דלג לתוכן הראשי

הרהורי תשובה באנימציה


כבר חמש שנים שאני מתפרנס מאנימציה. כבר יותר משלושים שנה שאני נהנה מצפיה באנימציה. לפעמים אני חושב "למה אני מתכוון כשאני אומר שאני 'אוהב אנימציה'?" מה מבחינתי נמצא בקטגוריה הזאת.
שאלו פעם מבקרי קולנוע איזה סוגי סרטים הם אוהבים\לא אוהבים, אז שניצר (מעריב) אמר שיש ז'אנר שהוא לא אוהב: "אנימציה." וזה חידש לי משהו. שאנימציה היא ז'אנר. כלומר, זה סותר כל תפיסה רגילה של מהו ז'אנר. הרי סרטי אנימציה הם מגוונים ושונים. יש מערבונים, יש קומדיות, יש סרטי מלחמה ודוקומנטרי אפילו. ועדיין, יש בזה אמת. כי עם כל השוני בין הסרטים יש אנשים שאוהבים "אנימציה". ואני אחד מהם. אני הולך (הלכתי) לאגף אנימציה בספריות הוידאו. אני מחפש אנימציה באינטרנט ולא כי זה המקצוע שלי. להפך. בגלל זה הלכתי ללמוד אנימציה.
ועדיין, בשנים האחרונות אני מסתכל לפעמים על סרטים מסוימים ושואל את עצמי: אני צריך לאהוב את זה רק כי יש לי תגית "אנימטור"?
אז לא.
ועדיין זה כואב.
זה כואב כי תמיד הרגשתי שבאמנות הזו יש אחווה מסוימת שמדביקה את העוסקים בה באיזשהו קשר חברי. אמנות של משוגעים לדבר. שברור להם גם מהו אותו "דבר". ומהי האיכות של אותו דבר.
אז מה קרה? כמה דברים קרו. זה שהיום כולם יכולים לעשות אנימציה לא מפריע לי בכלל. להפך. זה שכולם יכולים לעשות אנימציה גרועה? אני יכול לחיות עם זה. הבעיה מתחילה כשאני מרגיש מרומה. והכוונה היא שאותו דבר שעמד בבסיס האמנות הזו, נעשה לאלמנט זניח. כמו אבן במרק אבן. ומהו המרכיב הזה? אולי כמו שאנשי דיסני אמרו: "אשליית החיים". החיים, במובנם הרחב. לא רק עכברים מדברים, אלא אותה נשימה שאפיינה סרטים רבים. משהו מאוד אנושי שעמד מאחוריהם. תמיד נסיוני, תמיד חי.
אבל הי! הטכנולוגיה השתנתה. השפה השתנתה. היחס לקולנוע ולדמויות שונה היום. החיים השתנו ואיך שאנחנו תופסים אותם. כמו ששמתם לב אולי, אני לא שם פה הרבה סרטי תלת-מימד וזה לא בכוונת זדון. אחד האמנים האהובים עליי כיום יוצר בתלת. אבל אני חושב שזה נובע משתי סיבות: הערצת טכנולוגיה שקיימת אצל יוצרי תלת מסוימים שבאה על חשבון דברים אחרים, והעובדה שתלת גרוע נראה יותר רע מדו גרוע. כי דו גרוע יכול עדיין לרגש. תלת גרוע לא עובד. פשוט לא עובד. ותקנו אותי אם אני טועה.
קחו לדוגמה את פורום אנימציה בתפוז. הוא הפך בזמן האחרון ל"פורום אנימציה ותלת מימד". למה? האם הגיוני שיקראו לו "פורום אנימציה ופלסטלינה"? אי ההבדלה הזו בין טכניקה, במובנה החומרי, לבין אמנות מעיד על כשל תפיסתי, לתפיסתי. כי תלת מימד, לפי הנושאים העולים שם, לא מעלה דיונים על אקספרימנטים במדיום החדש כמו מה משמעות תנועה, משחק בתלת מימד אלא איך מרנדרים? איך עושים שיידים ועוד דברים. טכניקה ולא מהות.
את אותו זיק אמנותי שגרם לי להתאהב באמנות הזאת אני פוגש לא מעט סביבי דווקא. כמובן, רק בסרטי סטודנטים. כי מי עושה סרטים אחרי שהוא מסיים את הלימודים? מעטים. אבל זה מעיד על כוח שיכול להמריא עם שיח רציני על עשיית אנימציה איכותית. על הרחבת קהל היעד. וזה חלק ממה שאני מנסה לעשות פה. ואני רואה מודעות גוברת לצורך בכך, כמו באיגוד שמיוסד בימים אלה.
אז יש אופטימיות ופסימיות וזו תקופה של חשבון נפש. אז אני מנסה בכמה סעיפים לעשות חשבון נפש אמנותי-מקצועי. והנה הם לפניכם, חטאי האנימציה שלי לשנת 2011:


