"חתולו של הרב"  (צרפת, 2012) הוא אחד הסרטים היהודיים החשובים שנעשו בשנים האחרונות. אני מעלה על הכתב את המבט שלי על הסרט על הכתב עם המלצה חמה (ו לא רק שלי) לראות את הסרט.

זהו סרט הגמר של מזמור וייצמן מ"ספיר". יופי של אנימציית דמות ומשחק מלא דיוקים. מאחורי הקלעים

זהו מאמר נהדר וחשוב של אלכס גריג על סרט האנימציה שעשה במסגרת הקולקטיב LNWC. את המאמר תרגמה בהתנדבות אריאל שקד . ואני מודה לה מאוד על התרומה לקהילת האנימטורים כולה. אני באמת חושב שקשה להפריז בחשיבות של תרגום מאמר שכזה לעברית. זה מרגיש מאוד מוזר וגם קצת מגלומני לכתוב פוסט מעמיק שכזה, אבל אני מקווה שאם יש אנשים שם בחוץ שמעוניינים בצלילה לתוך אנימציה עצמאית (או; אנימציית אינדי), ההתנסויות שלי יכולות לגשר את הפער הזה קצת. בנוסף, אני רוצה לחלוק את העבודה של כל האנשים שהיו מדהמים כשותפים בעבודה על הסרט. אם אתם רואים שם מקושר במאמר, בבקשה תבדקו את העבודות שלהם, כי כל החברה שעזרו לי מעולים! ניתן לראות את הסרט המלא כאן .

1979 : שרה חתוכה בסרטון קאטאאוט-אפטר שמוצג כחלק מהתערוכה  "DOLLS ART"  ביפו בימים אלו. הזיית ילדות אפל הוקסומה. בהמשך הרשומה מובא סיפור התהליך מפי שרה.

את הגיף הזה יצר  ריצ'רד.   מהבלוג  GIFMYASS אני יודע שזה נורא פוסט מודרני לנתח גיף אבל אין ברירה. מאיפה להתחיל? את הציטוט כולכם מכירים. הגיף מבוסס על הסגנון האמנותי של רוי ליכטנשטיין, מהמוכרים באמני הפופ ארט, שעשה הגדלות ענק לאיורי קומיקס קיטשיים ואובר-דרמטיים. הגיף הזה הוא למעשה סמל של תקופה. אי שם בעבר, מישהו עושה קומיקס. מישהו אחר בא ומגדיל אותו לציור שמן (ובדרך הופך "אמנות פופולרית" ל"אמנות גבוהה") ואז בא מישהו ומחזיר את היצירה אל "העם". הופך אותה למשהו חינמי, מהיר, נגיש, רב-פעמי, דיגיטלי. אם הפופ ארט לקח את המושג מקור והעתק (שאנדי וורהול חגג עליו. מוזמנים לקרוא את " יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני " של וולטר בנימין) ופרק אותו על ידי יצירת העתק מנותק ממקור, באה האמנות הדיגיטלית והכפילה פי אלף. זו לא המכונה כבר שיוצרת שיעתוקים פיזיים אלא גם השיעתוקים הם דיגיטליים. אין מקור ואין ממשות לשכפול. עוד ברמת המדיום: הגיף, כמדיום עליו אפשר לדבר רבות, הוא לולאה. הלולאה הזאת התחילה כפיתרון טכני לייצוגים מונפשים באינטרנט ונהיה לכלי בי

האתר לופ-דה-לופ הוא אתר שעורך תחרות לופים אנימטיביים. כל חודשיים יש שם נושא חדש והפעם הוא היה "קשת בענן" . יותר מדי זמן לא עשיתי קלאסית אז החלטתי הפעם לעשות משהו ! קודם כל אספתי כמה רעיונות. הרעיונות כללו ארנבים על טיטניק\תיבת-נוח, מדענים שחוקרים את הקשת בחוסר הצלחה, אגם בתולות ים (שאחר כך נזכרתי שבסרט פנטזיה הייתה סצינה כזו עם מפל של קשת בענן), מצעד הגאווה הראשון מצולם בשחור לבן ומנסרת הבורחת מקרני אור בסגנון פינק פלויד.

