דלג לתוכן הראשי

11 הערות על 'הקול בראש'

 11 הערות על "הקול בראש" עם מלא ספוילרים!!!!

מחשבות על "הקול בראש": על אהבה וחסרונה, על ילדים, רגשות, מניפולציה, מודעות, פישר קינג, התאבדות, טרומן, דוני דארקו ועוד. רוב מה שכתבתי כאן זה הערות קטנוניות ולא "ביקורת". הסרט עצמו עשוי נהדר, חכם ומרגש. אז קודם לכו לראות את הסרט ואז נשב לשוחח עליו.



1. אנשים אינם יצורים תבוניים, הרגש שלהם כן.
כאשר ריילי רק מחייכת את חיוכה הראשון מופיעה שמחה בתודעתה. שמחה בוגרת, מודעת לעצמה, יודעת לשוחח. למעשה הרגש הוא שכלי מאוד ב"הקול בראש". יותר מזה, רוב הדמויות בתוך הראש שלנו פועלות מהראש, אלא שיש להן חולשות. הפחד רציונלי עד שזה מגיע לפחד, הכעס כועס. הגועל נגעלת, מעבר לזה הן מנסות לפעול בהגיון. אנחנו כמעט ולא רואים פעולה טובה שנעשית על ידי גועל, פחד או כעס. רק דחפים לא נשלטים.

אם הרגשות הם דמויות מלאות אז רגע... יש בהם גם 5 דמויות נוספות בלולאה אינסופית? זה אולי מה שמפריע לי רגשית בסרט. הגיבורה של הסרט היא הרי שמחה. אבל היא רק ייצוג. לא משנה כמה עמוקה היא תהיה תמיד אלגוריה. אסור יהיה לה להיות עמוקה מדי כי היא עלולה להשתנות, להיות דמות עצמאית בעוד ריילי היא משמשת כסוג של לוקיישן.

2. אנשים נשלטים על ידי הרגשות.
ישנו הביטוי "מוח שליט על ליבא" המוח שולט בלב. הכוונה היא שאנו יכולים לבחור איך להרגיש. לבחור לא להעלב, לבחור להרגיע את הכעס, לבחור להתעודד. אנחנו לא נשלטים על ידי הרגשות שלנו, יש לנו בחירה חופשית.
איפה השכל בסיפור הזה? ואיפה השליטה של ריילי? האם יש לה בחירה חופשית, או שהיא קורבן של אישיותה שכולה מושתתת על זכרונותיה ולא על תרבות, לא על גנים, לא על מה שקדם לזיכרון.

בסרט של דיסני (שעסק בנאציזם) "רגש ושכל" (1943), היו לנו שתי דמויות בראש: שכל ורגש. לפיקסאר אין שכל.


3. הגוף נעדר.
איפה הוא הגוף? החוויות של ריילי וזכרונותיה הם קולנועיים: תמונה וקול בעיקר. נכון שזה ייצוג קולנועי אבל איפה המגע? הוא לא נזכר, לא מוזכר וגם לא מהווה חלק מהאישיות. ריילי לא נוגעת ולא מגיבה למגע. התודעה שלה היא צפייה פסיבית או מילולית. בעוד העולם האמיתי הוא מאוד לא פיזי מבחינת החויה שלה, העולם הפנימי הוא כולו פיזי: זכרונות נופלים, נשברים, בניינים קורסים, רכבות חולפות, הכל קיים במובן הכי לא מטאפורי ולא מופשט האפשרי. אפילו ההפשטה עצמה היא הפשטה אמנותית, ויזואלית, גראפית.
אני לא מבין למה הורים וחברים לא נוכחים בעולם הפנימי אבל חברים דמיוניים, הדחקות ושאר "פועלי במה של התודעה" הם נוכחים ובעלי אישיות מלאה.

רק גוף? ומה עם טבע? כל העולם הפנימי הוא תעשיה. יש בו פלסטיק בכמויות, מכונות, זכוכית. אין עץ ואין מים. אין דשא ואין רוח. כל עשיה ופעולה בעולם הפנימי היא אורבנית, תעשייתית ומצועצעת.

4. תת מודע וחלומות.
התת מודע של ריילי יכול היה להיות משהו עוצמתי, נסתר, כאוטי ובפועל הוא פשוט דברים שהיא לא אוהבת. אולי זו הדחקה אבל בתת מודע שלנו יש הרבה מעבר להדחקה. למעשה, כל זיכרון שאינו "פעיל" היה צריך להיות בתת מודע. איך זיכרון יכול להעלם לחלוטין מבלי להשאיר עקבות? ולמה חלומות הם הצגה מניפולטיבית וסתמית ולא ביטוי של התת מודע. למה חלקים מסויימים בסרט כל כך עמוקים והשאר כל כך שטחיים-בידוריים?


5. אין רע.
גם בסרט הזה נמשכת המגמה לפיה אין רע כמו גם במפלצות בע"מ 2. כבר דנתי בזה רבות והנה הלינקים:
רע הוא הטוב החדש
וואל אי ופוסט הומניזם
ביטול יצר הרע אצל פיקסאר

7. מה זאת אהבה.
ריילי בת 11 ולא במקרה. היא לא הגיעה להתבגרות מינית. זו אולי הסיבה שהיא כולה שקועה בעצמה. כל רגשותיה עסוקים במטרות אגואיסטיות לחלוטין כמו דירקטוריון של חברה שחייבת להעלות את ערך מניותיה כל הזמן. אין לה חברים ואין לה שום רגש כלפי המשפחה מלבד נסיון לרצות או להרגיש נאהבת.
אז הכי מתבקש לשאול: איפה האהבה?
נגיד שאנחנו מצמצמים את הרגשות לחמישה: איפה האהבה?! הרי אהבה היא אולי הרגש הכי מרכזי שקיים בנו. זה שיוצא מאיתנו החוצה ומכיר באחר. ריילי לא אוהבת. היא חיה את חייה לגמרי כאוטונומיה כיאה לרגשות שלה שכלואים במוח שלה עם מסך קסמים לחלל החיצון.
אבל אולי על זה הסרט?
אולי הגילוי של השמחה שיש עצב מעורב מוליד את אותו רגש מריר-מתוק-עצוב-שמח שנקרא "אהבה"?

הנה מה שדוני דארקו המופתי חושב על הגבלת הרגש לספקטרום צר:


8. אפיזודות נפרדות מהעלילה:
זו נקודה חשובה. פיקסאר תמיד מקדמים את הסיפור, דוחפים אותו במעלה ההר ביד אמן. כמעט בלי רגע אמנותי טהור. ופתאום בסרט הזה הם הרשו לעצמם לכמה דקות להוריד הילוך ולתת רגע קולנועי או הומוריסטי פשוט כי אפשר, כדי לפנק. זה לא שהקטעים האלו לא תורמים לעלילה בשום צורה אבל ממש מורגש שמישהו בצוות הפקה אמר: תנו לזה יותר מקום, תנו לזה להיות נוכח. תעשירו את הרגע.

אחד הקטעים ההוא מכונת ההפשטה המגניבה שבה הדמויות עוברות כמה שלבים בתולדות האמנות ועיצוב דמויות: מקוביזם לעיצוב גראפי עכשווי. אבל הקטע היותר משמעותי הוא ההחלקה על הקרח של ג'וי. ברגע אינטימי ג'וי מקרינה לעצמה זיכרון של החלקה על הקרח ומחליקה יחד עם דמותה של ריילי. לרגע אחד ג'וי מזדהה עם ריילי. היא לא רק רגש אלא רוצה להיות שם, בעולם האמיתי. הסצינה הזו מתכתבת עם סצינה אחרת, זו מ"המופע של טרומן" שבה הבמאי כריסטוף (אד האריס) מלטף את פניו הטלויזיוניות של טרומן הישן. טרומן הוא "האמיתי" והאריס הוא ה"מדומה" הטלויזיוני, אף על פי שהוא נמצא בעולם האמיתי. אני חושב שזו גם אחת הנקודות הבעייתיות בסרט. ג'וי הופכת לאדון של ריילי. כמו ברטטוי היא משתמשת בריילי כבובה. היא יכולה לגרום לריילי לעשות ככל העולה על רוחה לא בעזרת שליטה פיזית, אלא בעזרת מניפולציה רגשית. זהו היפוך קסום ובעייתי: ריילי, איתה אנחנו מזדהים, היא אדם אמיתי אבל היא נשלטת על ידי מניפולציה רגשית. וכך גם אנחנו, צופי קולנוע. מביטים על מסך ענק, מזדהים ועוברים מניפולציה רגשית.
תדע כל אם עבריה שהפקידה את רגשות ילדיה בידי תסריטאים של פיקסאר.





9. הערה חשובה על מורכבות בעידן הנוכחי ותקינות פוליטית: זה נכון שאין רע בסרט. אבל זה שאין רע עדיין לא אומר שאף דמות לא מתה. בינג בונג, החבר הדמיוני של ריילי מילדותה, מת בסרט. כלומר, מת עד כמה שאפשר למות בתוך הראש. אמנם פיקסאר יצרו עולם עם דרמה בלי רעים אבל לא הצליחו ליצור דרמה בלי שדמות תהרג.
עכשיו, להרוג רע בסרט זה קשה. להרוג טוב אמור להיות קשה פי כמה. מצד שני להרוג רע זה מוצדק אבל למה להרוג טוב? מבחינה תסריטאית יבשה יש מספר תשובות אפשריות: 1. ג'וי הייתה חייבת לשלם מחיר על זה שהיא נפלה לתהום השכחה ובינג בונג שילם את המחיר. 2. בינג בונג לא מת אלא הקריב את חייו (והוא לא היחיד שעושה זאת בסרט). הוא הקריב את חייו כדי שלריילי יהיו רגשות. 3. בינג בונג הוא דמות טרגית וככזה הוא נידון למות. כלומר, כחבר דמיוני הוא חי על זמן שאול. הוא נורא הזכיר לי את פרי מ"פישר קינג". אני כמעט בטוח שאם רובין וויליאמס היה חי הוא היה עושה את קולו כי בינג בונג, אחרי הכל, הוא רובין וויליאמס. ליצן עצוב עם נטיות התאבדותיות. ילד נצחי בעולם שמתבגר סביבו.

הבעיה היא שבעולם של תיקון מלאכותי תקין פוליטית מישהו משלם את המחיר. ב"מליפיסנט" המסרים הפמיניסטים הפכו את הגברים לדמונים לא אנושיים ופה דמות טובה וחביבה משלמת את המחיר הדרמטי על כך שאין רעים.
חייבת להיות דרך אחרת.

http://mattjonezanimation.blogspot.co.il/2015/06/brainstorm.html

ישבתי וחיכיתי לסוף הכתוביות. קיוויתי שנגלה שבינג בונג חי אבל זה לא קרה. אז הנה סצנת אחרי הכתוביות שלי:

חוץ. יום. סאן פרנסיסקו.

המשאית עם כל התכולה מגיעה לבית החדש. ארגזים נפרקים ובינהם ארגז אחד שכתוב עליו: "ציורי ילדות של ריילי".
אמא של ריילי שואלת אותה: "לזרוק?" ריילי פותחת את הקופסה ומוצאת שם ציור ישן של בינג בונג.

חוץ. יום. זיכרון.

האדמה רועדת במעמקי הזיכרון שלה ומתוך תהומות השכחה טס לו בינג בונג, שמח ורענן כמו חדש.

סוף.



10. מבוגרים: ריילי היא ילדה מורכבת אבל המבוגרים הם חד מיניים (חמשת הדמויות בראשם הן מאותו מין), צפויים (גבר אוהב כדורגל, אשה מפנטזת על מאהב), האבא מנוהל על ידי הכעס. האמא על ידי העצב. ושאר האנושות איומה: המורה מתוסכלת עד מוות, הנהג עצבני. הבנים שטופי הורמונים. כולם מורכבים? ממש לא. רק ילדה אחת והשאר קלישאות. היפוך אירוני: בני אדם הם קלישאות, הקלישאות עצמן הן מורכבות.



11. חוקים נועדו שישברו אותם.
פיקסאר משום מה לא באמת בוראים עולמות בדרך כלל אלא יוצרים שכבה על המציאות שלנו. מציאות רבודה, אם תרצו. הבעיה היא שהשכבה הזאת מכילה מערכת חוקים שרירותית גם כשהיא עוסקת בעולם שלנו. למה צעצועים לא זזים כשיש בני אדם בסביבה? למה מפלצות לא פוגעות בילדים? למה למכוניות יש מראות צד? פיקסאר יוצרים את החוקים ומשתמשים בהם כדי ליצור קליימקס. פתאום צעצועים כן מדברים כשזה חשוב להם! פתאום מפלצות כן פוגעות בילדים! פתאום רגשות בעלי מודעות מקבלות החלטות בניגוד לחוקים כמו לשנות חלום! תוך כדי צפיה זה לא מפריע ומשתלב בהשהיית האמון אבל אחר כך אתה מרגיש מעט מרומה. שתסריטאים יצרו סרט באופן שרירותי ומניפולטיבי והם עשו זאת על העולם שלך ה"אמיתי" ולא על עולם שהם בראו.



נספחים:
בט מידלר על אהבה: צריך קצת שמחה, קצת עצב, זו תהילת האהבה.


הרמן היה שם קודם.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/