לימבו בין החיים למוות שבחיים - צפיה אקטואלית ב"החוש השישי" של שאמלאן

לימבו בין החיים למוות שבחיים - על "החוש השישי"

*מכיל ספוילרים

החוש השישי מספר על ילד עם חוש שישי: לראות מתים. המטפל שלו, שמנסה לרפא אותו מפחדיו עובר בהדרגה מספק לאמונה ולבסוף גם עוזר לילד: הקשב להן, לרוחות. הן רוצות ממך משהו. ובסוף מתברר שהוא המטפל בעצמו רוח. רוח שכלואה בלימבו בין החיים למוות כיוון שיש לה עסק לא פתור. בערב בו נרצח מלקולם הוא קיבל תעודת הוקרה במסגרת יפה מראש העיר על פועלו כפסיכולוג ילדים. דקות אחר כך הוא נורה בבטנו על ידי מטופל עבר שטען שהוא טיפל בו גרוע. במקום להקשיב לצרותיו הוא ניסה לשכנע אותו שמצוקותיו הן בגלל שהוריו גרושים. טעית! אמר, ירה והתאבד. בעודינו חושבים שמלקולם שרד את ההתנקשות, למעשה בסוף הסרט אנו מגלים כי הוא נורה. וכרוח רפאים הוא תקוע בלימבו עד שיפתור את מה שלא השלים בחייו. במקרה זה, לטפל בילד עם בעיה דומה והפעם לתקן, להאמין. עד אז הוא נאבק להציל את נישואיו בזמן שאשתו הולכת ומתרחקת ממנו. שוקעת בדיכאון ולבסוף גם מוצאת כנראה אהבה חדשה.

כך העלילה. כך המשל הפנטסטי. ומה המציאות הרגשית של הסרט? המציאות הרגשית היא שהוא לא מת. שאשתו אכן מתרחקת ממנו ואכן, גם בחייו, כמו בחיי אנשים חיים לגמרי אחרים, ישנם דברים לא פתורים שתוקעים את האדם בלימבו. הוא חי אבל מת. מתפקד אבל מרוחק. לא מבין למה אשתו לא מדברת איתו. לא מבין למה דלתות לא נפתחות.

בסצנה הראשונה בה הילד קואל מצליח לראשונה לתקשר עם רוח ולסייע לה, קורית בסיפור זוועה בה רוח רפאים צעירה וטריה, שולחת אותו להעניק לאביה האבל קלטת וידאו בה מתגלה כי אמה החורגת רצחה אותה וכנראה גם ניסתה לרצוח את אחותה הקטנה. סצינהה זו תמיד זעזעה אותי. למה, מכל הדברים בעולם, צריך "לתקן" דווקא רצח חולני בהרעלה של ילדה על ידי אמה? ללא מניע גלוי וללא הקשר? ובהמשך למה שתארתי, על העיסוק בחיים ולא במתים, אין פה תיקון של החיים כלל. הלימבו הוא הלימבו של הנערה המתה ולא של אביה שלא ידע דבר. אך ההתמקדות בעלילה פה היא שולית. העניין המרכזי הוא שהגרעין הרגשי נועד לשחרר אותנו, הנמשלים, החיים. והמדיום, בעל האוב, לא מדבר אל המתים, אלא מדבר אל המתים שאנו. המתים חיים. התקועים בלימבו של דפוסי התנהגות בגלל דברים לא פתורים.

מעשה בשני חסידים שהתווכחו בינהם.

אמר האחד: הרבה שלי יודע להחיות מתים!

אמר השני: ומה בכך? הרבה שלי יודע להחיות אנשים חיים…

המדיום הוא המסר

ראיה מקיפה של הקשרים נרטיבים וויזואלים יכולים לייצר תמונה הרמונית אך גם סגורה והרמטית. כזו שהנוכחות שלה כל כך "מפוצחת" שאין מה לדון בה יותר, אין מה ליצור ממנה ואין מה לחלוק. אך הסגירות הזו היא עצמה תקיעות. ובהשלכה לסרט: דווקא הילד שרואה דברים, מתקשה לתקשר אותם. ההקשבה שהוא מאפשר בסוף לרוחות מאפשרת לו גם לתקשר עם אימו. אבל הנקודה היא שאלו לא שני דברים שונים: הרוחות התקועות בלימבו והאנשים המתושים, החיים-מתים הם אולי נפרדים ברובד העלילתי של הסרט אך בעומקם ובמציאות, אלו הן אותן רוחות ממש.

לכן הצלילה מהעולם הלימבואי חזרה לעולם שלנו עוברת דרך המדיום, שהוא גם "החומר נטול הצורה", "האמצעי" וגם "המתווך" אך לכן הוא עצמו "מקולל" נמצא בלימבו בעצמו שהוא האמצע בין העולמות (ברמה האישית זהו תהליך של פרימה או נסירה אחרי מצב של שלמות כדי לברוא משהו חדש בעולם, אבל אניח לזה לרגע).

הלימבו, על אף היותו מרווח ביניים מבלבל הוא גם מרווח להשתחל דרכו ולעמת דרכו את העולמות האחרים. בניגוד לסינתזה הוא מאפשר דווקא את ההתכנסות לטבע של כל עולם. מבחינת החוקיות הפרטית שלו, הסגורה. חוקיות זו היא בין השאר שיוצרת את התקיעות משום שהיא מאששת את עצמה באמצעות חוקיה המוגדרים מראש. היא השפה שמבקרת את עצמה, היא הסימולקרה שאין מלבדה. ידידיה גזבר הגדיר את המציאות ביניים הזו, שנמצאת מחוץ למה שניתן לאמת בוודאות, הזדמנות לפיצוץ מבוקר. פיצוץ שבו כל תפיסה מגיעה לקצה גבולותיה מבלי לגרום להשמדה טוטלית. הוא זיהה זאת בטקס של מים מאוררים שם אישה שחשודה בניאוף שותה מים מיוחדים במקדש שלאחרי הטקס היא שבה לבעלה הקנאי לא ממקום של ודאות (שלא נאפה) אלא ממקום של השלמה עם אי ודאות ויכולת לבנות אימון מחודש בלי ודאות. במובן הישראלי הנוכחי ידידיה הציג את ההתנגשות בין העמדות הנוכחיות ככאלו שלא דורשות "פיתרון" אלא הקשבה שבה לא העמדות עצמן הן הנושא, אלא אי האמון עצמו, הכאב, השבר, החשש. כאן נכנס לתמונה החוש השישי האמיתי שהוא היכולת  לראות ולתת שם וגוף למה שבלתי נראה. במובן הזה אכן מדובר ב"רוחות" אלא מסוג אחר. רוחות שבהן דווקא הזיוף, משחר התפקידים, וא שצריך להחשף ולא האמת שתחתיו. במשחק הזהויות האני שבו אנחנו מתלבשים, כולנו, הוא מסכה וחשיפה באותו הזמן. לא משהו שצריך להסיר אלא להנכיח. היתרון של המסכה הוא קודם כל ביכולתה לפנות החוצה בהקשר הרלוונטי. כך למשל במישור הפוליטי והזהותי המסכה היא סט הערכים והזהויות שאנו משליכים עצמנו עליו עד כדי עימות אלים עם האחר. השאלה שעולה אם כך היא שתיים: איך מנכיחים את תאטרון המסכות הזה? (משחק תפקידים, החלפת מסכות, עיסוק במסכה עצמה ובהבנת הדמות שהיא יוצרת, הדמות שאינה אתה אך אתה מזדהה איתה). השאלה השניה היא: מה תפקיד המדיום, המתווך, שליט המבוך, בקרקס הזה. 

אני חושב שעל השאלה הראשונה כבר עניתי. השאלה השניה מחזירה את הכדור אל דובר שפת הלימבו, המדיום. עליו להפעיל את החוש השישי שלו מבלי לנסות לעבור סובלימציה מלאה. אסביר: סובלימציה מלאה היא הפשטה של המשל מהנמשל. סובלימציה חלקית היא ההבנה שהמסכה הזו היא חלק מהפנים. שאי אפשר ורצוי שלא להסיר אותה. להפך, יש לראות ביתרונותיה דווקא בגלל היותה חלקית, סגורה במערך חוקיות סגור אינטרטסקטואלי לפעמים. ומה מאפשר תקשורת כששתי מסכות פוגשות זו את זו? מה שמאפשר משחק. הגדרת מרחב ביניים עם חוקיות שלישית, אמנותית, משחקית(?) אבל בעלת משמעות. וזהו גם המקום בו איש הלימבו, האמן, לא יזכה לעולם להכרה ולשקט משום שהוא יתפס כשרלטן, מידל-מן כמו נורמן של יוסף סידר שבסוף מותו מחבר את הקצוות הפרומים של סיפורי החיים בהם פגש.

"הם לא יודעים שהם מתים"

 כיוון שהמתים לא יודעים שהם מתים ואת המסכה של תפיסת עולמנו איננו רואים כי היא מקיפה אותנו עלינו לחפש כלים חדשים לעיבוד הלימבו והמפגש בין תפיסות שונות. כשהייתי בן 15 יצרתי לעצמי ספר עם בדיחות קומיקס סטייל מורדילו בשם "הומור - החוש השישי". לשנים התגלה לי שלדיסני יש מאמר בשם זה ואכן הומור אינו מדע. הוא לא ניתן לייצור טכני או להגדרה תחומה ושימושית באופן מלא. הוא תמיד יתקיים במרחב שליד הדברים ובמבט של מה שנראה במקרה בלבד בזוית העין. אי הידיעה של מקום התקיעות מאפשר לנו לצחוק למקום הזה. כשאנחנו מתנהגים כבובות, כשאנחנו נותנים לדפוסים לנהל אותנו, האבסורד הוא אופציה מתבקשת. וזו אולי ההתחלה של גיבוש שפה רלוונטית חדשה.

ויש להרחיב.

הערת שוליים על תת מודע קולקטיבי:

מי שעוקב יודע ש‏אני מאמין אדוק בתת מודע קולקטיבי. שידע שנצבר על ידי דור מסוים הוא כבר הקרקע לדור הבא. אז אני צופה עם הילדה ב"החוש השישי". מיד בתחילת הסרט היא אומרת "רגע, הוא לא מת?" ובאמצע הסרט היא אומרת "יודע מה יהיה מגניב? אם יתברר שאחת הדמויות שראינו בסרט היא בעצם רוח רפאים. אולי המטפל שלו.".

מדהים לראות את זה בזמן אמת קורה. כמו אינטואיציה שברור שאינה אישית. שידע כבר בחלל העולם ורק מופיע לילדה מן המוכן. וזה אומר עוד משהו. חלק מהדרמות הגדולות של חיינו נראות בלתי פתירות וחלקן כנראה לא יהיו פתירות על ידי דור מסוים אבל חלק מהתפקיד שלנו זה לא לפתור אותן אלא לתת לדור הבא קרקע בריאה יותר שהם ממנה כן יצליחו. אנחנו אולי לא מוכנים לזה, אבל הילדים שלנו יעופו על זה.