בהתחלה רציתי לקרוא לרשומה "זכויות אדם" אבל אני חושב שקשה להפריד בין זכויות אדם לתיקון עולם. לי אישית צמד המילים "זכויות אדם" לא עושה טוב. לא רק בגלל שפעמים רבות הוא משמש לרווח פוליטי יותר מאשר לחיפוש פתרונות אמיתיים אלא בגלל שהוא מדבר על "זכויות" כבסיס מוסרי ולא על חובתו של האדם לא לפגוע ולסייע לחלש. כאילו אנחנו מצפים שאיזו אמת משפטית של זכויות תפרוש חסותה על הכאב האנושי הקיים בעולם. לא קל לי עם הסרטים. כמדינה שזוכה לביקורת מופרזת שקרית ומניפולטיבית על ידי גופים משומנים המניפים את דגל זכויות האדם התרגלתי לקחת את הנושא בערבון מוגבל. אבל עם זאת, אי אפשר לתת לחשדנות זו להוביל לקהות רגשות כלפי העוולות האמיתיים שמתחוללים בכל רגע. הסרטים שלפניכם מנסים לתקן עוולות. חלקם עוסקים בחלוקת המשאבים העולמית, חלקם בסחר בנשים וחלקם בהוצאות להורג. וכמו שאמרה פעם מרצה לקולנוע שהציגה לנו את "וידאודרום", לא באנו בשביל להנות.

סרטון דוקו קצר על זוג יוצרים שהם גם סטודיו אנימציה עצמאי קטן ומצליח בשם "TINY INVENTIONS" . זוגות של אנימטורים זו תופעה לא נדירה. גם בארץ יש כמה זוגות יצירתיים שבמקרה או שלא במקרה גם מובילים את האנימציה העצמאית. אני מתכוון ל"ניר וגלי" ויובל ומירב נתן. גם גלנדון ואיזבלה חוטאים באנימציה מדי פעם.

פיקסלציה היא טכניקה של סטופמושן בבני אדם. הנה שני סרטים ושני תרגילים ישראלים שמוציאים את המיטב מהטכניקה הזו: "גיזמו"  של אביאל גולן וויקה לרנר, בצלאל: עוד תרגיל מבצלאל. של טל קנטור, אדם פרידמן ודפנה אנדלנדר ועוד תרגיל שקדם לו ועובד על אותו רעיון, של יוני וינטר, יואב דה-שחיט, יואב דויד ורתם יראקצ'י: חואן פאבלו זרמלה ביצירה נהדרת "לומינאריס": "סטאנלי פיקל" , סיפור יפה ואפל על בחור צעיר שגר עם הוריו:

להקות מצויירות זה לא דבר נדיר למצוא (גילוי נאות: בשנות ה-90 גם אני הייתי חבר בלהקה מצויירת בשם "חביתה עם ביצים" יחד עם חברי לכיתה שיש לו בלוג מצויין על מוסיקה ותנינה ענקית על התופים) אבל הגורילאז הצליחו להפוך ללהקה מצויירת שזוכה להצלחה של להקה רגילה. את הלהקה יצרו  דיימון אלברן  (על המוסיקה)  וג'יימי היולט (המאייר). אז מה יש בהם? שתי מילים: עיצוב דמויות. רביעיית דמויות זו בחירה קלאסית של צוות שחקנים. כמו בסיינפלד, כמו בסאות'פארק, אתה מקבל מגוון מסויים שמייצג את מנעד הפסיכוזות האנושיות. כשבמרכז, כמובן, הדמות ה"גנרית". הגבר הלבן הרזה הצעיר שאיתו אנו *כביכול* מזדהים. הגורילאז הם גורילות, לכאורה. למעשה הם שדים קופי-אדם תוצאה של התנגשות חזיתית בין התרבות המערבית והמזרחית. העולם בו הם חיים הוא אמנם הזוי אך מרמז על הגיון פנימי מסויים. הם נרדפים פעמים רבות על ידי המשטרה או גופים ויצורים שונים הרוצים ברעתם. ונראה שהם מנהלים איזשהו מסע שנע בין המקומות ה"ביתיים" שלהם (חללים שונים שבהם הם נמצאים כמו בית, תחנת רוח מעופפת, צוללת ועוד) לבין מסע

טיפים לסטוריבורד ורישום דמות לאנימציה, דרך הטמבלר של גריז ונורם. גריז עובד בדרימוורקס ונורם בדיסני. ממש אחרית הימים שהשניים פותחים בלוג יחד. GrizandNorm, Tuesday Tips.... עיניים עוד הרבה: http://grizandnorm.tumblr.com/

לפני " אסיף 2014 "  שההרשמה אליו התחילה כבר באתר אסיף החדש , הגיע הזמן לסגור מעגל עם שנה שעברה. ב-2013 בקטגוריית הסטודנטים זכה הסרט "SLIPPING AWAY", סרטה המצויין והמרגש של עדי ברודסלי. עדי למדה בבית הספר לתאטרון חזותי בירושלים, שהוא לא ממש בית ספר לאנימציה במובן המקובל, והטכניקה שלה היא מאוד ישירה: סטופמושן קאטאאוט אמיתי מנייר. ללא אפקטים. אני הייתי  בצוות השופטים  שבחר לתת לו את המקום הראשון. מה שבעיקר הדהים אותי בו זה איך עדי הצליחה לגרום לנייר לנשום. הרבה פעמים סטופמושן, שמכיל פרטים קטנים, יש לו נטיה לריצוד אקראי. זה חלק מהמדיום. אלא שפה הריצוד אינו אקראי. הוא ממש נותן תחושה, באופן עקבי לאורך הסרט, שהנייר נושם. הדבר תואם גם את נושא הסרט שמדבר על הקרע שנעשה בנייר והחללים שנותרים. הנייר הוא אדם. הנשימה שלו היא נשמת החיים. זהו לא סרט קל. לי הוא הרגיש כמו התנגשות עם רכבת: פגיעה מהירה וישירה וכואבת. תהנו! (הסרט אינו חופשי לצפיה אבל השגתי אישור לשים אותו פה עם ססמה: slippingaway)

גיף של דניאלה שרר אחד הדברים שצריך לפתח בארץ זה את תעשיית האנימציה, נכון? על זה כולנו מסכימים. אחת הדרכים היא דרך קהל היעד. להרחיב אותו, לגוון אותו, לגרות אותו, להעשיר אותו ולגרום לו להעריך את האמנות הזו. מארבעת השנים של הבלוג הזה כבר שמתי לב שחשיפה מוגבלת לנעשה בתחום יש לא רק בקרב קהל היעד הפוטנציאלי אלא גם בקרב יוצרים. ובגלל זה דווקא יפה לראות יוזמות חדשות לקידום קהילת שוחרי האנימציה בארץ. ואתם מוזמנים לקחת בהן חלק. אני מדבר על כמה אירועים קרובים: מפגש אנימציה במינשר : יום חמישי 15.5.14 בשעה 18:00 במכללת מינשר, דוד חכמי, תל אביב. ואירוע הקרנת סרטים במסעדת "תמול שלשום" : יום שלישי 13.5.14 בשעה 19:00 בירושלים. בנוסף יתקיים בקרוב המפגש השנתי של איגוד האנימציה ביום שישי 23.5.14 בסינמטק חולון. במהלכו יוקרן (ככל הנראה) גם הסרט הנהדר "טקון קינקריט" עליו כתבתי בעבר. מפגשי האנימציה במינשר  הם יוזמה של שרה חתוכה וצביקה אורן ובהם יש מגוון של סרטים, שיחות והרצאות בנושא אנימציה. מפגש עדכני ומעניין וגם אירוע חברתי מוצלח. כך שמעתי. המפג

"חנות קטנה ומטריפה" . סרט מדהים ומדהים עוד יותר לראות איך הוא עומד במבחן הזמן. הסרט מציג גיבור מאוד חריג: צמח מדבר (וטורף). פרח שיש לו אישיות מובהקת עם קול, רצונות והמון אופי. מסוג ה"רעים" שאתה מתאהב בהם. הוא בויים על ידי איש החבובות שגם אחראי לקול של מיס פיגי,  פרנק אוז . הידיעה שמדובר באיש חבובות מטעינה את התמה של הסרט, יחסי שולט-נשלט ובובה-מפעיל, ויוצרת בו רבדים חדשים. כי האתגר הגדול בסרט הוא להפוך את תהליך ההדרדרות שעובר על הדמות למעורר הזדהות. תהליך מניפולטיבי שמוביל לקטסטרופה. על הקטסטרופה הזו רציתי לדבר. סוף הסרט שאתם מכירים הוא טוב. סימור מציל את אהובתו משיני הצמח וחיים באושר ועושר. אבל זה לא הסוף המקורי! בסוף הזה התוכנית הזדונית של הצמח מתגלה במלוא מפלצותה ושולחת את הקהל הבייתה עם אימה מזוקקת ופסימית שמהווה משל לתרבות האמריקנית כולה. הנה הסיום הזה לפניכם.  ותודה לניר גולן שהראה לי את זה. זהו השיר שמציג את הדרמה בבסיס הסרט: צמח שגדל על דם. זוהי גם הסצינה הראשונה שבה הצמח מקבל אישיות. ועכשיו קצת על  אנימטרוניקס . בניית דמויות רובוטיות.