דלג לתוכן הראשי

ג'יימי היולט והגורילאז

להקות מצויירות זה לא דבר נדיר למצוא (גילוי נאות: בשנות ה-90 גם אני הייתי חבר בלהקה מצויירת בשם "חביתה עם ביצים" יחד עם חברי לכיתה שיש לו בלוג מצויין על מוסיקה ותנינה ענקית על התופים) אבל הגורילאז הצליחו להפוך ללהקה מצויירת שזוכה להצלחה של להקה רגילה.
את הלהקה יצרו  דיימון אלברן (על המוסיקה) וג'יימי היולט (המאייר).
אז מה יש בהם?
שתי מילים: עיצוב דמויות.

Gorillaz
רביעיית דמויות זו בחירה קלאסית של צוות שחקנים. כמו בסיינפלד, כמו בסאות'פארק, אתה מקבל מגוון מסויים שמייצג את מנעד הפסיכוזות האנושיות. כשבמרכז, כמובן, הדמות ה"גנרית". הגבר הלבן הרזה הצעיר שאיתו אנו *כביכול* מזדהים.

הגורילאז הם גורילות, לכאורה. למעשה הם שדים קופי-אדם תוצאה של התנגשות חזיתית בין התרבות המערבית והמזרחית.
העולם בו הם חיים הוא אמנם הזוי אך מרמז על הגיון פנימי מסויים. הם נרדפים פעמים רבות על ידי המשטרה או גופים ויצורים שונים הרוצים ברעתם. ונראה שהם מנהלים איזשהו מסע שנע בין המקומות ה"ביתיים" שלהם (חללים שונים שבהם הם נמצאים כמו בית, תחנת רוח מעופפת, צוללת ועוד) לבין מסעות נדודים פנטסטיים.

זה מה שקורה כשמחכים יותר מדי זמן לכתוב על משהו. התשוקה דועכת. פעם הם ממש הדליקו אותי עם האנימציה המרבהיבה והעולם שהם חיו בו. עם השנים העולם הזה נראה לי מזוייף. משהו שממציאים כדי להראות מוזר. וגם איכות האנימציה ירדה עם השנים. מזוייף כמו חוף מפלסטיק.
-------
זה הקליפ האהוב עליי: הרגשה טובה בע"מ


וזה הקליפ האחרון שלהם שג'יימי ביים. לצערי. הוא נוראי וחולני. אבל האנימטיק יפהפה.



האנימטיק:


הקליפים כולם:


ברוס וויליס בתפקיד אורח ואנימציית התלת משתלטת על הסגנון המקורי שלהם ומאבדת מהתחכום העיצובי שבדו -מימד. זה די אירוני גם שלדמות הראשית קוראים "2D"...


על הבמה עם מדונה, שילוב מגניב בין דמויות וזמרת בהופעה חיה:



בננאז, הדוקומנטרי על הלהקה:


אנימטיקים וארט





Gorillaz 8




Noodle by cupkaykie.deviantart.com

Jamie Hewlett

פרסומת שג'יימי עשה לאולימפיאדה:





והנה עוד עבודות של רוברט וואלי, אמן בפני עצמו, שלקח חלק בהנפשה שלהם:





הוא גם עיצב לדיסני את TRON UPRISING ולDC את הסרטון הזה על וונדר וומן:


ועל הלהקה הזו בפעם אחרת:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מכתב אהבה לבחור שהמצאתי (ישראל, 2017)

מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ.
הסרט המיוחד הזה עלה לרשת לאחר שנה של סיבוב פסטיבלים עטור פרסים. הסרט, מבצלאל 2017, נעשה בטכניקת הדפס ידנית לחלוטין ועל אף מופשטותו מצליח להעביר סיפור ורגש קונקרטי ומעורר הזדהות על מסע בעקבות הגבר המושלם שאיננו ומחשבות על מודל האהבה הרומנטית.
הסרט זכה בהרבה מאוד פרסים ברחבי העולם, בינהם פרס סרט האנימציה הטוב ביותר בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב (שם הייתי בין השופטים) ופרס נבחר VIMEO בפסטיבל אננסי.
תהנו!



סרטה הקודם "רשת":




רחל כותבת על הסרט שלה:
רציתי לספר סיפור אהבה שמתבסס בירושלים בה גדלתי וגרתי, בהתחלה, היה לי סיפור הרבה יותר מובנה עם דמויות ועולם מאוד ברורים. עם העבודה על הפרויקט, הפשטתי את הסיפור והעולם לכדי חוויה רגשית. ביקשתי מכמה חברות מוכשרות לכתוב "מכתב אהבה לבחור אידיאלי", הן כתבו מכתבים יפהפיים ומלאי רגש אותם ערכתי לשיר שמוקרא בסרט. 
ליקטתי רפרנסים ויזואליים ממספר לא מוגבל של עולמות, חואן מירו, עיצובים סובייטים ואפילו סרטה של לני ריפנשטאל ועוד. בעזרת מנחים נהדרים ותומכים, פיסלתי וזיקקתי את הפרויקט הזה לתוצאתו הסופית.…