דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך פברואר, 2012

ראול סרווייס- אנימטור בלגי

הסרט הזה של ראול סרוויס, "פרפרי לילה", מאוד ריגש אותי כשראיתי אותו בפעם הראשונה. זה סרט סוריאליסטי שנכנס לתוך ציור של פול דלווקס, צייר בלגי, ומחייה אותו.
הסיפור: בשעת לילה מאוחרת, פרפר תועה מגיע לתחנת רכבת סוריאליסטית שקפאה בזמן. לכמה רגעים הוא מחייה את התחנה עד שהרכבת מגיעה ואיתה נוסע מסתורי.
יש משהו מאוד מדויק בסרט הזה, מעוצב ועצוב. הוא נחרט בי לעומק כשראיתי אותו לפני המון זמן ואני מקווה שצפייה בו ביוטיוב לא תהרוס לכם את זה (ניחוש: היא כן).
אזהרה: הסרט עלול להכיל נשים מצוירות חשופות חזה. אבל סוריאליסטיות.



שאר הסרטים שלו (לא בכולם צפיתי) הם שונים לגמרי בסגנון. יפה לראות עבודה כל כך מגוונת של יוצר.









האורבניסטים של אריק לרנר

פרויקט הגמר של אריק לרנר  מהמחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל, 2006.
סדרת סרטונים קצרים על דמויות פיקטופלזמה שמנהלות מערכת יחסים עם הנוף האורבני. בטכניקה של תלת משולב בלייב. אלה5 סרטונים נהדרים שבעקבותיהם הוא קיבל לעשות את הפרסומת של קוקה קולה לאולימפיאדת בייג'ין. ואני מודה שמאז לא ממש שמעתי עליו.

פיקטופלזמה: סגנון אייקוני של עיצוב דמויות. פעם מאוד אהבתי אותו עד שהוא נהיה מנייריסטי לגמרי. יש להדגיש שאריק עשה את העבודה כשכל הסגנון היה די חדש. כך שמדובר בעבודה מאוד מקורית.

מר בר מזל
מר חולם
מר מפחד מהכל פרט לגבהים
מר טבוע
מר דה ז'ה וו

וזו הפרסומת לקוקה קולה, שהיא די חזרה על אותה טכניקה ומצב רוח. פחות מרגשת. יותר פרסומת.

קריקטורה פוליטית

התחלתי לאייר קריקטורה פוליטית שבועית ב"מקור ראשון". זה קצת מוזר בשביל אנימטור אבל כנראה שהרב-תחומיות הגיעה גם אלינו ולא רק למחלקת אמנות.
זה מעלה הרבה שאלות. כמו: איך לא ליפול לקלישאות של הקריקטורה הפוליטית הקלאסית (כמו כתיבת טקסט מסביר). ובעיקר איך לגבש סגנון ואפיון דמויות. לי אישית גם קשה להיות מתקשר. כלומר, לייצר אמירה שהיא בוטה וברורה (עם נגיעות ציניות). בנוסף לזה גיליתי שכמי שנוטה לימין אני לא מוצא את הממסד כאויב שלי. אין לי את המנגנון הציני שתמיד בטוח שהמערכת רקובה ושהפוליטיקאים הם אם כל חטאת. בתקשורת מנסים תמיד להציג את הדברים ככה וגם כשאני מסתכל במבט שמנסה להיות אובייקטיבי אני תוהה מי יותר ציני: הפוליטיקאי או העיתונאי שתוקף אותו. מי שמקשיב למיכה פרידמן או לעמנואל רוזן בטח יודע על מה אני מדבר.
כתבתי פה לפני שבוע ומשהו על דודו גבע כקריקטוריסט פוליטי ב"הארץ". אני חושב שיותר קל להיות קריקטוריסט פוליטי ב"הארץ". שם בטח לא צריך להסביר הרבה. זה לא רק שהקהל אינטלקטואלי אלא שהוא, להערכתי, יונק את עולם הדימויים שלו ממקורות משותפים.

זו הקריקטורה המקורית שנדחתה…

כשהרוח נושבת

יוהרה.
אני חושב שהפצצה האירנית לא מטרידה אותנו באמת כי נראה לנו מופרך, לי לפחות, שמישהו ירצה להטיל פצצת אטום על מדינת ישראל.
אבל כמו שכתוב בסרט מגנוליה על הקיר: "זה יכול לקרות. זה כבר קרה."
וזה קרה לא מזמן.
אני לא אומר שצריך להפציץ או לא. אני רק חושב שבאחריותנו לראות בסכנה הזו סכנה מוחשית.

הסרט כשהרוח נושבת (1987) עוסק בזוג בריטי שמתכונן ליום של הפצצה סובייטית. וזו סצנה קשה מתוכו.

מחשבות קישורים וסרטים על אנימציה בעידן האינטרנט

(אלה הם רק הרהורים. אני לא מומחה לעניין, מוזמנים לתקן אותי)
אני לא אכנס כאן לדיון הארוך והמשמעותי על עידן השיעתוק הדיגיטלי והטכני. מה גם שכל רגע הוא נעשה מורכב יותר ויותר. "עידן השעתוק הטכני", המסה של ולטר בינימין, עסקה במשבר והאתגר האמנותי שנוצרו מהאפשרות לשכפל. היא דנה עוד בהרבה דברים ורציתי להזכיר אותה בהקשר של העידן שלנו, שהוא כבר השלב הבא: השעתוק הדיגיטלי.
וולטר בנימין דיבר על זה שכשיש שכפולים זהים אין משמעות למקור. אנחנו חיים כבר בעידן בו אין מקור. יש רק שכפולים. כשאני מצלם במצלמה דיגיטלית התמונה מיוצרת מיד כקובץ. אין שלב "המרה".
לא באתי להתפלסף (טוב, אולי קצת) אלא לראות כמה הקשרים לעידן שלנו ולתחום האנימציה.

(המשך בפנים...)

מיזאקי, הלקחנים ובילבי

זה הטריילר לסרט החדש מסטודיו ג'יבלי (המסע המופלא, הטירה הנעה). זהו עיבוד ל"הלקחנים". הספר הקלאסי של מרי נורטון.
בלי קשר, מסתבר שבשנות השבעים מיזאקי רצה לעשות סרט על בילבי ארך-גרב, רעיון שנגנז אבל השאיר אחריו את האיורים הנפלאים האלה.
חבל שזה לא יצא לפועל.

סיפורו של עכבר, 2007

אנימציה יפהפיה של בנימין רנר. מבוסס בחופשיות על משל האריה והעכבר. עם טוויסט משובח.


בבית ספר לתאטרון חזותי בירושלים יש קורס שנקרא "בימוי דרך עיצוב" (שפיתחה מרית בן ישראל בעלת הבלוג הנפלא "עיר האושר"). אני לא יודע על מה הקורס אבל אני מאוד אוהב את השם שלו. יש משהו מאוד אמיתי בהסתכלות על הארט של סרט (או מופע) כחלק מהשפה שלו. זה נשמע טרוויאלי, אבל זה לא. הרבה פעמים אנחנו עסוקים בשאלה של "מה יפה?" "מה טרנדי?" במקום לשאול מה מבטא או מגבה את התוכן של הסרט. "ארט דירקטינג" אמיתי, לא דירקטינג במובן של חלוקת הוראות לביצועיסטים שכפופים לך אלא של בימוי. זה מה שאהבתי בסרט הזה. מעבר לאנימציה היפה, יש בו תנועה זורמת פנימה והחוצה מאובייקטים מזוהים לקאט אאוט מופשט. לפעמים אתה לא יודע מה אתה רואה ואז הדימוי נבנה מול עיניך. וזה משפיע מאוד על החוויה הרגשית.

סרטון נוסף שלו ונהדר לא פחות:

הפרעות התנהגות ועוד

למרות שזה שטחי וילדותי הנה כמה ספק-פרודיות-ספק-גילוי האמיתות על כמה מסיפורי הילדות שלנו. והראשון: מיפוי הדמויות של פו הדוב בהתאם להפרעת התנהגות.


געגוע לברווז עיתונאי

יש הרבה מה לכתוב על דודו, אבל זו זווית מסוימת שצצה לי היום. במקרה או לא במקרה, שבוע לפני יום פטירתו ה-7.
כשדודו גבע ז"ל פוטר מרשת שוקן הוא צעק על שוקן, שפיטר אותו: "אתה מפטר אותי? אני מפטר אותך!" הוא טען שהעיתונות הפסיקה להיות במה לאמנות אלא רק לביקורת על אמנות. והוא כמובן, צדק.
אבל מאז עברו ימים והברווז האוונגרדי הפך לסמל שאומץ על ידי כל מי שדחה אותו רגע קודם.
מה שקרה, לדעתי, זה שדודו גבע היה אלטרנטיבה בהגדרה. הברווז עם הסכין בגב התאים כקול מחאה למציאות שבה יש חברה חזקה ועיתונות רצינית. אני מרגיש שמאז מותו, הברווז ניצח, ניצחון שכולו הפסד. כי העיתונות כולה התברווזה. כי כשאין עיתונות רצינית, כשאין קונצנזוס, אין לברווז מה לעשות יותר. אני חושב שההדרדרות של העיתונות חופפת במידה מסוימת את הסתלקותו של הברווז. הברווז היה חור בעיתון שדרכו מציצים החוצה. הוא לא היה חודרני. הוא לא חשף את דודו גבע האדם אלא הוא חשף את דודו גבע הברווז. והיום, כשהכתיבה היא אישית, כשלמעשה כל כתיבה היא אישית בין אם זה חדשות או טור או קריקטורה בעיתון, נראה שאין מקום לברווז. אין מי שיצחק על הרצינות התהומית…

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.

דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)



סקר קוראים

לבלוג יש קוראים אבל יש מעט מאוד תגובות. לכן קשה לי לדעת מי אתם, הקוראים, ומה מעניין אתכם.
בהתחלה לא חשבתי שיקראו את הבלוג. לפחות לא ידעתי כמה. אבל מספר הקוראים גדל ואיתו מחשבות לגבי העתיד שלו. בהתחלה חשבתי שאני אכתוב את הגיגיי ואעלה חומרים בנושא אנימציה למען דור האנימטורים העתידי דובר העברית. אבל דרכם של בלוגים היא בדרך כלל שונה: הם עדכניים יותר. ובאמת יש המון מידע שרץ ברשת ומתעדכן כל הזמן בנושא ומהווה בשבילי אתגר לשמור על איזון בין הרצון להביא מידע מקצועי עכשווי לעומת עיון מעמיק ואיטי באמנות המופלאה הזו.

בבקשה תענו על הסקר. זה מאוד יעזור לי להתכוונן הלאה.
אני בעיקר אשמח לכל הערה שתכתבו גם פה וגם בכל פוסט אחר. אני מצפה לזה. תקשורת דו צידית היא דבר מבורך.
כל טוב ותודה מראש
יוני
(הסקר נסגר)

אמנדה פורביס וונדי טילבי- אנימטוריות

הסרט החדש שלהן (מועמד לאוסקר 2011) מבית NFB הוא "חיי פרא"  זהו סיפור על בחור אנגלי שניסה להוכיח למשפחתו שהוא יכול להסתדר במערב.

"כשהיום מפציע" (1999), הסרט הישן שלהם (והיותר מוצלח, בהרבה) הוא באמת חתיכת קלאסיקה נהדרת. טכניקה קלאסית שהיא קצת רוטוסקופינג. הארט משובח אבל העיקר זה הסיפור והבימוי:

הבחירה במטפורה של הכבלים שמקיפים ומקשרים אותנו היא יפהפיה. המחשבה שגם כשאתה "מבודד" אתה מחובר לסביבה שלך בהמון חוטים דקים ונסתרים בקירות. טלפון, חשמל, גז. והאמירה ההומנית שיוצאת מזה לגבי "מהי סולידריות". מאיפה היא נובעת. מה מקשר אותנו גם כשאנחנו באמת סגורים.
יופי של סרט.

ראיון עם השתיים ומאחורי הקלעים:

שני נמרים ואחד נוסף

קצרים ויפים.



תהליך העבודה:

וטיגר מנסה להפוך את איה ל"טיגר 2" מתוך "פו הדב" 2011: