דלג לתוכן הראשי

הרהורי תשובה באנימציה


כבר חמש שנים שאני מתפרנס מאנימציה. כבר יותר משלושים שנה שאני נהנה מצפיה באנימציה. לפעמים אני חושב "למה אני מתכוון כשאני אומר שאני 'אוהב אנימציה'?" מה מבחינתי נמצא בקטגוריה הזאת.
שאלו פעם מבקרי קולנוע איזה סוגי סרטים הם אוהבים\לא אוהבים, אז שניצר (מעריב) אמר שיש ז'אנר שהוא לא אוהב: "אנימציה." וזה חידש לי משהו. שאנימציה היא ז'אנר. כלומר, זה סותר כל תפיסה רגילה של מהו ז'אנר. הרי סרטי אנימציה הם מגוונים ושונים. יש מערבונים, יש קומדיות, יש סרטי מלחמה ודוקומנטרי אפילו. ועדיין, יש בזה אמת. כי עם כל השוני בין הסרטים יש אנשים שאוהבים "אנימציה". ואני אחד מהם. אני הולך (הלכתי) לאגף אנימציה בספריות הוידאו. אני מחפש אנימציה באינטרנט ולא כי זה המקצוע שלי. להפך. בגלל זה הלכתי ללמוד אנימציה.
ועדיין, בשנים האחרונות אני מסתכל לפעמים על סרטים מסוימים ושואל את עצמי: אני צריך לאהוב את זה רק כי יש לי תגית "אנימטור"?
אז לא.
ועדיין זה כואב.
זה כואב כי תמיד הרגשתי שבאמנות הזו יש אחווה מסוימת שמדביקה את העוסקים בה באיזשהו קשר חברי. אמנות של משוגעים לדבר. שברור להם גם מהו אותו "דבר". ומהי האיכות של אותו דבר.
אז מה קרה? כמה דברים קרו. זה שהיום כולם יכולים לעשות אנימציה לא מפריע לי בכלל. להפך. זה שכולם יכולים לעשות אנימציה גרועה? אני יכול לחיות עם זה. הבעיה מתחילה כשאני מרגיש מרומה. והכוונה היא שאותו דבר שעמד בבסיס האמנות הזו, נעשה לאלמנט זניח. כמו אבן במרק אבן. ומהו המרכיב הזה? אולי כמו שאנשי דיסני אמרו: "אשליית החיים". החיים, במובנם הרחב. לא רק עכברים מדברים, אלא אותה נשימה שאפיינה סרטים רבים. משהו מאוד אנושי שעמד מאחוריהם. תמיד נסיוני, תמיד חי.
אבל הי! הטכנולוגיה השתנתה. השפה השתנתה. היחס לקולנוע ולדמויות שונה היום. החיים השתנו ואיך שאנחנו תופסים אותם. כמו ששמתם לב אולי, אני לא שם פה הרבה סרטי תלת-מימד וזה לא בכוונת זדון. אחד האמנים האהובים עליי כיום יוצר בתלת. אבל אני חושב שזה נובע משתי סיבות: הערצת טכנולוגיה שקיימת אצל יוצרי תלת מסוימים שבאה על חשבון דברים אחרים, והעובדה שתלת גרוע נראה יותר רע מדו גרוע. כי דו גרוע יכול עדיין לרגש. תלת גרוע לא עובד. פשוט לא עובד. ותקנו אותי אם אני טועה.
קחו לדוגמה את פורום אנימציה בתפוז. הוא הפך בזמן האחרון ל"פורום אנימציה ותלת מימד". למה? האם הגיוני שיקראו לו "פורום אנימציה ופלסטלינה"? אי ההבדלה הזו בין טכניקה, במובנה החומרי, לבין אמנות מעיד על כשל תפיסתי, לתפיסתי. כי תלת מימד, לפי הנושאים העולים שם, לא מעלה דיונים על אקספרימנטים במדיום החדש כמו מה משמעות תנועה, משחק בתלת מימד אלא איך מרנדרים? איך עושים שיידים ועוד דברים. טכניקה ולא מהות.
את אותו זיק אמנותי שגרם לי להתאהב באמנות הזאת אני פוגש לא מעט סביבי דווקא. כמובן, רק בסרטי סטודנטים. כי מי עושה סרטים אחרי שהוא מסיים את הלימודים? מעטים. אבל זה מעיד על כוח שיכול להמריא עם שיח רציני על עשיית אנימציה איכותית. על הרחבת קהל היעד. וזה חלק ממה שאני מנסה לעשות פה. ואני רואה מודעות גוברת לצורך בכך, כמו באיגוד שמיוסד בימים אלה.
אז יש אופטימיות ופסימיות וזו תקופה של חשבון נפש. אז אני מנסה בכמה סעיפים לעשות חשבון נפש אמנותי-מקצועי. והנה הם לפניכם, חטאי האנימציה שלי לשנת 2011:


1. פלאש
פלאש הוא תרופה עם תופעות לוואי. מדובר בתוכנה שאמנם מספקת פרנסה להמוני אנימטורים, ואני ביניהם, ושהוזילה עלויות בצורה דרסטית ואיפשרה יצירת תכני אנימציה קלילים לאינטרנט. אבל היא יצרה סגנון עיצובי ושפה אנימטיבית שבה התוכנה מורגשת בכל פריים על חשבון האנימטור. זה מתחיל בעיצובים אחידים, ממשיך בתנועות MOTION TWEEN חלקות מדי ומסתיים בפלטות צבעים זוהרות. לכאורה, זו אשמתינו האנימטורים. אבל רק לכאורה. זו לא תוכנה לאנימציה.
2. עיצובי דמויות

[cartoon_silhouettes.gif]
משהו השתבש. אנימציה מאז הולדתה שמה את הדמויות במרכז. אך קרו כמה דברים: הוליווד ויתרה על סיפור וויתרה על דמויות ובחרה באפקטים. הדמויות נהיו קיצוניות בשפת התנועה שלהן ובאפיון שלהן. הדגש על ניואנסים ואסתטיקה הוחלפו בעיצובים פשוטים ומזוהים. אני שם לב שכשאני בא לעצב דמות אני שואל את השאלות הלא נכונות. דמות היא יחידה אחת קוהורנטית ולא אוסף של איברים שנדחסים לקומפוזיציה מזוהה וזכירה.
לוני טונז העיצוב החדש

3. הבעות

זו אחת הבעיות הקשות ולדעתי המהותיות. בלי הבעות אין רגש. אני חושב שמדובר בהשפעות מאנימציה יפנית שרחוקה מניואנסים כרחוק יפן ממערב. התפיסה לפיה הבעה היא אייקון רגשי, אמוטיקון כמו זה שנמצא במסנג'ר, גורמת לייצור הבעות שהן "רציונליות" ולא "רגשיות". שמעובדות כסימן על-ידי המוח ולא על-ידי הלב. כשאנחנו רואים את דורה מחייכת, האם אנחנו מרגישים שהיא שמחה או יודעים שהיא שמחה, כי קראנו את הפה שלה כמו תוית על מוצר?
4. תקשורת
כמו שהקולנוע הישראלי עשה דרך ארוכה בשנים האחרונות מקולנוע אמנותי, פוליטי ומנותק לקולנוע שפונה להמונים, במובן הטוב של המונים, הגיע הזמן שנבין שאנימציה היא לא אמנות לאנימטורים! השאיפה צריכה להיות פניה לקהל רחב שלא בא מהתחום. אולי ככה העשיה תצא מהנישה של פרסומות וסרטי תדמית ותיצור קהל שיסכים לתמוך ולממן יצירה כזו.
5. רפרנס מהמציאות
האינטרנט גורם להצפה של דימויי אנימציה. כל יוצר חדש, כל שפה עיצובית ישר נטמעת בעולם הדימויים שלנו. על חשבון מה? המציאות. אנחנו יוצרים אנימציה מתוך רפרנסים אנימטיביים קיימים. אנחנו יודעים איך נראות סדרות פלאש, איך נראים סרטים אישיים רגשניים, ראינו כבר הכל. קוראים לזה "אינטרפרטציה לאינטרפרטציה" פרשנות לפרשנות. מישהו פירש את המציאות ואנחנו מפרשים את הפרשנות. החזרה למקורות היא, אם כן, החזרה למציאות. רישום קלאסי מהתבוננות? אולי.
6. פנטזיה
זה נושא רחב מאוד. אבל במשפט קצר: מהי פנטזיה? מה הופך את עולם הדמיון לאטרקטיבי? אפשרויות האלימות שבו, שלא מקובלות בסרטי לייב? סטיות של פינגווינים? איזה תוכן חדש בא לעולם מהיכולות שלנו לייצר דימויים שאינם יומיומיים?
7. ילדים
ילדים נתפסים לדעתי כמקור פרנסה לאנימציה במקום קהל יעד מספר אחד. האם אנו רואים שליחות ביצירת סרטים לילדים? האם אנחנו מתחשבים בהם, בצרכים שלהם, בהומור שלהם? ישנן הרבה בעיות בתחום אבל אתן דוגמה למשהו שהפריע לי מאוד: ב"שרק 2" יש בדיחה שבה רואים שפינוקיו לובש תחתוני נשים. יוצרי הסרט הצליחו להצחיק את ההורים לכמה שניות ובאותו זמן לעוות את פינוקיו ולהוציא אותו סוטה. ואסור לשכוח! ההורים גדלו על פינוקיו אחר והם צוחקים עליו, לילדים שלא ראו את פינוקיו של דיסני ולא ראו את סידרת הטלויזיה יש רק פינוקיו אחד: זה שלובש תחתוני נשים. על מי הבדיחה היא עכשיו?
8. אנימציה  מקומית
אוניברסלי או מקומי? "הערת שוליים", סרט על שני חוקרי תלמוד באוניברסיטה העברית זכה ב"קאן" על תסריט. אודי לאון אמר על זה: "מקומי זה אוניברסלי" (לא במילים האלה). אולי זו אמירה חריפה מדי. אולי יש הרבה אפור באמצע, ועדיין, במה האנימציה שלנו היא מקומית? מה מעיד עליה שהיא נוצרה באקלים מסוים, מרקע תרבותי מסוים? מה הופך אותה לשלנו?
9. פני הדורה כפני הכלב- אחריות הורית
לסיום, כהורה. האם אנחנו מחנכים את הקהל הביתי להעריך יצירה איכותית? לפני כמה ימים הבן שלי ראה "מכוניות" של פיקסאר בטלויזיה וביקש להעביר ערוץ. וזה אחרי שפעם הוא אהב את הסרט מאוד. האם הוא מבין שזה, יחסית, סרט גרוע? האם יש אפשרות לחנך את קהל היעד שלנו הנוכחי והעתידי להעריך איכות? אני מקווה מאוד שכן. ואני סומך על הילדים יותר מאשר על עצמי בקטע הזה. דורה היא דוגמה לכמה בעיות שהעליתי כאן, אבל בנוסף היא יוצרת אשליה של אינטרקטיביות. היא שואלת שאלה, הילד לא עונה והיא מתייחסת אליו כאילו הוא ענה. יש עכשיו יותר ויותר סדרות לילדים שחושבות שאפשר לרמות ילדים. והילד מבין מזה שמישהו עובד עליו. ושהדמות הזו, שמתחזה להיות אינטרקטיבית, היא סתם עוד תוכנית טלויזיה שנתנו לו לראות.

