דלג לתוכן הראשי

יצירת האמנות בעידן השעתוק הדיגיטלי (ניתוח של גיף)


את הגיף הזה יצר ריצ'רד.  מהבלוג GIFMYASS

אני יודע שזה נורא פוסט מודרני לנתח גיף אבל אין ברירה.
מאיפה להתחיל? את הציטוט כולכם מכירים. הגיף מבוסס על הסגנון האמנותי של רוי ליכטנשטיין, מהמוכרים באמני הפופ ארט, שעשה הגדלות ענק לאיורי קומיקס קיטשיים ואובר-דרמטיים. הגיף הזה הוא למעשה סמל של תקופה. אי שם בעבר, מישהו עושה קומיקס. מישהו אחר בא ומגדיל אותו לציור שמן (ובדרך הופך "אמנות פופולרית" ל"אמנות גבוהה") ואז בא מישהו ומחזיר את היצירה אל "העם". הופך אותה למשהו חינמי, מהיר, נגיש, רב-פעמי, דיגיטלי.

אם הפופ ארט לקח את המושג מקור והעתק (שאנדי וורהול חגג עליו. מוזמנים לקרוא את "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" של וולטר בנימין) ופרק אותו על ידי יצירת העתק מנותק ממקור, באה האמנות הדיגיטלית והכפילה פי אלף. זו לא המכונה כבר שיוצרת שיעתוקים פיזיים אלא גם השיעתוקים הם דיגיטליים. אין מקור ואין ממשות לשכפול.

עוד ברמת המדיום: הגיף, כמדיום עליו אפשר לדבר רבות, הוא לולאה. הלולאה הזאת התחילה כפיתרון טכני לייצוגים מונפשים באינטרנט ונהיה לכלי ביטוי נפוץ ומאוד פופולרי.

זה ברמת המדיום.

ברמת התוכן זה כבר מתחיל לעבוד רגשית ולא רק שכלית.
ליצירה קוראים "אהבה מודרנית". זהו שם אירוני. כי הפופארט הוא סמל של מודרניזם. עידן שכבר חלף לו. כלומר, גם השם "הועתק". שוכפל. ולא באמת מייצג את מה שאנחנו רואים למרות שהשפה היא מודרנית (פופארט) שהוכנסה לתבנית-על (מטא) שהופכת אותה כבר ל"עכשווית" או "פוסט-פוסט-מודרנית", או "פוסט הומניסטית".

אם הגיף היה פריים אחד היינו רואים דמות גברית מלטפת באצבעה דמות נשית. הגיף הופך את הליטוף להחלקת אצבע על מסך-מגע. כלומר, הליטוף בעצם מנסה להחליף את האישה, להתחמק באופן מתמיד ממבטה.
זה לא עובד, המבט הזה כמו להרחיק מעליך ילד היושב על נדנדה, ממשיך לחזור, ממשיך לרדוף. הפנים המשתנות תמיד מתגלות כעקביות וכלא מרפות.
האצבע הזו, הזדונית, הכמעט "נאצית" (כמו האצבע הידועה של מנגלה) מנסה למחוק את האנושיות והקשר והמבט ומתעמתת איתה שוב ושוב.

עוד ברמת תוכן: הגיף גם אומר משהו על זהות בעידן הדיגיטלי. שוב, לכאורה כולנו יכולים להחליף פנים. "פייסבוק" הוא "ספר הפנים" בו ניתן לדפדף פנים. ואילו הפנים האלו מתעקשות שלא להדפדף אלא כמו בלימבו: הזהות היא כלא. ה"אני" שמקבל ביטוי דיגיטלי שב וצף ללא יכולת להתכחש לו. כלומר, אפשרי, אבל רק באופן זמני.

