דלג לתוכן הראשי

1979. סרטון צעצועי-ילדות אפל של שרה חתוכה.


1979: שרה חתוכה בסרטון קאטאאוט-אפטר שמוצג כחלק מהתערוכה "DOLLS ART" ביפו בימים אלו. הזיית ילדות אפל הוקסומה.
בהמשך הרשומה מובא סיפור התהליך מפי שרה.



"אני כבר שנתיים משתפת פעולה עם לימור מרגוליס, אוצרת תערוכות "מסע בין החלומות" ו- "MINI ART" דרך המחלקה לאנימציה במנשר (הקרנת סרטי סטודנטים או הפקת סרטים הקשורים לנושא).
כשהתחילה לעבוד על תערוכה שלישית DOLLS ART פנתה אלי הפעם ישירות. וביקשה שאעשה לה סרט. התערוכה היא אוסף של בובות מכל העולם, יוצרים מגוונים, ואני ממליצה עליה בחום כי זה ממש לא רק לילדים.
תוך כדי שיחה איתה התחלתי לקשקש את אחת הדמויות, התנינה בשמלת בלרינה.
ואז המשכתי בסדרה עם קרנפה וארנבת. אחת מאיימת, אחת מגושמת והשלישית רכה ושברירית. בתור ילדה קטנה הכי אהבתי בובה של כיפה אדומה, עם חצי ראש זאב, אבל חוץ מזה, הכל היה מאוד אינטואיטיבי.
באותה תקופה עשיתי טסט אנימציה עם אסף חיות, מבוסס על סיפור שכתבתי לפני 10 שנים וההזדמנות שנתנה לי לימור עזרה לי לעבור את הגבול בין לתכנן ולבצע.
היה ברור שאעשה את זה בקאט אוט כי התלהבתי מהטכניקה של אסף: דמויות לבנות על רקע שחור, וראיתי בכך הזדמנות לעבוד בקלות עם שכבות מכיוון שאין התחייבות לרקע מסויים.

הפרויקט נעשה ללא תקציב בכלל, גייסתי קולגות, חברים קרובים וחברי פייסבוק וסה''כ עבר חודש וחצי בין השיחה של לימור לפתיחה של התערוכה. למזלי זה נפל בדיוק על חופשת הסמסטר והיה לי זמן לעבוד על זה בשעות הפנאי שלי. פניתי לאסף ולרויטל פאלקה (אמנית פלסטלינה שהתחילה לעשות סטופמושן מאוד מעניין), נתתי להם בובה מפורקת עם אביזרים ואמרתי להם: "תשחקו איתה!" בעיקר כי לא היה לי מושג מה הסיפור...

אני עבדתי עם הקרנפה, רויטל הארנבת ואסף התנינה.
ישבתי עם דקלה כץ, מיוצרי תיאטרון "המפתח", על קונספט וסטוריבורד ותוך כדי הצילומים הופיעו דמויות וחפצים משונים כמו ראש בובה קירח, שמלה מעופפת, עיניי בובות... וגל דניאל, בוגר שלי, עשה את השוט של המדוזות באפטר.

אחרי שאספתי מספיק שוטים הגעתי לערן מושקטל, חבר שלי מימי בצלאל שמלמד אפטר ובעל סטודיו לפוסט בת''א, והוא ערך ועשה עבודה מסיבית של תיקוני צבע. נתתי לו הרבה חופש כי אני מאמינה שאסור לבמאי לערוך את הסרט של עצמו ובדרך כלל באנימציה הכל כל כך מתוכנן מראש שאין את הפריבילגיה הזאת לעורך. אחרי שסיימנו, הגעתי לרותם דרור, מורה לפרוטולס ומוזיקאית מוכשרת להפליא. ישבנו משמרת אחת באולפן שלה ברמת החייל, היה לנו חיבור נהדר וקרה משהו בלתי צפוי, הסרט התחיל לקבל משמעות.
כאילו שלחבר בין "קול" ו"נוע" חיבר את הפאזל.
בסוף אותו יום יכלתי לשים אצבע על כל שוט ולהסביר איך הוא קשור לילדות שלי, כשהכל מתרחש בתוך מגירות של ארונית שהייתה בבית של הוריי.

זו הסיבה שקראתי לסרט 1979, השנה שבה נולדתי."



השווריל של אסף חיות שסייע לשרה בהכנת הסרט:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …