דלג לתוכן הראשי

יצירת האמנות בעידן השעתוק הדיגיטלי (ניתוח של גיף)


את הגיף הזה יצר ריצ'רד.  מהבלוג GIFMYASS

אני יודע שזה נורא פוסט מודרני לנתח גיף אבל אין ברירה.
מאיפה להתחיל? את הציטוט כולכם מכירים. הגיף מבוסס על הסגנון האמנותי של רוי ליכטנשטיין, מהמוכרים באמני הפופ ארט, שעשה הגדלות ענק לאיורי קומיקס קיטשיים ואובר-דרמטיים. הגיף הזה הוא למעשה סמל של תקופה. אי שם בעבר, מישהו עושה קומיקס. מישהו אחר בא ומגדיל אותו לציור שמן (ובדרך הופך "אמנות פופולרית" ל"אמנות גבוהה") ואז בא מישהו ומחזיר את היצירה אל "העם". הופך אותה למשהו חינמי, מהיר, נגיש, רב-פעמי, דיגיטלי.

אם הפופ ארט לקח את המושג מקור והעתק (שאנדי וורהול חגג עליו. מוזמנים לקרוא את "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" של וולטר בנימין) ופרק אותו על ידי יצירת העתק מנותק ממקור, באה האמנות הדיגיטלית והכפילה פי אלף. זו לא המכונה כבר שיוצרת שיעתוקים פיזיים אלא גם השיעתוקים הם דיגיטליים. אין מקור ואין ממשות לשכפול.

עוד ברמת המדיום: הגיף, כמדיום עליו אפשר לדבר רבות, הוא לולאה. הלולאה הזאת התחילה כפיתרון טכני לייצוגים מונפשים באינטרנט ונהיה לכלי ביטוי נפוץ ומאוד פופולרי.

זה ברמת המדיום.

ברמת התוכן זה כבר מתחיל לעבוד רגשית ולא רק שכלית.
ליצירה קוראים "אהבה מודרנית". זהו שם אירוני. כי הפופארט הוא סמל של מודרניזם. עידן שכבר חלף לו. כלומר, גם השם "הועתק". שוכפל. ולא באמת מייצג את מה שאנחנו רואים למרות שהשפה היא מודרנית (פופארט) שהוכנסה לתבנית-על (מטא) שהופכת אותה כבר ל"עכשווית" או "פוסט-פוסט-מודרנית", או "פוסט הומניסטית".

אם הגיף היה פריים אחד היינו רואים דמות גברית מלטפת באצבעה דמות נשית. הגיף הופך את הליטוף להחלקת אצבע על מסך-מגע. כלומר, הליטוף בעצם מנסה להחליף את האישה, להתחמק באופן מתמיד ממבטה.
זה לא עובד, המבט הזה כמו להרחיק מעליך ילד היושב על נדנדה, ממשיך לחזור, ממשיך לרדוף. הפנים המשתנות תמיד מתגלות כעקביות וכלא מרפות.
האצבע הזו, הזדונית, הכמעט "נאצית" (כמו האצבע הידועה של מנגלה) מנסה למחוק את האנושיות והקשר והמבט ומתעמתת איתה שוב ושוב.

עוד ברמת תוכן: הגיף גם אומר משהו על זהות בעידן הדיגיטלי. שוב, לכאורה כולנו יכולים להחליף פנים. "פייסבוק" הוא "ספר הפנים" בו ניתן לדפדף פנים. ואילו הפנים האלו מתעקשות שלא להדפדף אלא כמו בלימבו: הזהות היא כלא. ה"אני" שמקבל ביטוי דיגיטלי שב וצף ללא יכולת להתכחש לו. כלומר, אפשרי, אבל רק באופן זמני.

שאלו אותי השבוע מהו גיף טוב בעיניי. ואני אמרתי שלדעתי גיף צריך קודם כל לעורר רצון להמשך צפיה מתמדת. נותן תחושת התקדמות למרות המחזורתיות. ואחר כך באים הרעיון והביצוע שיש בכוחם לפצות האחד על חולשתו של האחר.
זהו גיף שעונה על כל הקריטריונים האלו.
אני מת עליו.
_________________
נספחים: דברים שכתבתי על גיפים: על צח כהן ועל גיפים וגם ההרצאה שנתתי על גיפים ואמנות  וגם על ניל סנדרס הלופר המצויין.
וגם תגיות בבלוג: גיף ולופים.



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …