}

21:40

על 'שוליית הקוסם': הסרט והבלוג


הסרט "שוליית הקוסם"  (מתוך "פנטזיה", וולט דיסני, 1940) נחשב בעיניי ובעיני רבים אחרים, כסמל של מדיום האנימציה. הוא מהווה מפגש בין תרבות פופולרית לגבוהה, בין אולמות הקונצרטים לדמות מצויירת קומית, בין הומור קליל וסיפור מיתי. הסיפור הזה נוגע גם בתהומות עמוקים של יצירה ואמונה. ומשהו בחיבור המורכב הזה עובד ועובד מצויין.
הסיפור הוא על שוליית קוסמים שרצה להיות קוסם בעצמו. ולכן הוא מנצל את מנוחתו של הקוסם כדי להתנסות בקסמים. הוא גורם למטאטא לקבל חיים ולמלא במקומו את המטלה שהוטלה עליו: לשאוב מים. אבל המטאטא יודע רק לעבוד ושוליית הקוסם לא מצליח לעצור אותו. הכל מוצף עד שמגיע הקוסם ומציל את המצב.
אבל כמה סאב טקסט יש ביצירה קטנה כל-כך! ומה דיסני עשה מזה?!

The Sorcerer's Apprentice - Paul Dukas from Jurjen de Jong on Vimeo.

נתחיל.

אם נבחן את הסרטים של דיסני, נראה שבעולם הבסיסי: זה של מיקי וחבריו, אין כמעט דמויות אנושיות. העולם של מיקי בנוי ברובו מ...כלבים! רוב האנשים ברחוב הם כלבים. לעומתם, דמויות משנה יכולות להיות מאופיינות יותר: דונלד העצבני, פרופסור מטורף שהוא קוף וכן הלאה. אבל הדמות הבסיסית היא כלב.
אבל רק לעיתים רחוקות, אם אינני טועה, יש בני אדם בסרטים אלו. בעיקר כשיש מחווה לשחקן קולנוע מסוים. אבל ב"שולית הקוסם" הקוסם הוא אדם. זה מזכיר לי את הסרטים "תזיזו ת'רגליים" ו"וואל-אי" שבשניהם השתמשו בבני אדם אמיתיים בתוך סרטי אנימציה ושניהם עסקו בנושאים אקולוגיים: כמו לומר: "אנחנו מדברים על העולם 'האמיתי', שלכם!" באותה מידה גם הסוף של "ואלס עם באשיר" השתמש באמצעי הזה כדי להסיר מהצופה את ההגנות הטבעיות שלו. כך אני גם רואה את הסרט הזה: השימוש בדמות אדם, בהקשר הזה, באה לומר: אנחנו לא מדברים על עכברים, אלא על אנשים. ואני אפרט.
גלמים שקמים על יוצריהם

מי הגולם ומי הבורא

הקוסם הוא אדם, אבל הוא גם דמות אנימציה. מיקי הוא עכבר מואנש, המטאטא הוא "מואנש חלקית" כלומר, הוא מקבל חיים אבל ברמה הפונקציונלית, לא הנשמתית. זו, אגב, ההגדרה היהודית לגולם: יצור שבריאתו הופסקה באמצע, שעדיין לא נזרקה בו נשמה.
כלומר, המטאטא היה גולם, וזה מה שהיה כל כך מאיים בו.
התבנית של הסיפור בנויה על מעמדות: יש קוסם שהוא בורא. תחתיו יש שוליה שלא מסוגל לברוא עדיין. תחתיו יש גולם, שהוא ברייה לא שלמה. אבל יש פה עוד מישהו. מישהו שברא את כולם: האנימטור. כלומר, היצירה הזו היא סמלית כי היא ארס-פואטית: היא סרט אנימציה על אנימציה. ועצם היותו של הקוסם אדם: יוצר זיקה בינו לביננו ובינו לבין האנימטור, היוצר.

פרפר ועטלף
הקסם פה נראה בהתחלה לכאורה כקסם אפל: הקוסם ניצב ליד גולגולת ומוציא ממנה דימוי של עטלף. האינסטינקט שלנו הוא לראות בכך סימן להיותו מכשף, דמות של קסם שחור. אבל אז הוא מעלה צבעים והופך את העטלף לפרפר. כמה סימבולי. הקוסם משמש כאן כמעין פסיכולוג: מעלה דימוי מתוך הגולגולת (המוח, הראש האנושי) צולל אל העומק האפל, הראשוני אבל לא נעצר שם, הוא לא מוחק את העטלף, לא מביס אותו על ידי פרפר; אלא מעלה את הפרפר מתוכו! הוא בעצם יורד לשורש הרע ומזהה בו טוב. מראית העין שלנו התבדתה. ולסיום: הוא מבטל הכל: מחזיר הכל לגולגולת ולא משאיר סימן. מעין אמן אשליות שמשאיר אותנו, כמו פוק מ"חלום ליל קיץ", לתהות "אם פיה או רק חלום".
Picture
קריעת הים, הנביא והמלך

הקוסם והשוליה

הקוסם הוא לא רק אדם אלא באמת קוסם. בסרט ומחוצה לו. הוא "אמיתי" כי הוא מייצר דימויים שמתקיימים גם מעבר למסך. כשהוא יוצר את העטלף, העטלף באמת נוצר כדימוי. במובן הזה, הקסם של הקולנוע הוא אמיתי ולכן גם הקוסם הוא כזה.
השולייה, לעומת זאת, עשוי מחומר אחר. הוא לא אדם ולא אמיתי. הוא במודע דמות מצוירת, הוא עכבר והוא קומי במהותו. הוא כאילו "לא שייך" לסצנה. כמו שחקן שלוהק לסרט מז'אנר לא מתאים (ובאמת דופי מ"שלגיה" היה אמור במקור למלא את התפקיד), הוא כאילו נקלע לסיטואציה. משהו שם לא מתאים לו והוא גם מראה את זה: קשה לו לסחוב את הדליים, הוא לא ממש בקשר עם הקוסם, הם שתי דמויות מסרטים שונים שנקלעו לסצנה משותפת, ללא מגע וללא קשר עין. מיקי משחק פה את תפקיד חייו (יש לומר: כשהוא "עצמו", בתפקיד מיקי, הוא לא שחקן טוב במיוחד אבל כשהוא משחק דמות הוא מבצע אותה נהדר) כי מיקי הוא, במהותו שחקן. הסרט "רוג'ר רביט" מדבר על זה כל הזמן, שדמויות מצוירות הן שחקנים: "טונים" (Toons). מיקי יכול להיות "שוליית הקוסם" ויכול להיות "החייט האמיץ", הוא גם יכול, כמו שרואים בסוף הסצינה, לצאת אל העולם שלנו וללחוץ את ידו של המנצח. היותו שחקן מקל עליו להיות אמין ונזיל, ללבוש ולפשוט תחפושת.

אז מה מיקי עושה שם?
אם להגיד את זה בפשטות: שוליית הקוסם הוא "קראטה קיד".
כי "קראטה קיד" עסק בדרך הקשה שצריך לעבור שוליה כדי לרכוש מיומנות שנתפסת כטכנית. הילד ב"קראטה קיד" לומד שהסיבה שהמאסטר שלח אותו לנקות נועדה להקנות לו ערכים (של סובלנות וריכוז) יחד עם יכולת טכנית (של השליטה בגוף). הקשר שנוצר ב"קראטה קיד" בין תנועת היד המנקה לזו הנלחמת, היא אלכימיה: היא באה לאחד שתי פעולות מעולמות שונים: הניקוי, היומיומי חסר הכוונה, עם אמנות הלחימה.



גם המשימה שהוטלה על מיקי אינה מקרית. הוא שואב מים. למה הוא שואב מים ולאן? לא ברור. אנחנו רואים מעיין עליון ויש בריכה תחתונה ולא ברור למה הן משמשות. יניתן לראוץ תכונה מיוחדת של העולם המיוצג בסרט, שזהו עולם סגור, אין בו "חוץ". הרמז היחידי לחוץ הוא באור השמש שמאיר את המעיין העליון. במובן הזה, אנחנו נמצאים בתוך המטאפורה: בתוך החלל שהוא נורא מצומצם ועם זאת הוא העולם כולו. אין בלתו. לימבו.
הלימבו מעיד על כך שאנחנו נמצאים בתוך מערכת סגורה, בתוך לופ שיש להניע כל הזמן, לשאוב מים שכל הזמן זורמים.


מים עליונים ותחתונים
 מעינות המים הם, אם כן, מסמני גבול של העולם ותפקידו של מיקי הוא לקחת מים עליונים ולהעבירם למאגר התחתון. שאיבת המים מסמלת על פי היהדות גם פן באלכימיה שנרמז גם ב"פנטזיה 2000", סרט ההמשך. בסרטון "Pines of Rome" אנחנו רואים להקת לויתנים שיוצאת מהמים ומתחילה לרחף. הם יוצאים למסע שבסופו הם שוב יוצאים מהמים, רק שהפעם אלו "מים עליונים". האלכימיה עניינה הוא זיהוי האחדות שמאחורי המציאות. אחדות שמאפשרת הפיכת חומר אחד לחומר אחר. משמעות הדבר פה היא בהקבלה שקיימת בין העולמות העליונים והתחתונים. כלומר גם למטה וגם למעלה יש מים, ולכאורה הם זהים. אמנם המים מסמלים הרבה דברים אבל אם לקחת פרשנות סמלית אחת, אפשר לראות בהם את התת-מודע (הים שמכיל סודות, הדחקות) ואת השפע שבא לידי ביטוי בגשם. כאשר מיקי שואב מים הוא יוצר את אותה תנועה קוסמית שעשה המכשף. הוא לא יוצר "יש מאין" אלא מעלה מתוך הגולגולת דימוי. אותה תנועה של שאיבה, של לרדת לבאר ולהעלות משם, זוהי תנועה של ריפוי. הוצאה מההדחקה לעבר המודע והורדת שפע מלמעלה למטה. אלה הן תנועות בכיוונים שונים אבל בעלי מהות זהה.
כלומר, הפעולה הפיסית של מיקי בשאיבת המים מטרתה קודם כל להכשיר אותו להיות קוסם. הוא, בתמימותו ובעייפותו, לא שם לב לזה, מבחינתו הוא מסונג'ר. אבל הקוסם יודע יותר טוב ממנו.

אבל הסיפור שאנו רואים בסרט עוסק בשבירה של תהליך החניכה הזה ולכאורה אף בכישלונו.
דיברנו על רבדים שונים של גלמים ויוצרים. מהות האנימציה היא להקים "גולם". הנפשה משמעה לקחת דבר דומם ולתת לו חיים. אבל מהם חיים? יש לנו פה שני גלמים שמקבלים חיים: המטאטא (כדומם שקם לתחיה) ומיקי (כציור מונפש וכדמות שצריכה להפוך למשהו אחר ממה שהיא כרגע) ושניהם מפרים את שליחותם. המטאטא מורד בשולחו כי הוא נאמן למשימה: הוא חסר מבע, חסר זהות, הוא צבא פשיסטי של מטאטאים חסרי בינה. מיקי מורד בקוסם מסיבה הפוכה: הוא חצוף. הוא סקרן. הוא אינדיבידואל והוא מנסה דברים.
החוצפה היא הסיבה לכך שמיקי נבחר לתפקיד.

המכה שמיקי מקבל בטוסיק היא סוג של אנטי קליימקס נפלא לסרט. אבל לא רק כי היא משעשעת אחרי הדרמה הגדולה אלא כי אז אנחנו מבינים: הקוסם לא כועס. הייתי אומר יותר מזה: הקוסם רצה שכל זה יקרה כי הוא יודע שמיקי, כעכבר מצויר, מסוגל ליותר ממנו, כאדם. כמובן שבסאב-טקסט יש לנו כאן מאבק סמוי בין יוצר (דיסני) לבין בן דמותו (מיקי). דיסני מודע לכך שהוא יוצר אשליות, אבל מיקי, בכך שהוא מורד וחצוף הוא בעצם קורא תיגר על יוצרו. הוא מוכיח שהוא קיבל חיים כי הוא תבוני ועצמאי. כמו שדוד גרוסמן אמר: "הספר חכם מהסופר". למיקי יש חיים משלו.

עשה את זה בכוונה?
"נצחוני בניי!"
ישנו סיפור בגמרא "תנורו של עכנאי" שבו יש ויכוח בין רבנים לגבי פסק הלכה. כולם נגד אחד. אבל האחד, להצדיק את פסיקתו, מזמן ניסים! הוא משנה את כיוון זרימת הנהר ואפילו בת קול יוצאת מהשמיים ופוסקת כמותו. האם זה מכניע את הרבנים שמולו? לא! כי יש כלל ביהדות שהרוב מכריע ולכן הם פוסלים את בת הקול (שהיא ביטוי לדבר ה') ודבקים בעמדתם! ה' בתגובה אומר: "ניצחוני בניי", בשמחה. להבנתי, הנצחון של האדם האנושי על אלוקים הוא עצמו רצון האל כי המטרה היא להעביר את התורה, את האחריות על העולם ואת המוסר לידיים אנושיות. ללא התערבות ניסים וללא בת קול (והייתי אומר גם "ללא קסמים"). אם כך, הקוסם שהלך לישון הוא בעצם הכנה לעולם בלי קסמים, לעולם שבו דרוש מישהו שימלא את מקומו של הקוסם. הדבר מזכיר את הסרט "החרב באבן" על המלך ארתור שהתלמד אצל מרלין הקוסם. גם הוא היה שוליית קוסם אבל הוא הוכשר לשמש כמלך ולא כקוסם. או בשפה אחרת: להיות "מלך" (מישהו שפועל בעולם הזה) ולא "נביא" (מי שמקושר לעולמות עליונים). במובן הזה, מיקי מוכשר להיות משהו יותר גדול מהקוסם. להיות יותר מ"מאחז עיניים" אלא הדבר עצמו. איך? דווקא על ידי החוצפה שהיא עדות לכך שיש לו קיום עצמאי. רצוני. שהוא לא מונע, כמו המטאטא מכוח האנרציה בלבד. מכוח מי ששולח אותו.
חכמינו אמרו שבדור המשיח החוצפה תרבה. על פי הרב קוק מטרת החוצפה היא לשבור כלים ישנים כדי להחיות כלים חדשים הראויים יותר לאור גדול יותר. החוצפה מוצגת כדבר שלילי כשהיא לא מוכשרת מספיק. היא מצב ביניים של התבגרות. אבל מטרתה היא להקים דור חדש שלא פועל מתוך הקיבעון של הדורות הקודמים.
ואז בא המשבר: מיקי חוטא ביוהרה.
החלום שמיקי חולם הוא לא ליצור חיים. כשהוא נרדם הוא חולם על שליטה כוחנית בגורמי הטבע, הוא חולם להיות אל! אבל הוא מתעורר מהחלום ומשלם את המחיר על כך. זוהי הנקודה החלשה אצלו: הוא מחפש שליטה. הקוסם לעומתו לא מחפש שליטה. על מיקי ללמוד את מגבלות הכוח כדי להעשות ראוי לקוסמות, למלוכה: ליצירת חיים.
אומניפוטנציה (יכולת-כל)

סיכום

אני טוען שהאירוע שקורה פה הוא סימבולי ויש בו הכשרה של מיקי להיות קוסם. להיות קוסם זה להיות נביא להיות אמן. אבל ההררכיה שאנחנו רואים היא הפוכה. מיקי כפוף לקוסם אבל יש בו משהו גדול יותר. דווקא היות מיקי דמות מצוירת, עכבר. דווקא כי הוא חצוף ושובב. כל זה מכשיר אותו להיות בעל משמעות לצופה.
הקיום של מיקי אינו אשליה. הוא תוצר של אנימציה, של "האשליה של החיים" אבל החיים שנוצרים מהאשליה הזו הם חיים אמיתיים. זה דומה לכך שב"הסיפור שאינו נגמר" היה צורך לקיסרית בדמות שיזדהו איתה כדי להביא חיים לעולם הפנטסיה. מיקי יוצר את הקשר הזה. הוא זה שמצליח לצאת מהמימד האשלייתי והמדומה אל העולם האמיתי. ומה התפקיד של האמנות? למה כל זה? בגלל שאיבת המים ובגלל הריפוי שבזיהוי שורש הטוב שדיברתי עליו בהתחלה. התנועה של הריפוי של התת מודע מקבילה להורדת השפע של המים העליונים למטה. שסופה הוא: מלכות אדם מוסרית ללא צורך בהתערבות אלוהית, ניסית. עולם ללא קסמים, עולם של מלכים.

ואסיים בקטע משירו של טולקין "מיתופיה":

אדם, בורא משני, בו משתבר
אור קרן לבנה ושוב חוזר
בשלל גונים, וכך הוא משתלב
ביצירת דמויות, מלב אל לב.
ידינו בשדים מלאו עולם,
פיות זרינו ובנינו גם
אלים ובני-שטן מאור ושחור,
כרינו בור זכותינו היא לבחור
(גם אם ברע). זכותינו לא מוגרה:
בצלם בו נבראנו עוד נברא.

----------------------------
אפילוג, הבלוג ו"אני מאמין"
לנתח יצירת אמנות היא תמיד דבר בעייתי.
כשהייתי קטן האחים שלי היו מבקשים ממני להסביר בדיחות כי זה היה יותר מצחיק מהבדיחה המקורית. אני אדם דתי, ואני מודע לכך שהעיניים הדתיות\יהודיות שלי עלולות לחפש פרשנות שתתאים לתפיסת עולמי (שדווקא אינה דתית דוגמטית ועדיין...). אני מנסה להמנע מזה. אני לא אוהב פרשנויות שאינן קשובות לטקסט ורק משתמשות בו לקידום אג'נדה. עם זאת, הקריאה שלי מחוברת להיותי יהודי וזה מכמה סיבות: דבר ראשון כי זה בלתי נמנע. דבר שני, כי אני מאמין שלתרבות בכללותה וגם לזו הפופולרית יש שורש אחד שיש לו מסמנים מובהקים. מסמנים שעולם הדימויים של הקבלה חולק עם מושגים מיתולוגים מתרבויות שונות (מודה, מערביות ברובן).
אבל הסיבה האמיתית היא שאני מרגיש שהעולם מדבר אליי דרך האמנויות האלה. פעמים רבות כשאני רואה סרט המוח שלי מחבר אסוציאציות ורוקם מהן את הסיפור שמאחורי הסיפור. האסוציאציות האלה מתגלות פעמים רבות כלא מקריות. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי רוכב על גבי אסוציאציות ומגיע לנקודה אמיתית.
איך אני יודע שאני לא כופה את הפרשנות שלי, או תפיסת עולמי? ובכן, לשם כך יש לי שני מבחנים מרכזיים: 1. הצלבת מידע: רעיון מוכיח עצמו כאמיתי כשהוא מופיע משני כיוונים שונים ביצירה שמתחברים. לדוגמה: את הקריאה שלי את משמעות האור בסרט "פלונטר" רקמתי מכמה תופעות בסרט שהדרך לחברן נשזרה מדימוי לדימוי ובעיקר בדימויים הפחות מוסברים (למה הכתר מאיר מבין החריצים? למה הם עצרו לשתות דווקא אצל השודדים?) קשה לענות על השאלות האלה בלי מיתולוגיה, בלי סיפורי רבי נחמן, שגם הם מהדהדים את האגדות הקלאסיות של התרבות המערבית.
המבחן השני הוא פשוט יותר: האם יש דיאלוג דו כיווני? האם התרבות הפופולרית מקבלת אור חדש בראי מיתולוגיות קדומות ובאותו הזמן: האם המיתוסים הקדומים זכו לאור חדש דרך מפגש עם יצירה מודרנית. אם יש הדדיות והתחדשות, אז הקריאה באה במקום.
מהבחינה הזו, "שוליית הקוסם" היא יצירה שמטלטלת אותי. כי היא מעמידה אותי מול ה"אני מאמין" האולטימטיבי שלי: שהאל לא אוהב חקיינים. שהאל מחפש שיפתיעו אותו, שיהיו חצופים כלפיו. הבחירה במיקי מאוס באה להגיד לי: אתה אנימטור אבל זה בדיוק מה שאתה אמור להיות. אל תזלזל בעכברים מדברים, הם נועדו לגדולות.
מכאן האהבה שלי למקצוע הזה. האנימציה היא היכולת לברוא עולמות, להיות "מספר הסיפורים" של העולם המתחדש.
ובעיקר לברוא דמויות. לברוא חיים. לפעמים אני מרגיש שזוהי המטרה של הבלוג הזה: לא רק לעסוק באנימציה כאמנות אלא גם להתחקות אחר תפקידה בעולם.
מקווה שתמשיכו ללוות ולתרום לחיפוש הזה.




(עוד על לידת הבלוג: פה)