דלג לתוכן הראשי

הרהורי תשובה באנימציה


כבר חמש שנים שאני מתפרנס מאנימציה. כבר יותר משלושים שנה שאני נהנה מצפיה באנימציה. לפעמים אני חושב "למה אני מתכוון כשאני אומר שאני 'אוהב אנימציה'?" מה מבחינתי נמצא בקטגוריה הזאת.
שאלו פעם מבקרי קולנוע איזה סוגי סרטים הם אוהבים\לא אוהבים, אז שניצר (מעריב) אמר שיש ז'אנר שהוא לא אוהב: "אנימציה." וזה חידש לי משהו. שאנימציה היא ז'אנר. כלומר, זה סותר כל תפיסה רגילה של מהו ז'אנר. הרי סרטי אנימציה הם מגוונים ושונים. יש מערבונים, יש קומדיות, יש סרטי מלחמה ודוקומנטרי אפילו. ועדיין, יש בזה אמת. כי עם כל השוני בין הסרטים יש אנשים שאוהבים "אנימציה". ואני אחד מהם. אני הולך (הלכתי) לאגף אנימציה בספריות הוידאו. אני מחפש אנימציה באינטרנט ולא כי זה המקצוע שלי. להפך. בגלל זה הלכתי ללמוד אנימציה.
ועדיין, בשנים האחרונות אני מסתכל לפעמים על סרטים מסוימים ושואל את עצמי: אני צריך לאהוב את זה רק כי יש לי תגית "אנימטור"?
אז לא.
ועדיין זה כואב.
זה כואב כי תמיד הרגשתי שבאמנות הזו יש אחווה מסוימת שמדביקה את העוסקים בה באיזשהו קשר חברי. אמנות של משוגעים לדבר. שברור להם גם מהו אותו "דבר". ומהי האיכות של אותו דבר.
אז מה קרה? כמה דברים קרו. זה שהיום כולם יכולים לעשות אנימציה לא מפריע לי בכלל. להפך. זה שכולם יכולים לעשות אנימציה גרועה? אני יכול לחיות עם זה. הבעיה מתחילה כשאני מרגיש מרומה. והכוונה היא שאותו דבר שעמד בבסיס האמנות הזו, נעשה לאלמנט זניח. כמו אבן במרק אבן. ומהו המרכיב הזה? אולי כמו שאנשי דיסני אמרו: "אשליית החיים". החיים, במובנם הרחב. לא רק עכברים מדברים, אלא אותה נשימה שאפיינה סרטים רבים. משהו מאוד אנושי שעמד מאחוריהם. תמיד נסיוני, תמיד חי.
אבל הי! הטכנולוגיה השתנתה. השפה השתנתה. היחס לקולנוע ולדמויות שונה היום. החיים השתנו ואיך שאנחנו תופסים אותם. כמו ששמתם לב אולי, אני לא שם פה הרבה סרטי תלת-מימד וזה לא בכוונת זדון. אחד האמנים האהובים עליי כיום יוצר בתלת. אבל אני חושב שזה נובע משתי סיבות: הערצת טכנולוגיה שקיימת אצל יוצרי תלת מסוימים שבאה על חשבון דברים אחרים, והעובדה שתלת גרוע נראה יותר רע מדו גרוע. כי דו גרוע יכול עדיין לרגש. תלת גרוע לא עובד. פשוט לא עובד. ותקנו אותי אם אני טועה.
קחו לדוגמה את פורום אנימציה בתפוז. הוא הפך בזמן האחרון ל"פורום אנימציה ותלת מימד". למה? האם הגיוני שיקראו לו "פורום אנימציה ופלסטלינה"? אי ההבדלה הזו בין טכניקה, במובנה החומרי, לבין אמנות מעיד על כשל תפיסתי, לתפיסתי. כי תלת מימד, לפי הנושאים העולים שם, לא מעלה דיונים על אקספרימנטים במדיום החדש כמו מה משמעות תנועה, משחק בתלת מימד אלא איך מרנדרים? איך עושים שיידים ועוד דברים. טכניקה ולא מהות.
את אותו זיק אמנותי שגרם לי להתאהב באמנות הזאת אני פוגש לא מעט סביבי דווקא. כמובן, רק בסרטי סטודנטים. כי מי עושה סרטים אחרי שהוא מסיים את הלימודים? מעטים. אבל זה מעיד על כוח שיכול להמריא עם שיח רציני על עשיית אנימציה איכותית. על הרחבת קהל היעד. וזה חלק ממה שאני מנסה לעשות פה. ואני רואה מודעות גוברת לצורך בכך, כמו באיגוד שמיוסד בימים אלה.
אז יש אופטימיות ופסימיות וזו תקופה של חשבון נפש. אז אני מנסה בכמה סעיפים לעשות חשבון נפש אמנותי-מקצועי. והנה הם לפניכם, חטאי האנימציה שלי לשנת 2011:


1. פלאש
פלאש הוא תרופה עם תופעות לוואי. מדובר בתוכנה שאמנם מספקת פרנסה להמוני אנימטורים, ואני ביניהם, ושהוזילה עלויות בצורה דרסטית ואיפשרה יצירת תכני אנימציה קלילים לאינטרנט. אבל היא יצרה סגנון עיצובי ושפה אנימטיבית שבה התוכנה מורגשת בכל פריים על חשבון האנימטור. זה מתחיל בעיצובים אחידים, ממשיך בתנועות MOTION TWEEN חלקות מדי ומסתיים בפלטות צבעים זוהרות. לכאורה, זו אשמתינו האנימטורים. אבל רק לכאורה. זו לא תוכנה לאנימציה.
2. עיצובי דמויות

[cartoon_silhouettes.gif]
משהו השתבש. אנימציה מאז הולדתה שמה את הדמויות במרכז. אך קרו כמה דברים: הוליווד ויתרה על סיפור וויתרה על דמויות ובחרה באפקטים. הדמויות נהיו קיצוניות בשפת התנועה שלהן ובאפיון שלהן. הדגש על ניואנסים ואסתטיקה הוחלפו בעיצובים פשוטים ומזוהים. אני שם לב שכשאני בא לעצב דמות אני שואל את השאלות הלא נכונות. דמות היא יחידה אחת קוהורנטית ולא אוסף של איברים שנדחסים לקומפוזיציה מזוהה וזכירה.
לוני טונז העיצוב החדש

3. הבעות

זו אחת הבעיות הקשות ולדעתי המהותיות. בלי הבעות אין רגש. אני חושב שמדובר בהשפעות מאנימציה יפנית שרחוקה מניואנסים כרחוק יפן ממערב. התפיסה לפיה הבעה היא אייקון רגשי, אמוטיקון כמו זה שנמצא במסנג'ר, גורמת לייצור הבעות שהן "רציונליות" ולא "רגשיות". שמעובדות כסימן על-ידי המוח ולא על-ידי הלב. כשאנחנו רואים את דורה מחייכת, האם אנחנו מרגישים שהיא שמחה או יודעים שהיא שמחה, כי קראנו את הפה שלה כמו תוית על מוצר?
4. תקשורת
כמו שהקולנוע הישראלי עשה דרך ארוכה בשנים האחרונות מקולנוע אמנותי, פוליטי ומנותק לקולנוע שפונה להמונים, במובן הטוב של המונים, הגיע הזמן שנבין שאנימציה היא לא אמנות לאנימטורים! השאיפה צריכה להיות פניה לקהל רחב שלא בא מהתחום. אולי ככה העשיה תצא מהנישה של פרסומות וסרטי תדמית ותיצור קהל שיסכים לתמוך ולממן יצירה כזו.
5. רפרנס מהמציאות
האינטרנט גורם להצפה של דימויי אנימציה. כל יוצר חדש, כל שפה עיצובית ישר נטמעת בעולם הדימויים שלנו. על חשבון מה? המציאות. אנחנו יוצרים אנימציה מתוך רפרנסים אנימטיביים קיימים. אנחנו יודעים איך נראות סדרות פלאש, איך נראים סרטים אישיים רגשניים, ראינו כבר הכל. קוראים לזה "אינטרפרטציה לאינטרפרטציה" פרשנות לפרשנות. מישהו פירש את המציאות ואנחנו מפרשים את הפרשנות. החזרה למקורות היא, אם כן, החזרה למציאות. רישום קלאסי מהתבוננות? אולי.
6. פנטזיה
זה נושא רחב מאוד. אבל במשפט קצר: מהי פנטזיה? מה הופך את עולם הדמיון לאטרקטיבי? אפשרויות האלימות שבו, שלא מקובלות בסרטי לייב? סטיות של פינגווינים? איזה תוכן חדש בא לעולם מהיכולות שלנו לייצר דימויים שאינם יומיומיים?
7. ילדים
ילדים נתפסים לדעתי כמקור פרנסה לאנימציה במקום קהל יעד מספר אחד. האם אנו רואים שליחות ביצירת סרטים לילדים? האם אנחנו מתחשבים בהם, בצרכים שלהם, בהומור שלהם? ישנן הרבה בעיות בתחום אבל אתן דוגמה למשהו שהפריע לי מאוד: ב"שרק 2" יש בדיחה שבה רואים שפינוקיו לובש תחתוני נשים. יוצרי הסרט הצליחו להצחיק את ההורים לכמה שניות ובאותו זמן לעוות את פינוקיו ולהוציא אותו סוטה. ואסור לשכוח! ההורים גדלו על פינוקיו אחר והם צוחקים עליו, לילדים שלא ראו את פינוקיו של דיסני ולא ראו את סידרת הטלויזיה יש רק פינוקיו אחד: זה שלובש תחתוני נשים. על מי הבדיחה היא עכשיו?
8. אנימציה  מקומית
אוניברסלי או מקומי? "הערת שוליים", סרט על שני חוקרי תלמוד באוניברסיטה העברית זכה ב"קאן" על תסריט. אודי לאון אמר על זה: "מקומי זה אוניברסלי" (לא במילים האלה). אולי זו אמירה חריפה מדי. אולי יש הרבה אפור באמצע, ועדיין, במה האנימציה שלנו היא מקומית? מה מעיד עליה שהיא נוצרה באקלים מסוים, מרקע תרבותי מסוים? מה הופך אותה לשלנו?
9. פני הדורה כפני הכלב- אחריות הורית
לסיום, כהורה. האם אנחנו מחנכים את הקהל הביתי להעריך יצירה איכותית? לפני כמה ימים הבן שלי ראה "מכוניות" של פיקסאר בטלויזיה וביקש להעביר ערוץ. וזה אחרי שפעם הוא אהב את הסרט מאוד. האם הוא מבין שזה, יחסית, סרט גרוע? האם יש אפשרות לחנך את קהל היעד שלנו הנוכחי והעתידי להעריך איכות? אני מקווה מאוד שכן. ואני סומך על הילדים יותר מאשר על עצמי בקטע הזה. דורה היא דוגמה לכמה בעיות שהעליתי כאן, אבל בנוסף היא יוצרת אשליה של אינטרקטיביות. היא שואלת שאלה, הילד לא עונה והיא מתייחסת אליו כאילו הוא ענה. יש עכשיו יותר ויותר סדרות לילדים שחושבות שאפשר לרמות ילדים. והילד מבין מזה שמישהו עובד עליו. ושהדמות הזו, שמתחזה להיות אינטרקטיבית, היא סתם עוד תוכנית טלויזיה שנתנו לו לראות.

שתהיה שנה טובה ויצירתית. אמן.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב האנימציה ברשת 2018

שנת 2018 עבורי היתה בעיקר בסימן הסרט שלי ושל אלון רותם "ניגון" איתו נסעתי לפסטיבל קרדיף השנה שם הכרתי מקרוב כמה סרטים ואנימטורים נפלאים. מעבר לזה השנה היתה רוויה בסרטי סטופמושן, קלאסית, תלת מימד, מציאות מדומה וסרטים ארוכים שמאתגרים את הציפיות שלנו. בדרך כלל אני מרגיש שהסרטים הקצרים הם המטען המשמעותי שאקח איתי הלאה מהשנה החולפת אבל השנה נראה שדווקא הסרטים הארוכים הצליחו לבטא את רוח התקופה בעוד הקצרים נשארים מעט מאחור.
כמדי שנה אני מלקט את מיטב הסרטים שעלו לרשת השנה והנה הם לפניכם, הנבחרים שלי לשנת 2018:


מספיק! אנה מנצריס
בגזרת סרטי הסטודנטים אקח איתי את ENOUGH של אנה מנצריס. סרט אפיזודלי קצר שהולך ומעלה את סף המתח עד לפיצוץ הבורגני השקט. אנה היא אנימטורית שוודית. הסרט נעשה כסרט סטודנטים ברויאל קולג' אוף ארט, לונדון.


מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ 
סרט הגמר של רחל גוטגרץ מבצלאל זכה להצלחה גדולה ובצדק. על אף היותו נסיוני בטכניקה ובסיפור הוא מצליח לשמור על מסגרת סיפורית אחידה וסוחפת. הטכניקה המיוחדת שכוללת הדפס ממשי פותחה כבר בשנה ג' של רחל. עוד עליו כתבתי פה: https…

סיכום 2018 חלק ב'

שלום וברוכים הבאים להמשך סיכום השנה בבלוג.
את המיטב קיבצתי ברשומה הקודמת: https://shulyathakosem.blogspot.com/2018/12/2018BESTOF.html וכאן ארחיב ואקפוץ בין מגוון של נושאים שיחד נותנים סקירה על האנימציה העכשווית בארץ ובעולם.

נתחיל עם שחף...
מאוד קשה לעשות סיכום שנה בגלל אחד האנשים המוכשרים והיצירתיים והפרודוקטיבים שחיים בישראל: שחף רם. שחף כבר רגיל לעלות לקבלת פרסים באסיף ומתמודד לא פעם בכמה קטגוריות שונות. השנה הוא יצר סרטון עצמאי, קליפ ללהקת TATRAN וגם קליפ נוסף לאמן השירה המדוברת אריק אבר. למרות שכתב ידו של שחף כבר מוכר, הוא מספר בכל יצירה סיפור אחר עם עיצוב אחר. בקצב הזה, הפרס על מפעל חיים ינתן לו בגיל שלושים ואחת.
שטיח- שחף רם
שקרים לבנים - TATRAN

פרידה - אריק אבר
DIY - סדרת אנימציה לילדים הסדרה DIY שנוצרה על ידי Encyclopedia Pictura עבור Cartoon network בנויה מפרקים קצרים על חבורה יצירתית של ילדים-חיות. הסדרה היא סדרת תלת-מימד שבמהלך הנסיון להוזיל ולקצר את תהליך העבודה הגיעה לעיצוב מאוד מיוחד שחריג מאוד בנוף סדרות הילדים. הבימוי גם הוא מיוחד ונוטה לכיוון החויה-הזיה מאשר נרטיב קל…

הקרנה על הספה - בלגיה 2016

סרטה של ויולט דלויה Violette Delvoye מבית ספר LA CAMBRE, בריסל.
אחד הסרטים המרגשים שראיתי השנה הוא דוגמה מצוינת לכך שסרט אנימציה לא זקוק להצדקה כדי להעשות באנימציה. אין פה קסמים ודרקונים או אנשים שעפים, רק זוג נשים שמשוחחות אחרי צפיה בסרט בביתן. את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל קרדיף ומאז חיכיתי שיעלה לרשת.

הסרט מאפיין שתי דמויות אוהבות השונות זו מזו ומבטא את היכולת לחלוק מרחב נפשי ורגשי שמקפל בתוכו מחשבות, דמיונות ורצון למשהו מופשט. בקרדיף, כמי שלראשונה היה לבדו בפסטיבל בארץ זרה, הרגשתי שהשיח הזה בין הדמויות, אודות ההשפעה על הנפש של המרחק והזרות שבנסיעה רחוקה הוא מדוייק ובמהלך שש וחצי דקות הדמויות מצליחות לבטא מי הן, מה הקשר בינהן ואיך הן רואות את העולם.
נפלא ממש.
"אנחנו כבר בכל מקום, את ואני"



מיני-דוקו: העליה והנפילה של UPA (וג'רלד מקבוינג בוינג)

דוקומנטרי קצר בשלושה חלקים על עליתו ונפילתו של הסטודיו האמריקני שהשפעתו על ההסטוריה של האנימציה עד היום ניכרת ואף יותר מאי פעם. השפעה על האתטיקה, הפתיחות העיצובית והחיסכון הכלכלי. סטודיו UPA פתח דלת לעולם של מה שמכונה "אנימציה מוגבלת". אנימציה שבמקום לחקות את המציאות יוצרת שפה חדשה של סיפור, עיצוב ותנועה. הרבה ממה שאנו מתייחסים אליו היום כ"מושן דיזיין", התחיל שם.







כפי שהסרט טוען הסטודיו UPA הוא זה שהוכיח את האפשרות לאנימציה שונה ובעקבותיו הלכו האנה ברברה וגם דיסני (בחלק גדול מסרטי התדמית והטלויזיה) שיצרו עולמות שלמים עם עיצוב גראפי לא ראליסטי ואנימציה מוגבלת.

לסיום: אחת הקלאסיקות מבית UPA: סיפורו של ג'רלד מקבוינג בוינג. הילד שידע לדבר רק בצלילים. זוכה אוסקר 1951.


ומסתבר שהסרט הפך לסדרה מאוחר יותר.


למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…