שתהיה שנה טובה ויצירתית. אמן.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לאהוב סטופמושן

הסטופמושן פורח. זה נשמע אולי מוזר. לכאורה מדובר בטכניקה לא כלכלית. אבל בעוד אנחנו מוצפים באנימציית אפקטים דיגיטלית שבאה לדמות חומריות אמיתית, הסטופמושן צוחק מהצד ומצליח לבטא אמת של חומר שמתעלה על האסתטיקה של העולם הממוחשב דווקא בגלל הלואו-טקיות המפעפעת מבין כל הפריימים. סטופמושן, כמו החיים עצמם, הוא מדיום קיומי מאוד: יש בו אופל וחדווה שיונקים מעצם הקיום. למעשה, דמויות סטופמושן נוטות לחשוב ולתהות על קיומן יותר מדמויות אנימציה אחרות. הן מרגישות קיימות ברמה הפיזית אבל הרוח שלהן והחיות שלהן נותרות חידה.
הנה כמה סרטי-שירי אהבה לאמנות הסטופמושן, לרגל הגעת "אי הכלבים" של ווס אנדרסון ארצה.











זהו סרטון 360 מעלות. כך שאם תסתכלו אחורה תוכלו לראות את האנימטורים בפעולה.

האם דמויות סטופמושן חיות?

משחק בחומר וצורה:


לגבי הצד האפל: האימה שבתהליך העבודה על סרט סטופמושן. באמת מפחיד!

ינון לן - 'הגיפו את התריסים' ומסע בתמונות

הגיפו את התריסים.סרט הגמר של ינון לן, בצלאל

הי ינון, אז קודם כל: איפה אתה, ישראל או ניו יורק או על הציר?

ב-2016 סיימתי ללמוד במחלקה לאנימציה בבצלאל ביחד עם סרט הגמר שלי, "הגיפו את התריסים". זמן קצר אחרי הלימודים עברתי לגור בניו יורק עם אישתי. בניו יורק אני עובד בסטארטאפ במחלקת השיווק. אני מוביל צוות של אנימציה ווידאו - מצלם, עורך ומאנמץ פרסומות, סרטי תדמית, סרטי מוצר וכו'. בנוסף, אני תמיד ממשיך לעבוד גם על העבודות האישיות שלי. כותב וחושב על רעיונות לסרטים קצרים וקליפים, ויוצר סרטונים ניסיוניים קצרצרים כמו NYC Textures ו- Still NYC #2.
הגיפו את התריסים - תוכל לתאר לי קצת את התהליך מהקונספט ראשוני, גיבוש צורה ותוכן, פסטיבלים, ומאיפה הגיע השם לסרט?

בתחילת העבודה על סרט הגמר שלי, התסריט היה לסרט עלילתי קצר, מעט מד"בי, עם רעיון יותר כללי על זיכרון. על מה אנחנו בוחרים לזכור לעומת מה לא, ומה אנחנו מוצאים כמשמעותי בחיים שלנו לעומת מה לא. השאלה הזו הוצגה בסרט באמצעות התקן טכנולוגי ששולט על הזיכרון. רק לאחר הרבה גרסאות של התסריט הבנתי שלא משנה איזה שינויים אני עושה אני תמיד …

פיקטופלזמה 2018- אופיר חנין בסיקור מהפסטיבל הברלינאי לעיצוב דמויות

מאמר אורח: אופיר חנין בסיכום והמלצות מפסטיבל פיקטופלזמה פיקטופלזמה הוא פסטיבל בנושא דמויות המתקיים זו השנה ה-14 בברלין, וככזה הוא מציג קומיקס, איור, פיסול, VR וגם הרבה אנימציה. הוא מורכב מתערוכות, הקרנות הרצאות וסדנאות. היו הרבה הרצאות ותערוכות מגניבות אבל אני אתמקד במה שרלוונטי לאנימציה.
הדוברים הכי מעניינים:אלברטו ואסקז (Alberto Vazquez) הוא יוצר ספרדי ואחד מהאמנים המסקרנים שהכרתי שם. במסגרת הפסטיבל הוקרנו שני סרטים קצרים שלו ופיצ'ר (שלצערי לא יצא לי לראות). הוא משלב עיצובים קרטוניים עם נושאים רציניים, כמו סמים ועוני. רציתי להמליץ על הסרט הקצר שלו Decorado שהיה זמין לצפיה בוימאו On Demand ובינתיים הספיק להיעלם.



קווין ג'מין (AKA Kékéflipnote) הוא אנימטור צרפתי אוטודידקט שעושה אנימציה בנינטנדו 3DS (מסתבר שיש דבר כזה). יש לו הבנה מדהימה של תנועה וקצב וממש מגניב לראות איךהוא שואב השראה מדברים אמיתיים. שווה לעקוב אחריו בפייסבוק ובטוויטר, הוא מעלה אנימציות קצרות ומגניבות כל הזמן.



רֳקה בוקסי (Réka Bucsi) היא אנימטורית הונגרית. היא יוצרת סרטים הזויים ומלאי הומור שחור. יש לה סגנון מאוד …

אני וגופי (וכלבים מצויירים אחרים)

זה פוסט על כלבים מצויירים, על אנשים, ועל אנשים שחיים חיי כלב.



נתחיל מגופי.
זהו סרט מ2007 של גופי בו הוא מנסה לחבר טלויזיה בכבלים. זהו סרט שהוא חוליה נוספת בשרשרת של סרטים בהם גופי מנסה, בחוסר הצלחה, להתמודד עם סוגיות אנושיות יומיומיות. גופי הוא לא דמות מצוירת רגילה של דיסני. בעולם של מיקי מאוס (עולם הקצרים של מיקי, דונלד וגופי והחבורה) ישנם כמה סוגי בעלי חיים: יש בעלי חיים רגילים, ויש בעלי חיים שהם "אנשים" (לא "מואנשים"). כבר קרה שמיקי פגש עכבר, שדונלד פגש ברווז ושגופי פגש כלב ואיכשהו, זה עבר בשלום. כמו כאן:
אבל כלבים הם סוג שלישי, כי הם ה"בני אדם" של העולם המצויר. כשיש סתם דמות כמו שוטר או עובר אורח, היא לרוב תהיה כלב. וגופי, ככלב שהוא חלק מהקאסט הראשי, הוא עוד יותר מיוחד. מה שאני רוצה לטעון הוא שגופי הוא אנחנו.
(המשך...)

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…