דלג לתוכן הראשי

מדינת כל מקמקיה!

מחשבות לא אקראיות על  האווטריזציה של הזהות:

ח"כ ממרצ הגישה הצעת חוק להסיר את התיוג של "מין" מתעודת הזהות.
במה אני שונה מכם? כולנו בני אדם. אנחנו לבושים שונה אולי מתנהגים אחרת בסיטואציות מסוימות. אולי יש לנו זהות מינית שונה או דעות פוליטיות שונות. אבל מתחת לפני השטח כולנו דומים. כלומר: אנחנו אווטרים: דמות בסיסית שקבלה התאמות: אביזרים שיגרמו לה להפוך לאינדבידואל.
האם יש דמות גנרית שכזו?

השופט אהרון ברק ירום הודו קרא לו "האדם הסביר".
אנשים שביקרו את השקפת עולמו טענו ש"'האדם הסביר' הוא אהרון ברק".
אז יש סרט חדש למיקמק ויש בו המון דמויות אבל בעצם יש בו כמעט רק דמות אחת: המיקמק. הדמות הגנרית שעוברת התאמה אישית לפי הילדים שנכנסים לאתר מיקמק. בעצם, להעריץ את הגיבור במיקמק (לא ראיתי את הסרט עדיין, או הסדרה או משהו, תסלחו לי) זה להעריץ את עצמך. לא מתוך הזדהות אלא מתוך זהות. המיקמק הוא אתה בתחפושת.
והדקונסטרוקציה של הזהות לא יכולה להיות מנותקת מדיון אנטי-הומני.
הומניזם שמתייחס אל האנושות כגזע חייתי (או חייזרי) הוא בעצם אנטי הומניסטי כי הוא רואה באינדיבידואל (אחד הביטויים המרכזיים לעליונות האנשות) המצאה. הלבשה על יצור חי, גנרי.
וכלנו חייזרים מותאמים אישית בעולם הוירטואלי.
הזהות האינטרנטית שלנו היא אוסף של כל אותם דברים שנותנים אשליה של אינדבדואליזם. אלא (ופה ההארה!) שהאינדבדואליזם הזה נחשף בערוותו דווקא כשהוא בא לידי מימוש!
ואני אסביר:
אם מישהו ממש עשיר ויש לו המון ספרות בחשבון הבנק אבל הוא חי בצריף אז בכל מובן שהוא קיומי הוא ממש לא עשיר. יש לו בסך הכל ספרות דיגיטליות במחשב של הבנק.
אבל כשמישהו קונה אז הוא מגלה את עושרו. הכסף מפסיק להיות וירטואלי כאשר הוא הופך לממשי ובעצם ממיר את עצמו לחפץ או משהו בעל ממשות מחוץ לעולם הדיגיטלי.
 באתה מידה הזהות הוירטואלית שלנו בנויה מכמה רבדים של זהות: דברים שלקוחים מהעולם האמיתי (שם, מין, כתובת..), דברים שאוטלי לקוחים משם ואולי לא ("חברים בפייסבוק" הם חברים? ספרים ש"קראת" באמת קראת? דפים ש"אהבת" באמת אהבת או שחשוב לך לעקוב אחריהם? מי באמת אוהב את "אוסם" או "אביגדור מאירוביץ, סוכן ביטוח"?) ודברים וירטואלים לחלוטין שאין להם שום ממשות בחוץ. אז כל הדברים האלו הם ה"אני" הוירטואלי. ומהו הגביע הקדוש ל האני וירטואלי? הדבר שמצדיק מבחינה אתית קיום מקביל? שבאמת מאפשר לבטא איזשהו אני פנימי שלא משנה איך תלביש אותו, תאפר אותו ותחייזר אותו הוא "יישאר אני"? הדעה שלי. או במילים אחרות: הLIKE שלי. ה"LIKE" הוא ל"אני" מה שכספומט הוא לכסף וירטואלי. הוא מממש אותו. אבל באותו זמן הוא חושף את היותו וירטואלי. ככל שתשתמש יותר בלייק הערך שלו ירד. למרות שאתה יכול טכנית ללייקק כאוות נפשך, בפועל אתה מרוקן את הזהות מדמותך הוירטואלית.

רגע! אבל מיקמקים הם בדיוק כמו הדרדסים!
אז לא. הדרדסים הם יצורים שאינם אנושיים. הם לא חייזריים (קרובים לטבע יותר מאיתנו). הם לא מייצגים אותנו אלא קונטרה לנו. לכן הרבה אנשים השוו את AVATAR לדרדסים. האדם שם הוא האויב ולא במקרה. זה דרדסים הדור הבא.

אבל כל זה עוד יחסית טוב כאשר "דיעה" או "מה אהבתי" מסונכרן עם עולם ממשי. אבל מה קורה כשגם לדיעות (הפוליטיות, התרבותיות, לא משנה) יש קיום לא ממשי? אם אין הבדל בין ימין לשמאל בעולם הממשי אז הקיום המיתוגי גדל. הוא מוקם על חורבות העולם הממשי.
ושוב, דיעה, הפכה מערך אינדבידואלי גדול ביותר לעוד אביזר לבוש של מיקמק.
למהלך הזה יש שני תוצרים הפוכים לגמרי.
האחד הוא חופש מוחלט למימוש האינדבידואל. אתה לא כבול להסטוריה, לא כבול לשיוך לאומי ופוליטי אתה האזרח של העולם הגדול שבו חיים היצורים המכונים "בני אדם".
התוצאה השניה היא דה-הומניזציה. התייחסות אל כל המשחק הזה של אינדבידואליזם כבדיחה. אוסף של רשימת מכולת של דעות ותגיות שאין בהן שום ממשות. וזו אולי הבעיה הגדולה: אם כולנו מיקמקים אז לא רק שאין משמעות לקיום, אלא אין בעצם קיום. אותה דמות גנרית שכאילו מתחבאת מאחורי כל הלבושים אינה קיימת באמת. וה"גזע האנושי" לא רק שאינו "עליון" אלא אפילו "תחתון" הוא כבר לא. הוא וריאציות על נושא.
והנושא הוא פיקציה.



ראו עוד:
אלכסון - האובססיה של הזהות
דיעה כפריט לבוש:

אביזרים מזהים כפיקציה:

אווטרים ודרדסים:

קוקה קולה על אינטרנט נגד העולם האמיתי:

העולם האמיתי על פי קוקה קולה:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על 'שוליית הקוסם': הסרט והבלוג

הסרט "שוליית הקוסם"  (מתוך "פנטזיה", וולט דיסני, 1940) נחשב בעיניי ובעיני רבים אחרים, כסמל של מדיום האנימציה. הוא מהווה מפגש בין תרבות פופולרית לגבוהה, בין אולמות הקונצרטים לדמות מצויירת קומית, בין הומור קליל וסיפור מיתי. הסיפור הזה נוגע גם בתהומות עמוקים של יצירה ואמונה. ומשהו בחיבור המורכב הזה עובד ועובד מצויין.
הסיפור הוא על שוליית קוסמים שרצה להיות קוסם בעצמו. ולכן הוא מנצל את מנוחתו של הקוסם כדי להתנסות בקסמים. הוא גורם למטאטא לקבל חיים ולמלא במקומו את המטלה שהוטלה עליו: לשאוב מים. אבל המטאטא יודע רק לעבוד ושוליית הקוסם לא מצליח לעצור אותו. הכל מוצף עד שמגיע הקוסם ומציל את המצב.
אבל כמה סאב טקסט יש ביצירה קטנה כל-כך! ומה דיסני עשה מזה?!

The Sorcerer's Apprentice - Paul Dukas from Jurjen de Jong on Vimeo.

נתחיל.