חלמתי הלילה שאני הולך לסרט חדש של פיקסאר ושאני מכריח את עצמי להנות. וזה לא הולך לי. אני רואה מולי תבניות תסריטאיות, מעצבי דמויות, קונספט ארטיסט. רואה את כל השלד ולא מרגיש את הדמויות. ואז נזכרתי ב"101 דלמטים", בסצינה שבה רוג'ר מנסה לכתוב שיר, הסצינה הפותחת אם אני לא טועה, ואז הרצתי קדימה את הסרט בראש והרגשתי שהוא זורם לי. שהמוח לא נעצר ומזהה טוויסט עלילתי או סצינת אקשן ככאלה. והרגשתי שהדמויות מניעות את העלילה. שהן נוכחות יותר מכל איש צוות שעבד על הסרט. ולמה בפיקסאר זה לא ככה? אפשר לפתור את זה בדיון על "סיפור עומד במרכז" או "דמות עומדת במרכז" אבל אני חושב שזה לא שם. בהרצאה של פיקסאר בארץ, איש הסיפור הביא כדוגמה למוטיבציה של דמות את טוביה החולב. הוא אמר שהמוטיבציה חייבת להיות פשוטה וברורה. ומהי המוטיבציה של טוביה, לפי מתיו לאן? "לו הייתי רוטשילד". הוא טען שטוביה רוצה להיות עשיר וזו הסיבה שקשה לו כל כך עם זה שבנותיו לא מתחתנות עם עשיר. מה?! זהו?  זה מה שמניע את טוביה החולב?! אם כבר קובעים "מוטיבציה" לפי שיר אז מה עם "מסורת"?…

פתחתי ערוץ חדש באתר VIMEO שאני מנסה לרכז בו אנימציות ישראליות. הגיע הזמן שנדע על מה אנשים אחרים עובדים במדינה הקטנה שלנו, ושהעולם ידע שאין פה רק מלחמות.
אתם מוזמנים לצפות, להעיר להצטרף, להפיץ ולהוסיף סרטים. תהנו.

סרט בן חצי שעה של טאצו סטו. פסיכודאלי? כן. הזוי? כן. אלים? בהחלט! (לתת לחזיר לאכול את עצמו, לדוגמה). עם זאת, יש הרבה עוצמה לסרט הזה. אני לא מבין מאיפה באים הסיפורים האלה. שום דבר בהם לא הגיוני וכל כך שונה ממה שהעיניים המערביות רגילות לו. אבל אולי זה גם הקסם של הסרטים האלה. כמו שב"המסע המופלא" ההתפתחות העלילתית הייתה לפעמים שרירותית ולא מוסברת בעליל. הסרט הזה מספר על מסע הירואי של חתול להציל את (חצי) הנשמה של אחותו שלקח מלאך המוות. בדרך הם עוברים אצל קניבל סדיסט, פיל מים, קרקס מפלצתי ועוד ועוד. לבעלי פתיחות לתרבויות זרות ובעלי קיבה עמידה; למרות שהדמויות חמודות הסרט מאוד לא מיועד לילדים.

למי שמעוניין לוותר מומלץ בכל זאת להציץ בסצינה אחת קסומה שבה הזמן עומד מלכת ואז חוזר לאחור בכדי לשחרר חתיכת אבטיח שנתקעה בגלגל הזמן (מהדקה השניה בסרטון זה). סצינה שלדעתי מצדיקה את כל הסרט.

הערות הבמאי:

טוב, שלושה סרטים חדשים (יותר ופחות) שאני מאוד אוהב או מעריך או אוהב ומעריך. ביקשתי הפעם מהיוצרים לכתוב קצת על עצמם והסרט והנה הם:
ואהבת, או: איך שושנה זליגמן הגיעה לגן עדן. (2011)
סרטם של תום אפפל ודניאל דימנשטיין


"הסרט בעצם עוסק בטבע האדם ומציג את האבסורד שבחיים. הגיבור מנסה לעשות מעשים טובים אך רק נתקל בעוינות ורוע."

אתרים של תום :
http://vimeo.com/user8158198
http://www.flickr.com/photos/24188276@N07/
http://www.youtube.com/user/TomApfel

אתרים של דניאל :
http://cargocollective.com/danielledim
http://www.flickr.com/photos/danielledim/
http://vimeo.com/danielledim
http://www.youtube.com/user/honeybunnyD?feature=mhee

ארט של הסרט:





הסרט השני הוא:
מחשבותיו המוזרות של עומר כץ (2010)

סרטו של אהד גבעתי



"הכוונה שלי הייתה לעשות סרט שתהליך העבודה שלו יעניין אותי, בניגוד לתהליך העבודה הרגיל בסרטי אנימציה שבו מרגע שמסתיים האנימטיק יש לך מושג פחות או יותר איך יראה הסרט, "במחשבותיו המוזרות של עומר כץ" חוץ מסטורי בורד מתוזמן פחות או יותר לא היתה לי דרך לדעת מה יצא בסוף. החל מהפסקול, שהוא…

אלכסנדר פטרוב, האיש והאגדה, יצר סרט על זכרונות ילדות. הצבעוניות, הטכניקה, הכישרון לא מתחברים לי עם העובדה שהסרט נעשה ב... 2010. יחד איתו עבדו על הסרט שלוש סטודנטיות לאנימציה שזהו למעשה סרט הגמר שלהן. קשה לי לתרגם את השמות:  Alina Yahyaev, Ekaterina Ovchinnikova, Tatiana Okruzhnova. .




עוד ארט של הסרט פה.
תודה ליאשה סופר על הלינק.

הטכניקה, כמו ברבים מסרטיו האחרים, היא פסטל שמן על שולחן אור באנימציה קלאסית\ סטופמושן. כלומר, את הצבע הוא מורח מתחת למצלמה.
הזקן והים 1999 סרט אנימציה על פי ארנסט המינגווי
מאחורי הקלעים.

פסקל קמפיו' קונספט ארטיסט ומאייר אבל גם אנימטור. האנימציות של פסקל Pascal Campion | Work - Animation: נראות כמו שרבוטים חמודים בפלאש. עם טיימינג ובימוי לא רעים בכלל. תהנו. (זה קובץ פלאש, בטח לוקח לסרטון זמן לעלות...)



ראיון איתו:
דןגמאות לעבודות קונספט ארט:

כבר חמש שנים שאני מתפרנס מאנימציה. כבר יותר משלושים שנה שאני נהנה מצפיה באנימציה. לפעמים אני חושב "למה אני מתכוון כשאני אומר שאני 'אוהב אנימציה'?" מה מבחינתי נמצא בקטגוריה הזאת.
שאלו פעם מבקרי קולנוע איזה סוגי סרטים הם אוהבים\לא אוהבים, אז שניצר (מעריב) אמר שיש ז'אנר שהוא לא אוהב: "אנימציה." וזה חידש לי משהו. שאנימציה היא ז'אנר. כלומר, זה סותר כל תפיסה רגילה של מהו ז'אנר. הרי סרטי אנימציה הם מגוונים ושונים. יש מערבונים, יש קומדיות, יש סרטי מלחמה ודוקומנטרי אפילו. ועדיין, יש בזה אמת. כי עם כל השוני בין הסרטים יש אנשים שאוהבים "אנימציה". ואני אחד מהם. אני הולך (הלכתי) לאגף אנימציה בספריות הוידאו. אני מחפש אנימציה באינטרנט ולא כי זה המקצוע שלי. להפך. בגלל זה הלכתי ללמוד אנימציה.
ועדיין, בשנים האחרונות אני מסתכל לפעמים על סרטים מסוימים ושואל את עצמי: אני צריך לאהוב את זה רק כי יש לי תגית "אנימטור"?
אז לא.
ועדיין זה כואב.
זה כואב כי תמיד הרגשתי שבאמנות הזו יש אחווה מסוימת שמדביקה את העוסקים בה באיזשהו קשר חברי. אמנות של משוגעים ל…

היוצר של רן וסטימפי, ג'ון קריקפלוסי, בבדיחת ספה משלו למשפחת סימפסון. בדרך כלל אני לא מת על הסיגנון שלו אבל זה בהחלט גיוון מרענן. על מאחורי הקלעים ניתן לקרוא כאן.





ואוסף של ישנים:
והנה מה שקרה כשנתנו לאמן הגרפיטי בנקסי לתכנן פתיח:

טיימינג מושלם ודמויות מתוקות. קלאסיקה.
קונסטנטין ברונזיט

היוצר, קונסטנטין ברונזיט, אחראי גם לסרט "שירותים- סיפור אהבה" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב) שהיה מועמד לאוסקר.
גם סרט חמוד מאוד. אבל פחות גאוני.