דלג לתוכן הראשי

SLIPPING AWAY. סרטה של עדי ברודסלי, זוכה אסיף 2013


לפני "אסיף 2014" שההרשמה אליו התחילה כבר באתר אסיף החדש, הגיע הזמן לסגור מעגל עם שנה שעברה.
ב-2013 בקטגוריית הסטודנטים זכה הסרט "SLIPPING AWAY", סרטה המצויין והמרגש של עדי ברודסלי.
עדי למדה בבית הספר לתאטרון חזותי בירושלים, שהוא לא ממש בית ספר לאנימציה במובן המקובל, והטכניקה שלה היא מאוד ישירה: סטופמושן קאטאאוט אמיתי מנייר. ללא אפקטים.
אני הייתי בצוות השופטים שבחר לתת לו את המקום הראשון. מה שבעיקר הדהים אותי בו זה איך עדי הצליחה לגרום לנייר לנשום. הרבה פעמים סטופמושן, שמכיל פרטים קטנים, יש לו נטיה לריצוד אקראי. זה חלק מהמדיום. אלא שפה הריצוד אינו אקראי. הוא ממש נותן תחושה, באופן עקבי לאורך הסרט, שהנייר נושם. הדבר תואם גם את נושא הסרט שמדבר על הקרע שנעשה בנייר והחללים שנותרים. הנייר הוא אדם. הנשימה שלו היא נשמת החיים.
זהו לא סרט קל. לי הוא הרגיש כמו התנגשות עם רכבת: פגיעה מהירה וישירה וכואבת.
תהנו!

(הסרט אינו חופשי לצפיה אבל השגתי אישור לשים אותו פה עם ססמה: slippingaway)


-----------------------------------------------------------------------------
הנה פרטים על עדי (מהרשומה שעסקה בערבי האנימציה שהיא מארגנת בירושלים.)

עדי ברודסלי, אמנית יוצרת, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי, אשר עוסקת בעיקר בתחומי הבובנאות, עיצוב במה ואנימציה. סרטה, ""SLIPPING AWAY זכה במקום הראשון בפסטיבל אסיף בקטגוריית סרטי סטודנטים. נוסף על כך סרטיה השתתפו בחלק מפסטיבלי האנימציה החשובים בארץ ובעולם ביניהם: פסטיבל האנימציה "ITFS" בשטוטגרט, גרמניה, פסטיבל "אסיף", "Animafest Zagreb" ועוד. יחד עם זאת, סרטיה הוצגו בתערוכות במוזיאון תל אביב לאומנות ובתערוכות נוספות. כיום עובדת כמעצבת בובות ותפאורה להצגות ילדים עם תאטראות שונים בניהם תאטרון קומקום, תאטרון בית הגפן, פסטיבל הצגות ילדים בחיפה ועוד. בעבודותיה יש רגישות לפרטים הקטנים תוך שימת דגש מיוחד על נתינת חיות, נשמה ונשימה ליצירותיה, כל זאת באסתטיקה ובחן.



מולה התמודדו בחמישיה הפותחת עוד ארבעה סרטים נהדרים:
החבילה

השתקפות

YES|NO

קפה בבל

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/