הכל ספרות דיגיטליות במחשב של הבנק.
אבל כשמישהו קונה אז הוא מגלה את עושרו. הכסף מפסיק להיות וירטואלי כאשר הוא הופך לממשי ובעצם ממיר את עצמו לחפץ או משהו בעל ממשות מחוץ לעולם הדיגיטלי.
 באתה מידה הזהות הוירטואלית שלנו בנויה מכמה רבדים של זהות: דברים שלקוחים מהעולם האמיתי (שם, מין, כתובת..), דברים שאוטלי לקוחים משם ואולי לא ("חברים בפייסבוק" הם חברים? ספרים ש"קראת" באמת קראת? דפים ש"אהבת" באמת אהבת או שחשוב לך לעקוב אחריהם? מי באמת אוהב את "אוסם" או "אביגדור מאירוביץ, סוכן ביטוח"?) ודברים וירטואלים לחלוטין שאין להם שום ממשות בחוץ. אז כל הדברים האלו הם ה"אני" הוירטואלי. ומהו הגביע הקדוש ל האני וירטואלי? הדבר שמצדיק מבחינה אתית קיום מקביל? שבאמת מאפשר לבטא איזשהו אני פנימי שלא משנה איך תלביש אותו, תאפר אותו ותחייזר אותו הוא "יישאר אני"? הדעה שלי. או במילים אחרות: הLIKE שלי. ה"LIKE" הוא ל"אני" מה שכספומט הוא לכסף וירטואלי. הוא מממש אותו. אבל באותו זמן הוא חושף את היותו וירטואלי. ככל שתשתמש יותר בלייק הערך שלו ירד. למרות שאתה יכול טכנית ללייקק כאוות נפשך, בפועל אתה מרוקן את הזהות מדמותך הוירטואלית.

רגע! אבל מיקמקים הם בדיוק כמו הדרדסים!
אז לא. הדרדסים הם יצורים שאינם אנושיים. הם לא חייזריים (קרובים לטבע יותר מאיתנו). הם לא מייצגים אותנו אלא קונטרה לנו. לכן הרבה אנשים השוו את AVATAR לדרדסים. האדם שם הוא האויב ולא במקרה. זה דרדסים הדור הבא.

אבל כל זה עוד יחסית טוב כאשר "דיעה" או "מה אהבתי" מסונכרן עם עולם ממשי. אבל מה קורה כשגם לדיעות (הפוליטיות, התרבותיות, לא משנה) יש קיום לא ממשי? אם אין הבדל בין ימין לשמאל בעולם הממשי אז הקיום המיתוגי גדל. הוא מוקם על חורבות העולם הממשי.
ושוב, דיעה, הפכה מערך אינדבידואלי גדול ביותר לעוד אביזר לבוש של מיקמק.
למהלך הזה יש שני תוצרים הפוכים לגמרי.
האחד הוא חופש מוחלט למימוש האינדבידואל. אתה לא כבול להסטוריה, לא כבול לשיוך לאומי ופוליטי אתה האזרח של העולם הגדול שבו חיים היצורים המכונים "בני אדם".
התוצאה השניה היא דה-הומניזציה. התייחסות אל כל המשחק הזה של אינדבידואליזם כבדיחה. אוסף של רשימת מכולת של דעות ותגיות שאין בהן שום ממשות. וזו אולי הבעיה הגדולה: אם כולנו מיקמקים אז לא רק שאין משמעות לקיום, אלא אין בעצם קיום. אותה דמות גנרית שכאילו מתחבאת מאחורי כל הלבושים אינה קיימת באמת. וה"גזע האנושי" לא רק שאינו "עליון" אלא אפילו "תחתון" הוא כבר לא. הוא וריאציות על נושא.
והנושא הוא פיקציה.



ראו עוד:
אלכסון - האובססיה של הזהות
דיעה כפריט לבוש:

אביזרים מזהים כפיקציה:

אווטרים ודרדסים:

קוקה קולה על אינטרנט נגד העולם האמיתי:

העולם האמיתי על פי קוקה קולה: