הקול בראש 2: רגש טוב דיו

כמעט עשר שנים אחרי "הקול בראש" ואחרי שנים רבות של סרטים בינוניים, מהונדסים או גרועים של פיקסאר (חוץ ממך לוקה) הגיע סרט ההמשך ל"הקול בראש" לקולנוע. וכן, זה היה טוב ומעורר מחשבה. בניגוד לסרט הראשון שנהניתי ממנו אבל גם הרגשתי מאוד לא בנוח עם איך שהוא מפשט את הנפש האנושית לכמה צבעי בסיס ומכניזם וסביבת עבודה של "המשרד" הפעם הרגשתי יותר בנוח. לא רק שמגוון הרגשות גדל אלא שריילי הפסיקה להתנהג כבובה על חוט המופעלת על ידי רגשותיה. אם כבר להפך, היה נראה שהיא הופכת להיות הרוח הגדולה, המכלול, של ההתנהלות הפנימית שלה. הדבר בא לידי ביטוי קודם כל עם הופעת "האישיות" שלה. אם עד עכשיו ריילי הופעלה על ידי זכרונות ורגשות ואיי אישיות שנוצרו בעקבות חוויות והתנהגו בעיקר כפארקי שעשועים נטושים, האישיות עצמה שהלכה ונבנתה בתוכה ככל שהיא התבגרה הפכו להיות הקול בראש האמיתי שלה. לא רגש אלא תפיסה ערכית של העצמיות שלה.

מהבחינה הזו "שמחה" עוברת קצת את מה שוודי עבר לאורך סרטי "צעצוע של סיפור". מהרגש המרכזי, החיובי שמבטא את רוח הנעורים האופטימית של ריילי היא התחילה לחלוק את השליטה עם העצב והבנה של מגבלות הכוח שלה. בסרט הזה כל הרגשות נדחקים לשוליים. אמנם יש להם עדיין "שליטה" במוח של ריילי על ניהול זכרונותיה, הדחקותיה ובניית בסיס האישיות הערכי שלה, אבל עם הופעת הרגשות החדשים ובראשם "חרדה" הנוירוטית, הרגשות הבסיסיים הופכים להיות מובנים מאליהם. כמו תוכנה שרצה ברקע וכבר לא ממש מפעילים אותה. מהבחינה הזו העובדה שהם נשלחו לאגף ההדחקה ("כספת הסודות") של הנפש היה גם טוויסט משעשע אבל גם משהו שהיה קל להזדהות איתו. ההתעסקות שלנו ביומיום ברגשות הבסיסיים הולך ומתמעט ברמה המודעת לעומת ה"ניהול" של המערכות הפנימיות החברתיות שמטרתן לגרום לרווחה עתידית, אמיתית או מדומינת. הפוקוס עובר מהפנים אל החוץ: האדישות, הקנאה, החרדה והביישנות הם כולם רגשות חברתיים שקשורות למערכות יחסים יותר מאשר למצב הבסיסי קיומי וכמובן דומיננטיות יותר בתקופה של גיל ההתבגרות שבה המודעות לעתיד ויחסים חברתיים בהווה, על הדינמיקה המיוחדת של מערכות יחסים לאו, הופכת לדבר מרכזי. וכך גם הדימוי העצמי שפתאום אנו מודעים אליו. מעכשיו אין אני אלא יש גם "אני". איך שאני תופס את עצמי מול המראה.

חרדה שהיא גרסה היפר אקטיבית של שמחה שמנסה לשלוט ולהנדס את ההווה ואת הבריאות הנפשית והערכית של ריילי כדי לנסות להבטיח לה עתיד רצוי, היא שדוחקת אותה הצידה. כמו בצעצוע של סיפור 3 בגן הילדים זה מתחיל בעדינות ובנימוס ואז באלימות, מה שמחייב את החבורה הישנה להלחם על מקומה בעולם כקבוצה ולא כפרטים מול אויב חדש.

מרבית הדמויות שאהבנו הפכו דוהויות בסרט הזה. ההשפעה של פחד, עצב, גועל וכעס כרגשות כמעט ולא באה לידי ביטוי. בקלות הם יכלו להתחלף בכל יצור אחר מעולמה של ריילי. הם גם חורגים מתפקידם כרגשות: כעס נהיה רגיש, גועל נדלקת על דמות ממשחק מחשב ועצב הופכת לסוכנת חרש. שמחה לעומת זאת, נותרת הדמות המרכזית והעגולה ביותר גם בסרט זה. כבר בניתוח של הסרט הראשון ציינתי בביקורת שעולמה הפנימי של ריילי לא מנוהל כעולמה של ילדה אלא כעולם של מבוגרים, וספצפית הורים. שמחה וחבריה הם אולי אימפולסיבים אבל מתנהלים כלפי ריילי כהורים. הם חכמים ממנה, מודעים להשלכות טוב ממנה ועוקבים בחשש אחר כל צעדיה. הדרך בה שמחה צופה על מסך גדול בריילי דומה לדרך בה כריסטוף הבמאי המניפולטיבי של חייו של טרומן ב"המופע של טרומן" מתבונן בו על מסך גדול כשהוא ישן ואפילו מלטף בעדינות את שערו כהורה שנכנס בשקט לחדר הילדים מתוך דאגה ואהבה לדור הבא. כמו הורה כך שמחה למדה בסרט הראשון לאפשר לילד לחוות גם חוויות שליליות וכמו הורה בסרט הזה היא נאלצת לסגת עוד יותר לאחור. ברגע שהעולם החברתי נהיה מרכזי בעולמה של ריילי כך יכולת ההשפעה של שמחה כמו של הוריה של ריילי הולכת ונעלמת. את המקום הזה ממלאת חרדה שמבחינות רבות עושה בדיוק את זה: מתיימרת לשלוט בתהליכים במקום לאפשר גמישות ואותנטיות. אם שמחה היתה צריכה ללמוד לפנות מקום לעצב, חרדה צריכה ללמוד לפנות מקום לריילי ולהבנה שמהלך חיים אי אפשר להנדס. גם לא דרך הערכת תהליכים עתידיים וניהול מעכרות יחסים. הדבר בולט בעיקר ברגע המפתיע שבו למרות כל מאמציה של חרדה להבטיח שריילי תצליח במשימת ההגשמה העצמית שהציבה לריילי היא הפסידה משהו משמעותי בהרבה כשתפיסת העצמי של ריילי הופכת מ"אני אדם טוב" ל"אני לא מספיק טובה".

אם טוב דיה

כאן כדאי לעצור ולהתייחס שניה לרעיון הנפלא של "אמא טובה דיה" שמאפיין גם את מה ששמחה וחרדה לומדות בדרך. בקצרה, הפסיכיאטר וויניקוט תווה את המושג Good Enough Mother כדי לתאר את האם שמספקת טיפול הולם לתינוק, אך לא מושלם. לפי ויניקוט, אם שמנסה להיות מושלמת ולספק את כל צרכי התינוק באופן מיידי למעשה פוגעת בהתפתחותו העצמאית. לעומת זאת, אם "טובה דיה" מאפשרת לתינוק לחוות תסכול מסוים ולפתח יכולת להתמודד עם קשיים, מה שחיוני להתפתחות בריאה.

המושג "טוב דיו" משמעותי מעבר להקשר של הורות והפך לעיקרון כללי יותר בפסיכולוגיה ובחיים. הוא מייצג את הרעיון שלא צריך לשאוף למושלמות בכל דבר, אלא להסתפק במה שמספיק טוב. במישור האקזיסטנציאליסטי יש פה היפוך המדד: "להסתפק" במשהו שאינו מושלם אינו פשרה בשום צורה! האמת היא שקודם כל נמדדים ביחס לאפשרי, לנגיש ולמציאות ולא מול דמיון . העניין פה אינו רק כלי המידה אלא ההכרה בכך שהאפשרי, העולם המעשי, הוא הזירה המהותית שבה הטוב פועל ואילו האידיאל הוא דמיון כפוי המציאות שלא פעם גורם לפער תפיסתי ונתק, כמו גם חוסר רגישות לדינמיקה של החיים עצמם.

בסרט זה מתבטא יפה בהתקף החרדה של ריילי שבה הסטנדרטים שחרדה הציבה לה קורסים. לא רק שהיא נטשה את תפיסת היותה טובה ובגדה בחברותיה אלא שגם היעד המקצועי שהציבה לעצמה נראה בלתי מושג. החשש מכישלון הפך מאפשרות לתפיסת עצמי מהותית. כך ריילי קרסה מול המודל שהציבה לעצמה ובמונחים אמריקנים של השגיות ותחרותיות היא קרסה מול הפוטנציאל שלה ובכך הפכה לאויבת הגדולה של עצמה.

זה המקום שבו הלקח של שמחה מהסרט הראשון נהיה רלוונטי לחרדה בסרט זה. היכולת לפנות מקום ולהפרד משליטה מוחלטת כבר לא נוגע לרגש אימהי כלפי הילד אלא כבר ליחס של ילד כלפי עצמו מרגע שהוא מפתח תפיסת עצמי מודעת. חרדה צריכה לשחרר את השליטה אבל לא רק: את עצם ההנחה שעומדת במרכז עולם הסרט: שלאישיות שלנו יש "חדר בקרה". מרגע שחרדה מורידה את היד מההגה, ריילי מסוגלת לחזור לעצמה. זו לא שמחה ששולטת בה אלא גרעין העצמיות החדש שלה. כששמחה תופסת מחדש את הפיקוד ריילי לא חוזרת לתפיסת אישות חד מימדית של "אני אדם טוב", כיוון שהיא גילתה שזה לא נכון. מעכשיו יש לה תפיסת רבת מימדים של עצמה שמחייבת אותה לפעול בחייה כאישיות מלאת סתירות ודינמית. אישיות בהתוות מתמדת שצומחת מלמטה, לא פעם דרך כישלון וטעויות. מה שבא לידי ביטוי גם בהבנה של ריילי שהספורט התחרותי בו היא מתמודדת, קצת כמו החיים, הוא קודם כל משחק. ורק אחר כך יעד שצריך להשיג אם בכלל.

הצלחה וכישלון

סיום הסרט מהדהד את הסיום המופתי של מפלצות בעמ. במקום להראות לנו את ההודעה שריילי התקבלה לנבחרת אנו רק רואים את הבעת פניה השמחות. אבל זה גם מעציב. במפלצות בע"מ ההבעה של סאלי בשוט הסיום נבעה מקשר של אהבה בעולם שההפך מעולם של פחדים לעולם של צחוק. ואילו פה, אחרי כל מה שריילי עברה ולמדה, היא נותרה בשוט הסיום ללא חברותיה החדשות והישנות, ללא הוריה וללא החויה שעברה אלא עם ההשג המקצועי שלה בלבד כאיזה אישור למסע שעברה. בסופו של דבר עולם העבודה והקריירה הכל כך אופייני לסרטי פיקסאר חלחל גם לפה. ריילי קיבלה תשובה שהיא כן טובה דיה. חבל שזה לא מול מערכות היחסים שלה עם חברותיה שאנו אפילו לא זוכרים את שמן. אך מי יודע… אולי ב"הקול בראש 3" נזכה סוף סוף לפגוש גם רגש קטן וזניח בשם אהבה.

אני מתקשה לנתק את הסרט מהמצב שלנו במדינה שקורסת תחת הציפיות שהיא מייצגת מכל כיוון עד שהיא קורסת לתוך עצמה במלחמות פנים וחוץ. מדינה טובה דיה אולי היא הדבר שמגיע לנו. כל ציור אידיאלי או דמיוני אחר מחייב העלמותה של קבוצה אחת מבין הקבוצות המאכלסות אותה. כל ציבור מסתובב עם פנטזיה שאם רק ביביסטים או קפלניסטים או מתנחלים או חרדים או קבוצה מסוימת היתה נעלמת או נזרקת אל אחורי המוח, אל אזורי הדחקה או שכחה, מצבנו היה הו כה טוב. אבל לא. התקף החרדה הזה שעוטף את כולנו כבר יותר משנה מחדד את ההכרה בצורך במציאות שבאה מלמטה. מציאות שבה פשרה בין החלקים השונים אינה באמת פשרה אלא התפכחות מחלום ילדותי על איזו תפיסת אני אידאלי קוהורנטי שאין בו מתח ושניות והתפתחות לאורך זמן. כשמסתכלים ככה על הדברים אז באמת אפשר לראות שיש מקום לאהבה. לא כרגש עצמאי אלא כמשהו שעולה ברגע שמפסיקים להנדס את המציאות לפי תפיסות חיצוניות לה.

שנזכה.