שאלו אותי השבוע מהו גיף טוב בעיניי. ואני אמרתי שלדעתי גיף צריך קודם כל לעורר רצון להמשך צפיה מתמדת. נותן תחושת התקדמות למרות המחזורתיות. ואחר כך באים הרעיון והביצוע שיש בכוחם לפצות האחד על חולשתו של האחר.
זהו גיף שעונה על כל הקריטריונים האלו.
אני מת עליו.
_________________
נספחים: דברים שכתבתי על גיפים: על צח כהן ועל גיפים וגם ההרצאה שנתתי על גיפים ואמנות  וגם על ניל סנדרס הלופר המצויין.
וגם תגיות בבלוג: גיף ולופים.



פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב 2017

ברוכים הבאים לסיכום 2017 באנימציה!
האנימציה האיכותית נגישה לנו בעיקר ברשת שהפכה לזירה המרכזית למפגש עם קהל חובב אנימציה. זו זירה מקוונת שלא תמיד עושה חסד עם היוצרים והיצירה: היא מרוחקת, מלאת הפרעות קשב, מרצדת על מסכים קטנטנים ולא מתגמלת כלכלית; אבל היא חופשית ונותנת במה למגוון אדיר של יצירות אנימציה שהולך וגדל משנה לשנה.
חברתי לאביב זיו כדי להביא לכם מפירות השנה החולפת בקטגוריות שונות. אנו הגבלנו את עצמנו בבחירות שלנו לסרטים שעלו לרשת השנה ונעשו בסביבות 2017.

מי אנחנו?
יוני שלמון: שוליית הקוסם, ראש מחלקת אנימציה במנשר ואנימטור עצמאי.
אביב זיו: למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ואנימציה בIAC וכרגע עובד על סרט סטופמושן.

מוכנים?



Hi Stranger \ קירסטן דלור

יוני:
שלום, זר. סרט קצרצר של קירסטן לפור שהגיח לעולם כחלק מהאנתולוגיה "זרים" של LNWC (חבורת יוצרים עצמאיים שבוחרת נושא שונה כל שנה). כחלק מהמקבץ הסרט לא עורר הדים מיוחדים, אך ברגע שיצא לבדו לרשת הוא הפך לסרטון ויראלי בן רגע שרץ בכל פלטפורמה אפשרית. סוד הקסם שלו הוא שילוב בין רעיון עצמתי לביצוע מינימליסטי ומדויק. הסרט חושף במערומיו את …

דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.
שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה …

אולימפיאדה מונפשת

אוליפיאדה מונפשת!
אני גדלתי על חלק מהסרטונים פה והם משעשים מאוד. תהנו!

נתחיל מגוגל דודל יומי לאולימפיאדת החורף 2018


אנימציה ישראלית מבית פיל


מנימליזם אולימפי מבית סטודיו AKA


אוליפיאדת לגו! נהדר!


אולימפיאדת בלונים!


על החירות- קטע מתוך "הנביא"

קטע פואטי אחד מתוך הסרט "הנביא- חליל ג'ובראן".

הסרט הארוך, המבוסס על הספר בשם זה ובו שיריו של חליל גו'בראן, משובץ בקטעי שירה ואנימציה שנעשו בטכניקות שונות על ידי אנימטורים שונים. קטעים קצרים אלו מהווים את נקודת החוזק של הסרט ללא ספק ואחד הקטעים היפים הוא "על החירות" בביצועו של האנימטור הפולני מיכל סוצ'ה:



תהליך העבודה על הקטע כולל עבודה ידנית ודיגיטלית מפרכת שמצדיקה את התוצאה.


טריילר הסרט:


סיפור המסגרת של הסרט עשוי בתלת מימד שמרונדר כדו מימד. מצער לראות שבהתחלה האנימציה נועדה להיות פשוט באנימציה קלאסית וכנראה המראה השתנה משיקולי תקציב:


על תהליך העבודה בשילוב דו מימד מצוייר ותלת מימד.

'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013

"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה בRCA, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרות הקלה שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר



יש לה גם קליפ שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):