1. פלאש
פלאש הוא תרופה עם תופעות לוואי. מדובר בתוכנה שאמנם מספקת פרנסה להמוני אנימטורים, ואני ביניהם, ושהוזילה עלויות בצורה דרסטית ואיפשרה יצירת תכני אנימציה קלילים לאינטרנט. אבל היא יצרה סגנון עיצובי ושפה אנימטיבית שבה התוכנה מורגשת בכל פריים על חשבון האנימטור. זה מתחיל בעיצובים אחידים, ממשיך בתנועות MOTION TWEEN חלקות מדי ומסתיים בפלטות צבעים זוהרות. לכאורה, זו אשמתינו האנימטורים. אבל רק לכאורה. זו לא תוכנה לאנימציה.
2. עיצובי דמויות

[cartoon_silhouettes.gif]
משהו השתבש. אנימציה מאז הולדתה שמה את הדמויות במרכז. אך קרו כמה דברים: הוליווד ויתרה על סיפור וויתרה על דמויות ובחרה באפקטים. הדמויות נהיו קיצוניות בשפת התנועה שלהן ובאפיון שלהן. הדגש על ניואנסים ואסתטיקה הוחלפו בעיצובים פשוטים ומזוהים. אני שם לב שכשאני בא לעצב דמות אני שואל את השאלות הלא נכונות. דמות היא יחידה אחת קוהורנטית ולא אוסף של איברים שנדחסים לקומפוזיציה מזוהה וזכירה.
לוני טונז העיצוב החדש

3. הבעות

זו אחת הבעיות הקשות ולדעתי המהותיות. בלי הבעות אין רגש. אני חושב שמדובר בהשפעות מאנימציה יפנית שרחוקה מניואנסים כרחוק יפן ממערב. התפיסה לפיה הבעה היא אייקון רגשי, אמוטיקון כמו זה שנמצא במסנג'ר, גורמת לייצור הבעות שהן "רציונליות" ולא "רגשיות". שמעובדות כסימן על-ידי המוח ולא על-ידי הלב. כשאנחנו רואים את דורה מחייכת, האם אנחנו מרגישים שהיא שמחה או יודעים שהיא שמחה, כי קראנו את הפה שלה כמו תוית על מוצר?
4. תקשורת
כמו שהקולנוע הישראלי עשה דרך ארוכה בשנים האחרונות מקולנוע אמנותי, פוליטי ומנותק לקולנוע שפונה להמונים, במובן הטוב של המונים, הגיע הזמן שנבין שאנימציה היא לא אמנות לאנימטורים! השאיפה צריכה להיות פניה לקהל רחב שלא בא מהתחום. אולי ככה העשיה תצא מהנישה של פרסומות וסרטי תדמית ותיצור קהל שיסכים לתמוך ולממן יצירה כזו.
5. רפרנס מהמציאות
האינטרנט גורם להצפה של דימויי אנימציה. כל יוצר חדש, כל שפה עיצובית ישר נטמעת בעולם הדימויים שלנו. על חשבון מה? המציאות. אנחנו יוצרים אנימציה מתוך רפרנסים אנימטיביים קיימים. אנחנו יודעים איך נראות סדרות פלאש, איך נראים סרטים אישיים רגשניים, ראינו כבר הכל. קוראים לזה "אינטרפרטציה לאינטרפרטציה" פרשנות לפרשנות. מישהו פירש את המציאות ואנחנו מפרשים את הפרשנות. החזרה למקורות היא, אם כן, החזרה למציאות. רישום קלאסי מהתבוננות? אולי.
6. פנטזיה
זה נושא רחב מאוד. אבל במשפט קצר: מהי פנטזיה? מה הופך את עולם הדמיון לאטרקטיבי? אפשרויות האלימות שבו, שלא מקובלות בסרטי לייב? סטיות של פינגווינים? איזה תוכן חדש בא לעולם מהיכולות שלנו לייצר דימויים שאינם יומיומיים?
7. ילדים
ילדים נתפסים לדעתי כמקור פרנסה לאנימציה במקום קהל יעד מספר אחד. האם אנו רואים שליחות ביצירת סרטים לילדים? האם אנחנו מתחשבים בהם, בצרכים שלהם, בהומור שלהם? ישנן הרבה בעיות בתחום אבל אתן דוגמה למשהו שהפריע לי מאוד: ב"שרק 2" יש בדיחה שבה רואים שפינוקיו לובש תחתוני נשים. יוצרי הסרט הצליחו להצחיק את ההורים לכמה שניות ובאותו זמן לעוות את פינוקיו ולהוציא אותו סוטה. ואסור לשכוח! ההורים גדלו על פינוקיו אחר והם צוחקים עליו, לילדים שלא ראו את פינוקיו של דיסני ולא ראו את סידרת הטלויזיה יש רק פינוקיו אחד: זה שלובש תחתוני נשים. על מי הבדיחה היא עכשיו?
8. אנימציה  מקומית
אוניברסלי או מקומי? "הערת שוליים", סרט על שני חוקרי תלמוד באוניברסיטה העברית זכה ב"קאן" על תסריט. אודי לאון אמר על זה: "מקומי זה אוניברסלי" (לא במילים האלה). אולי זו אמירה חריפה מדי. אולי יש הרבה אפור באמצע, ועדיין, במה האנימציה שלנו היא מקומית? מה מעיד עליה שהיא נוצרה באקלים מסוים, מרקע תרבותי מסוים? מה הופך אותה לשלנו?
9. פני הדורה כפני הכלב- אחריות הורית
לסיום, כהורה. האם אנחנו מחנכים את הקהל הביתי להעריך יצירה איכותית? לפני כמה ימים הבן שלי ראה "מכוניות" של פיקסאר בטלויזיה וביקש להעביר ערוץ. וזה אחרי שפעם הוא אהב את הסרט מאוד. האם הוא מבין שזה, יחסית, סרט גרוע? האם יש אפשרות לחנך את קהל היעד שלנו הנוכחי והעתידי להעריך איכות? אני מקווה מאוד שכן. ואני סומך על הילדים יותר מאשר על עצמי בקטע הזה. דורה היא דוגמה לכמה בעיות שהעליתי כאן, אבל בנוסף היא יוצרת אשליה של אינטרקטיביות. היא שואלת שאלה, הילד לא עונה והיא מתייחסת אליו כאילו הוא ענה. יש עכשיו יותר ויותר סדרות לילדים שחושבות שאפשר לרמות ילדים. והילד מבין מזה שמישהו עובד עליו. ושהדמות הזו, שמתחזה להיות אינטרקטיבית, היא סתם עוד תוכנית טלויזיה שנתנו לו לראות.

שתהיה שנה טובה ויצירתית. אמן.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):