דלג לתוכן הראשי

מדינת כל מקמקיה!

מחשבות לא אקראיות על  האווטריזציה של הזהות:

ח"כ ממרצ הגישה הצעת חוק להסיר את התיוג של "מין" מתעודת הזהות.
במה אני שונה מכם? כולנו בני אדם. אנחנו לבושים שונה אולי מתנהגים אחרת בסיטואציות מסוימות. אולי יש לנו זהות מינית שונה או דעות פוליטיות שונות. אבל מתחת לפני השטח כולנו דומים. כלומר: אנחנו אווטרים: דמות בסיסית שקבלה התאמות: אביזרים שיגרמו לה להפוך לאינדבידואל.
האם יש דמות גנרית שכזו?

השופט אהרון ברק ירום הודו קרא לו "האדם הסביר".
אנשים שביקרו את השקפת עולמו טענו ש"'האדם הסביר' הוא אהרון ברק".
אז יש סרט חדש למיקמק ויש בו המון דמויות אבל בעצם יש בו כמעט רק דמות אחת: המיקמק. הדמות הגנרית שעוברת התאמה אישית לפי הילדים שנכנסים לאתר מיקמק. בעצם, להעריץ את הגיבור במיקמק (לא ראיתי את הסרט עדיין, או הסדרה או משהו, תסלחו לי) זה להעריץ את עצמך. לא מתוך הזדהות אלא מתוך זהות. המיקמק הוא אתה בתחפושת.
והדקונסטרוקציה של הזהות לא יכולה להיות מנותקת מדיון אנטי-הומני.
הומניזם שמתייחס אל האנושות כגזע חייתי (או חייזרי) הוא בעצם אנטי הומניסטי כי הוא רואה באינדיבידואל (אחד הביטויים המרכזיים לעליונות האנשות) המצאה. הלבשה על יצור חי, גנרי.
וכלנו חייזרים מותאמים אישית בעולם הוירטואלי.
הזהות האינטרנטית שלנו היא אוסף של כל אותם דברים שנותנים אשליה של אינדבדואליזם. אלא (ופה ההארה!) שהאינדבדואליזם הזה נחשף בערוותו דווקא כשהוא בא לידי מימוש!
ואני אסביר:
אם מישהו ממש עשיר ויש לו המון ספרות בחשבון הבנק אבל הוא חי בצריף אז בכל מובן שהוא קיומי הוא ממש לא עשיר. יש לו בסך הכל ספרות דיגיטליות במחשב של הבנק.
אבל כשמישהו קונה אז הוא מגלה את עושרו. הכסף מפסיק להיות וירטואלי כאשר הוא הופך לממשי ובעצם ממיר את עצמו לחפץ או משהו בעל ממשות מחוץ לעולם הדיגיטלי.
 באתה מידה הזהות הוירטואלית שלנו בנויה מכמה רבדים של זהות: דברים שלקוחים מהעולם האמיתי (שם, מין, כתובת..), דברים שאוטלי לקוחים משם ואולי לא ("חברים בפייסבוק" הם חברים? ספרים ש"קראת" באמת קראת? דפים ש"אהבת" באמת אהבת או שחשוב לך לעקוב אחריהם? מי באמת אוהב את "אוסם" או "אביגדור מאירוביץ, סוכן ביטוח"?) ודברים וירטואלים לחלוטין שאין להם שום ממשות בחוץ. אז כל הדברים האלו הם ה"אני" הוירטואלי. ומהו הגביע הקדוש ל האני וירטואלי? הדבר שמצדיק מבחינה אתית קיום מקביל? שבאמת מאפשר לבטא איזשהו אני פנימי שלא משנה איך תלביש אותו, תאפר אותו ותחייזר אותו הוא "יישאר אני"? הדעה שלי. או במילים אחרות: הLIKE שלי. ה"LIKE" הוא ל"אני" מה שכספומט הוא לכסף וירטואלי. הוא מממש אותו. אבל באותו זמן הוא חושף את היותו וירטואלי. ככל שתשתמש יותר בלייק הערך שלו ירד. למרות שאתה יכול טכנית ללייקק כאוות נפשך, בפועל אתה מרוקן את הזהות מדמותך הוירטואלית.

רגע! אבל מיקמקים הם בדיוק כמו הדרדסים!
אז לא. הדרדסים הם יצורים שאינם אנושיים. הם לא חייזריים (קרובים לטבע יותר מאיתנו). הם לא מייצגים אותנו אלא קונטרה לנו. לכן הרבה אנשים השוו את AVATAR לדרדסים. האדם שם הוא האויב ולא במקרה. זה דרדסים הדור הבא.

אבל כל זה עוד יחסית טוב כאשר "דיעה" או "מה אהבתי" מסונכרן עם עולם ממשי. אבל מה קורה כשגם לדיעות (הפוליטיות, התרבותיות, לא משנה) יש קיום לא ממשי? אם אין הבדל בין ימין לשמאל בעולם הממשי אז הקיום המיתוגי גדל. הוא מוקם על חורבות העולם הממשי.
ושוב, דיעה, הפכה מערך אינדבידואלי גדול ביותר לעוד אביזר לבוש של מיקמק.
למהלך הזה יש שני תוצרים הפוכים לגמרי.
האחד הוא חופש מוחלט למימוש האינדבידואל. אתה לא כבול להסטוריה, לא כבול לשיוך לאומי ופוליטי אתה האזרח של העולם הגדול שבו חיים היצורים המכונים "בני אדם".
התוצאה השניה היא דה-הומניזציה. התייחסות אל כל המשחק הזה של אינדבידואליזם כבדיחה. אוסף של רשימת מכולת של דעות ותגיות שאין בהן שום ממשות. וזו אולי הבעיה הגדולה: אם כולנו מיקמקים אז לא רק שאין משמעות לקיום, אלא אין בעצם קיום. אותה דמות גנרית שכאילו מתחבאת מאחורי כל הלבושים אינה קיימת באמת. וה"גזע האנושי" לא רק שאינו "עליון" אלא אפילו "תחתון" הוא כבר לא. הוא וריאציות על נושא.
והנושא הוא פיקציה.



ראו עוד:
אלכסון - האובססיה של הזהות
דיעה כפריט לבוש:

אביזרים מזהים כפיקציה:

אווטרים ודרדסים:

קוקה קולה על אינטרנט נגד העולם האמיתי:

העולם האמיתי על פי קוקה קולה:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …