דלג לתוכן הראשי

געגוע לברווז עיתונאי

יש הרבה מה לכתוב על דודו, אבל זו זווית מסוימת שצצה לי היום. במקרה או לא במקרה, שבוע לפני יום פטירתו ה-7.
כשדודו גבע ז"ל פוטר מרשת שוקן הוא צעק על שוקן, שפיטר אותו: "אתה מפטר אותי? אני מפטר אותך!" הוא טען שהעיתונות הפסיקה להיות במה לאמנות אלא רק לביקורת על אמנות. והוא כמובן, צדק.
אבל מאז עברו ימים והברווז האוונגרדי הפך לסמל שאומץ על ידי כל מי שדחה אותו רגע קודם.
מה שקרה, לדעתי, זה שדודו גבע היה אלטרנטיבה בהגדרה. הברווז עם הסכין בגב התאים כקול מחאה למציאות שבה יש חברה חזקה ועיתונות רצינית. אני מרגיש שמאז מותו, הברווז ניצח, ניצחון שכולו הפסד. כי העיתונות כולה התברווזה. כי כשאין עיתונות רצינית, כשאין קונצנזוס, אין לברווז מה לעשות יותר. אני חושב שההדרדרות של העיתונות חופפת במידה מסוימת את הסתלקותו של הברווז. הברווז היה חור בעיתון שדרכו מציצים החוצה. הוא לא היה חודרני. הוא לא חשף את דודו גבע האדם אלא הוא חשף את דודו גבע הברווז. והיום, כשהכתיבה היא אישית, כשלמעשה כל כתיבה היא אישית בין אם זה חדשות או טור או קריקטורה בעיתון, נראה שאין מקום לברווז. אין מי שיצחק על הרצינות התהומית פשוט כי היא כבר לא קיימת.
זה לא ניצחון. זה הפסד. אם אפאחד לא מאיים לפטר את הברווז, זה סימן שהוא צריך לדאוג. כשהפסל שלו מוצב על גג העיריה והוא נעשה לאייקון של פסטיבל הקומיקס והאנימציה, זו מחווה קטנה מדי, מאוחרת מדי וקצת מזויפת.
אני מתגעגע גם לקריקטורות הפוליטיות שלו ב"הארץ". מאמר יפה נכתב עליהן בספר "פשר החיים" לזכרו, על איך הוא דיבר פוליטיקה בלי לדבר פוליטיקה. עוקף אותה מלמטה. הוא היה איש שמאל אבל הוא לא שרת שום אג'נדה. המתנחלים שלו היו שלו, הערבים שלו היו שלו והישראליות שלו כולה הייתה דודו-גבעית. הוא לא עבד בשביל אפאחד ואפאחד גם לא מצליח למלא את החסר.
יהי זכרו ברוך.

עבודה שעשיתי לארמדיל על מפגש בין הברווז לברווז אחר:

השמשונים של דודו גבע:

עוד שמשונים בפליקס
מסעות הברווז: סרט תעודי:
Get Microsoft Silverlight
http://yes.walla.co.il/?w=2/7839/1536739
על הספר לזכרו: רטרוספקטיבה ומאמרים: פשר החיים:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3341857,00.html
עוד על דודו באתר "הארץ": http://www.haaretz.co.il/misc/1.1542117

ולסיום: הקומיקס האהוב עליי בו דודו חושף שעמוק בפנים הוא בכלל ברווזן.


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אנימציה ישראלית 2016 חלק א'

אני מתנצל. במשך זמן רב אספתי כמויות של אנימציה ישראלית משנת 2016 החולפת. רציתי לכתוב פוסט מסודר יחד עם מיטב 2016 הכללי אבל לא יצא. כדי לא לזרוק לפח את כל היצירות האלו אני מציג אותן פה. בלי הרבה מלל, ואפילו בלי רשימת קרדיטים (כי מדובר בהמון סרטונים). רוב הסרטים של סרטי סטודנטים, חלקם תרגילים ואפילו משנה א. יחד עם מעט מסחריים ועצמאיים תמצאו פה מאגר עשיר של השנה החולפת.
קצת בלאגן אבל... תהנו!

חלק ב' בקרוב...

נדיה דוביצ'נסקי ונעמה צרפתי בתשדיר אקספרימנטלי משובח ללילה לבן:


נזק וכאב, סלפסטיק של אביב שפטרו ואורן לזר

עדי שריר: אקזיסטנציאליזם


כמה יצירות יפות של אלכס קלקסבר:


מעגלים, קליפ שזכה להצלחה אדירה. יואב שטיבלמן, עובדיה בנישו ואורי לוטן


מרלן, סרט שנה ג' נהדר. גיל מקנניל, אדוה סנטו רונלי ישראל ותמיר אהרוני

תמר אודנהיימר


שירן בלינקוב


יואל הרצברג


שני יסמין


תרגיל רצף יפה עובד פורן


גם זה שלו ושל אורית אוגד: מיטה סתורה



שי גטזוף


עידו שפירא


חן וינר עם INNERVIEWS המצוין


סטופמושן סרטנים של דניאל הו,שיר פקמן ואלכס קלקסבר

עומר נורליאן


מעגל הילדים של דנה הדר


תמי ברנשטיין מציגה את עצמה לרגל …

DEER FLOWER סרט סטופמושן קצר ומטריד

הסרט הקצר, היפהפה והמטריד הזה היה מועמד לפרס האנני. הוא מספר על זכרון ילדות שיש בו טראומה והתבגרות.
הוא גם משלב דו-מימד וסטופמושן והדפסה תלת מימדית.
בעבר ניסיתי לחשוב למה סרטי סטופ כל כך מטרידים. אני מניח שזה קשור לחומריות הממשית שבטכניקה אבל אולי גם כי סטופמושנרים מבלים זמן רב מדי בחדרי חושך.
לבדם.

היוצר: קנגמין קים.


הבובה:





סרטו הקודם של קנגמין: 38-39°C


אם הייתי אלוהים -סרטו של קורדל ברקר

השם קורדל ברקר נשמע לכם מוכר? בודאי זה בגלל סרטו המופלא "החתול חזר" (בהמשך הפוסט) שנחשב לאחד מקלאסיקות האנימציה הקצרות. קורדל לא יצר הרבה סרטים מאז ועכשיו הוא חוזר עם סרט סטופמושן חדש: אם הייתי אלוהים" If i was god.
קבלו אותו עם זכרונותיו מכיתה ז.
מאחורי הקלעים (לקוח מתוך Cartoon brew) 









סרטיו הקודמים שסובלים ממחסור באהבת אדם אבל יש בהם הרבה יצירתיות, הומור וביקורת: