דלג לתוכן הראשי

אוטופיה או אתיופיה - על 'חתולו של הרב'




"חתולו של הרב" (צרפת, 2012) הוא אחד הסרטים היהודיים החשובים שנעשו בשנים האחרונות. אני מעלה על הכתב את המבט שלי על הסרט על הכתב עם המלצה חמה (ולא רק שלי) לראות את הסרט.
הסרט מבוסס על סדרת ספרי הקומיקס בשם "חתולו של הרב" שנוצרה על ידי ג'ואן ספאר, יהודי צרפתי, מאייר ובמאי גם של סרטי לייב. כמו מרג'אן סטראפי, יוצרת "פרספוליס" הנהדר, גם הוא הצליח לתרגם את הנובלה הגראפית שלו לסרט שהוא אף מוצלח מהספר עליו הוא מבוסס.

תקציר: הסרט מספר על שרשרת אירועים שמתחילה בחתולו של רב קהילה באלג'יר שטורף תוכי ומתחיל לדבר. לא רק שהוא מתגלה כמתוחכם וחד לשון הוא גם רוצה שיכירו בו כיהודי, תוך שהוא מאתגר את עולמו הדתי של רבו. השאלות שבהן הוא תוקף את רבו ואת הרב של רבו הן אכן מאתגרות ונוגעות ליחס שבין מדע ויהדות, יתרון האדם על החיה ומהותה של אהבת האל.
אבל כאמור זוהי רק תחילתה של שרשרת אירועים, שכן בעקבות בחור יהודי רוסי המתגלגל בדרך-לא-דרך לאלג'יר החתול והרב יוצאים למסע הרפתקאות לעבר הארץ המסתורית שבה יש "יהודים שחורים" כהגדרתם: אתיופיה.

ממלכת הכוזרים

צריך לעצור ולהבין למה מדובר בקונספט גאוני.
סיפורים רבים מתארים מסע לעבר ארץ אוטופית קדמונית. המרכזיים שבהם עוסקים בעיר האבודה "אטלנטיס", אחרים מתייחסים לתרבויות קדומות ("פרא אציל") עם תבונה ומוסר ברמות הגבוהות משלנו. אחרות מתארות מקום דמיוני שבו האנושות מתקיימת לצד כוחות על-טבעיים או דינוזאורים מדברים.
מהזוית היהודית, המקבילה לממלכה נסתרת שכזו היא "ממלכת כוזר" שלא ידוע אם הייתה או שהיא רק חלום (עיתון "הארץ" מאוד אוהב אותה ועוסק בה בנסיון לערער על הקשר בין עם ישראל לארצו בטענה שכולנו, או לפחות האשכנזים שבינינו, הם כוזרים). אני מעלה את סוגיית עיתון הארץ" כי גם "חתולו של הרב" עוסק בשאלה מיהו יהודי והאם היהודות היא "גזע". אבל הוא לא הולך רחוק עד לממלכת הכוזרים, הוא אמנם מתבסס על ה"אפיל" המסתורי של מסע לארץ קסומה אבל בפועל הוא מוליך אותנו אל המציאות הקיימת: ממלכה של יהודים שחורים.
*גם מייקל שייבון יצר סיפור על מסע של יהודי לממלכת כוזר המיתולוגית (התחלתי לקרוא ונשברתי באמצע) בספרו "אבירי הדרך".
הבחירה לספר על ממלכה מסתורית של יהודי אתיופיה ועדיין לתאר אותה כסוג של ספק-מציאות-ספק-חלום היא נהדרת. היא בעצם מציבה בפנינו חלום שגם כשהוא אמיתי הוא עדיין מסתורי ומחוץ להשג ידינו. וזאת למה? כי המרכיב העל-גזעי שביהדות (שמאפשר לכל גוי להתגייר ולהחשב יהודי לכל דבר) הוא תופעה דתית מיוחדת. בכך היהדות מתחמקת מזהות גזעית מוחלטת בעודה אוחזת גם ברבדים "גנטיים" לפיהם יהודי הוא בן של יהודיה.
אם כן הסרט נוגע בנקודה החמקמקה הזו ביהדות ומעלה אותה על נס כערך הומניסטי. אבל זאת תוך כדי יחסי אהבה-שנאה עם היהדות המסורתית-ההלכתית. זוהי היהדות שהחתול תוקף בטענותיו המושחזות ובה בעת פועל כדי להיות חלק ממנה: החתול רוצה שיעשו לו "בר מצווה".

המשיח הוא בן גיורת

המימד העל-גזעי ביהדות הוא לא שולי בכלל באתוס היהודי. הוא מופיע בעיקר בשתי נקודות משמעותיות. האחת: רות המואביה, שהיא המודל של גיורת והיא בכלל לא עברה תהליך מסורבל של גיור. הגיור שלה נתפס כמתמצה במילים שהיא אומרת לחמותה: "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי, כי באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין." כלומר היא מקבלת על עצמה שני דברים מרכזיים: שייכות לעם ושייכות לאמונה באל אחד; ואלה תנאים מספיקים כדי להחשב ליהודיה לכל דבר. המיוחד ברות הוא שהיא לא רק גיורת אלא שממנה יצא דוד המלך, שממנו עתיד לצאת המשיח. כלומר המשיח עצמו אינו "יהודי" ברובד הגזעי שלו אלא ברובד הרוחני של קבלת האל האחד והעם.
זהו אתוס הומניסטי מכונן שמבכר את המימד האוניברסלי ביהדות על המימד הגנטי.
הסיפור השני (על פי המדרש) הוא סיפור האהבה שבין מלכת שבא למלך שלמה. סיפור שעומד בבסיס המיתולוגי של מורשת יהדות אתיופיה וסיפור שמקבל גרסה חדשה כסיפור משנה ב"חתולו של הרב".

נראה אם כן, שחתולו של הרב מציב "אטלנטיס יהודית" אחרת. אטלנטיס יהודית מזרחית.בעוד אטלנטיס הכוזרית יש בה מימד שכלי, של קבלת היהדות כאמת וגיור מסיבות שכליות, אטלנטיס של "חתולו של הרב" היא אטלנטיס רגשית. אפילו נשית, שבה הגיור נובע מאהבה ארצית. ניתן לראות בכך בהכללה גסה חלק מהמתח שיש בין היהדות ה"אשכנזית" (השכלית, ההלכתית) לזו ה"מזרחית" (הרגשית והמסורתית).

ירושלים של מטה ואתיופיה של מעלה

יש משהו אבסורדי במסע הזה.
הסרט מציג את היהודים האתיופים כחלום, כדבר שאולי קיים ואולי הוא אגדה. הסרט גם מסביר כי האלמנט האגדי נובע מהפלא הזה שב"יהודים שחורים". כלומר, בשביל היהודים בסרט זה מובן מאליו שיש יהודים רוסים ושיש יהודים בכל העולם, אבל יהודים מאפריקה זה בגדר חלום בשני מישורים: גם במובן הממשי (האם אכן יש יהודים באתיופיה) וגם במובן רוחני (האם היהדות היא אוניברסלית ולא גזעית). התשובה של הסרט משאירה את המתח הזה לא פתור, מה שהופך את הקיום היומיומי שלנו פה, בארץ, עם יהודים אתיופים, לסוג של אגדה שקמה לתחייה.

הדבר מתחדד כשמתבהר מה חסר בסיפור הזה: ירושלים. איפה העיר הזאת שהיא חלום-מציאות שיהודי הגלות כמהים לה? לדעתי, לא במקרה אתיופיה היא כל-כך ירושלמית בסרט וכל-כך לא באותו זמן. פשוט כי אתיופיה, כסמל ליהדות א-לאומית מהווה ניגוד לירושלים. אולי אפשר לומר שהדרך לירושלים האוטופית צריכה לעבור דרך אתיופיה של מטה.

מייקל שייבון, מחבר "אבירי הדרך" רצה בהתחלה לקרוא לספרו יהודים עם חרבות. הוא ראה בכך שילוב לא אפשרי. סוג של בדיחה. סתירה פנימית. רק לאחר שראיתי את הסרט הקצר THE REWARD הבנתי למה החרב היא כל כך חשובה למייקל: כי בשביל להיות "אפי" אתה זקוק לחרב. ולכן (כך אני רואה זאת) יהודי לעולם לא יהיה אפי. היהודי לא יכול לאחוז בספרא (הספר) יחד עם הסייפא (החרב). המשמעות של "אפי" היא להיות אגדה, להיות גדול מהחיים. מה ששוב מחזיר אותי לשאלת היתכנותם של יהודים אתיופים. "חתולו של הרב" מציג יהודים שיוצאים למסע מסוכן. גם הם נמנעים משימוש בחרב, גם הם הולכים למקום שיכול להפוך אותם לאגדה, אבל הם נשארים מחוץ לשערי האגדה. האגדה דוחקת אותם החוצה ומבחינתי מדובר במסר מפעים: היהדות עסוקה במימוש ולא באגדה. מצד אחד הם נשארו מחוץ לאגדה ובאותו זמן הם מחיים אותה בזה שיהודי רוסי וגיורת אפריקנית מממשים את אהבתם. הבשורה ההומניסטית של יהדות מזרחית שכזו היא אם כן המנוע של הסרט כולו.

הסמכה לרבנות

בסרט ישנו סיפור משנה מרתק. הרב משמש כרב קהילה כבר שנים רבות ועדיין כדי להיות מוכר כרב מטעם השלטונות עליו לעבור פתאום מבחן בצרפתית. בהתחלה לא מצאתי את המשמעות של סיפור משנה זה, אבל אם תסתכלו על תהליך הההכרה ביהדותם של יהודי אתיופיה שכלל גיור לחומרה ומאבקים רבים, פתאום הדברים מתחברים.
הרב טוען בסרט שהוא רב  "דה-פקטו", בפועל. הוא לא צריך מבחן בצרפתית ושום מבחן לא "יהפוך אותו לרב". באופן דומה, יהודי אתיופיה בהרבה מאוד מובנים היו יהודים דה-פקטו גם אם היו ספקות (קלושים, יש לומר) בנוגע ליהדותם הרשמית. מעבר לזה, בעבר הסכמה לרבנות הייתה כפשוטה: הסמכה של רב את תלמידיו באופן ישיר, ללא בירוקרטיה, ללא ועדות וללא מבחנים.

אז זהו הסרט הכי משמעותי, מבחינת השיח היהודי, שראיתי בשנים האחרונות. והנה הוא בכלל לא חלק מהשיח הישראלי. כנראה שכדי לראות מה קורה פה צריך לראות סרטי אנימציה צרפתיים, כפי שכדי למצוא את האוטופיה צריך להגיע עד לאתיופיה ובחזרה.

*******
קישורים:
הסקצ'בוק הנהדר:
עוד מייקינג אוף של הסרט:
14 Chat du Rabbin film לסיום, "ניצה ולחם" בעוד סיפור הזוי על חיפוש יהודים באפריקה:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…

אביזר במה הוא שחקן

כאשר אומרים שאביזר במה הוא שחקן, למה הכוונה? הוא לא בהכרח זז או מדבר או פועל אבל יש לו משהו מאוד משמעותי: אופי.

האופי לא רק משליך על הדמויות מבחינת תקופה או רמת חיים אלא גם משמש כהרחבה של הגוף שלהן ומכאן של האישיות שלהן. גם כאשר מדובר באביזר במה ולא כזה  שהדמות אוחזת בו או משתמשת בו, האביזר יכול להיות טעון במשמעות החורגת משימושיות או אסתטיקה. אביזר יכול להיות סימלי או  כזה שמבטא סאבטקסט בסרט: מוטיב המעיד על מה שקורה מתחת לפני השטח של הסיפור ושל הדמויות. במקרים מיוחדים אביזר או רקע יכולים להפוך ממש לדמות, כזו שמשתנהעם הגיבור או הסיפור, כזו שמגיבה לשינוי הדרמטי ממש כאילו היתה אדם.



הנה כמה מאמרי וידאו בנושא:
שניים על אביזרי במה, השלישי על אביזרים בכלל והרביעי על ארכיטקטורה באנימה.









אי אפשר לסיים בלי הפרסומת המופתית של איקאה "מנורה". קלאסיקה של אמנות הבימוי:

אמריקה - סרט ישראלי חדש בהפקה

"אמריקה" זה פרוייקט שאני מכיר כבר שנים. בעבודתי הקודמת עבדתי עם האנימטור הנפלא נדב ארבל שכבר אז התחיל לגלגל סיפור על שיחת טלפון מרגשת מאמריקה שמערערת את חייהם של ילד ואימו, עולים חדשים בתל-אביב של שנות ה-50. הפרויקט נגנז עד שקיבל תנופה חדשה וברגעים אלו הפרוייקט נמצא לקראת סיום ההפקה עם המעצב שחר קובר על הארט ועם האנימטוריות המצוינות גל חקלאי ושולי תג'ר.

אתם מוזמנים לתמוך בסיום ההפקה בקמפיין ההדסטארט של הסרט ובנוסף לתמיכה באנימציה ישראלית גם לקבל תשורות שוות. אני כבר השקעתי!
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=24722

בינתיים, עד שהסרט יושלם, הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט:
ארט
סרטון ההדסטארט

תהליכי עבודה על סצנה אחת עיצובי דמויות, רקעים, סטוריבורד, אנימטיק, ואנימציה סופית














אנימטיק


קיפריימז


סופי




הפרויקט כמעט הושלם.
בהצלחה!


פסטיבל ANINATION בירושלים 1-4.11.17

פסטיבל ANINATION בירושלים מגיע לשנתו השניה עם תוכנית ייחודית. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ירושלים בין הימים 1-4 לנובמבר. את הפסטיבל אוצרת תמי ברנשטיין שבאופן מכוון יוצרת תוכן עם מיטב האנימציה העכשווית עם מודעות גדולה ליוצרי ואוהבי המדיום. זה אומר שדגש גדול ניתן ביצירת תכנים לקהילת האנימטורים ואנשי יצירה בתחום: סדנאות, מפגשים עם יוצרים ושיחות עם מפיקים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל הוא חלק מהתרומה האדירה של מיזם ירושלים לקידום האנימציה בישראל ובירושלים בפרט.

אני בעצמי מקרין ומדבר על הסרט שלי "ניגון" ואשמח לראותכם שם:ניגון: סרט + הרצאה של יוני שלמון. זה יקרה ביום חמישי 2.11 ובאותו יום תוכלו לראות גם את "אגדת המלך שלמה". זהו סרט ישראלי חדש באורך מלא! עוד לא היה סרט באנימציה קלאסית ישראלי (היה סטופ, היה תלת, היו שני פלאש קאט אאוט וכנס העתידנים הונפש בפועל בעיקר בחו"ל תנו לחגוג בשקט!) והרבה אנשים יקרים עבדו עליו. אם תצליחו לשמוע את חנן קמינסקי הבמאי מדבר על הסרט אז בכלל טוב. הסיפור מבוסס על אגדות המלך שלמה בפרשנות חופשית חדשה. בין שני האירועים תהיה גם סדנה של ערן היללי. לא לפ…

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…