דלג לתוכן הראשי

"התחלה" - הסביבון כמטאפורה בסרטו של כריסטופר נולאן..

Image result for gif inception

*מכיל ספוילרים*
הסרט הזה מלווה אותי מאז שראיתי אותו והוא קשור בהרבה נושאים אבל רציתי להתייחס לאחד: הסביבון.
לכאורה כל חפץ יכול לשמש כטוטאם, כאביזר שמוכיח שאתה נמצא בחלום אבל הסביבון הוא שונה. קודם כל: כי הוא לעולם לא מוכיח את זה. כלומר: גם סביבון שמסתובב שנים יכול פתאום ליפול, ואז הוא לעולם לא מוכיח ערות. הוא מצב של תנועה, ספק תמידי.  ברור שזה מה שמאפשר את סצינת הסיום הסרט, אבל יש פה מימד רגשי ומטאפורי: הסוף של הסרט בכוונה נשאר פתוח. החלוקה המיינסטרימית בין חלום למציאות היא שעומדת למבחן.השאלה אינה מתי אתה ער אלא מה המשמעות של להיות ער. מהי מציאות?
אני חושב שזו שאלה מהותית כשאנו באים לעסוק באמנות. האם האמנות משפיעה על המציאות? האם זה באמת משנה? האם יש גבול בין אמנות למציאות, בין עולם פנימי לעולם חיצוני?
אלה השאלות שהסרט עוסק בהן. ומי שמנסה להתעסק בשאלה האם הוא מתעורר בסוף או לא, זה כמו לשאול "איך פיטר פן עף?", זו שאלה שמתעקשת לא להקשיב לסרט.

לדעתי הסרט מספק תשובות. או לפחות כיווני חשיבה.
לגיבור יש שני נושאים לא פתורים בחייו: אשתו המתה והילדים שעזב.
שניהם דורשים פתרון. אבל הם שונים במהותם. הילדים חיים, קיימים, מחכים. ולכן בדמיון הם חסרים, בלתי נראים כמו רוחות רפאים. האישה מתה, היא רוח דמיונית שרודפת אותו ולכן היא כל כך דומיננטית בתת מודע של הגיבור. המטרה שלו היא להשתחרר מהמוות כדי לחזור לחיים.
עולם היצירה דומה לחלום בסרט. אנו יושבים באולם קולנוע וחווים רגשות של מישהו אחר. מנטרלים (או משהים) את תחושת המציאות שלנו. כאשר אנו מבטלים את השהיית האמון, העולם הקולנועי מתפרק. (זה מה שקרה לי ב"שר הטבעות", כשהרגשתי פתאום שהאשליה לא עובדת עליי, שזה רק סרט. שכולם שחקנים, שיש תפאורה, הקסם אבד ברגע).
אז הטוטאם שהוא יוצר, הסביבון, נועד גם לנו, ובסוף הסרט אנו משתמשים בו. אבל נשארים באויר. ללא תשובה. כי לפי הסרט, ניתן להשתיל רעיון על ידי חלום, והרעיון חייב להכיל גרעין רגשי. והגרעין הרגשי פה הוא דווקא שיש מציאות. שיש עולם שבו אין רק השתקפויות של ה"אני" אלא אנשים אמיתיים שלמענם אנחנו צריכים להתעורר. לצאת מאולם הקולנוע אל החיים. אל האחריות.
הסביבון מכיל לא רק את השאלות האלה אלא גם את העובדה שההתעוררות באמצעותו קורית כשהוא נופל. הנפילה, תחושת המכה, היא גם התחושה שגורמת לאדם להתעורר מחלום. והציפייה שלנו לנפילה, כמעין ציפייה להתעורר, בליווי האכזבה\ספק וכיבוי המסך הפתאומי דווקא הם שגורמים לנו להתעורר, לקום מכורסת הקולנוע. העובדה שהסביבון יכול להסתובב לנצח, להעביר חיים שלמים בלי רצון להתעורר היא נקודת המבחן הרגשית שלנו כצופים.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לאהוב סטופמושן

הסטופמושן פורח. זה נשמע אולי מוזר. לכאורה מדובר בטכניקה לא כלכלית. אבל בעוד אנחנו מוצפים באנימציית אפקטים דיגיטלית שבאה לדמות חומריות אמיתית, הסטופמושן צוחק מהצד ומצליח לבטא אמת של חומר שמתעלה על האסתטיקה של העולם הממוחשב דווקא בגלל הלואו-טקיות המפעפעת מבין כל הפריימים. סטופמושן, כמו החיים עצמם, הוא מדיום קיומי מאוד: יש בו אופל וחדווה שיונקים מעצם הקיום. למעשה, דמויות סטופמושן נוטות לחשוב ולתהות על קיומן יותר מדמויות אנימציה אחרות. הן מרגישות קיימות ברמה הפיזית אבל הרוח שלהן והחיות שלהן נותרות חידה.
הנה כמה סרטי-שירי אהבה לאמנות הסטופמושן, לרגל הגעת "אי הכלבים" של ווס אנדרסון ארצה.











זהו סרטון 360 מעלות. כך שאם תסתכלו אחורה תוכלו לראות את האנימטורים בפעולה.

האם דמויות סטופמושן חיות?

משחק בחומר וצורה:


לגבי הצד האפל: האימה שבתהליך העבודה על סרט סטופמושן. באמת מפחיד!

ינון לן - 'הגיפו את התריסים' ומסע בתמונות

הגיפו את התריסים.סרט הגמר של ינון לן, בצלאל

הי ינון, אז קודם כל: איפה אתה, ישראל או ניו יורק או על הציר?

ב-2016 סיימתי ללמוד במחלקה לאנימציה בבצלאל ביחד עם סרט הגמר שלי, "הגיפו את התריסים". זמן קצר אחרי הלימודים עברתי לגור בניו יורק עם אישתי. בניו יורק אני עובד בסטארטאפ במחלקת השיווק. אני מוביל צוות של אנימציה ווידאו - מצלם, עורך ומאנמץ פרסומות, סרטי תדמית, סרטי מוצר וכו'. בנוסף, אני תמיד ממשיך לעבוד גם על העבודות האישיות שלי. כותב וחושב על רעיונות לסרטים קצרים וקליפים, ויוצר סרטונים ניסיוניים קצרצרים כמו NYC Textures ו- Still NYC #2.
הגיפו את התריסים - תוכל לתאר לי קצת את התהליך מהקונספט ראשוני, גיבוש צורה ותוכן, פסטיבלים, ומאיפה הגיע השם לסרט?

בתחילת העבודה על סרט הגמר שלי, התסריט היה לסרט עלילתי קצר, מעט מד"בי, עם רעיון יותר כללי על זיכרון. על מה אנחנו בוחרים לזכור לעומת מה לא, ומה אנחנו מוצאים כמשמעותי בחיים שלנו לעומת מה לא. השאלה הזו הוצגה בסרט באמצעות התקן טכנולוגי ששולט על הזיכרון. רק לאחר הרבה גרסאות של התסריט הבנתי שלא משנה איזה שינויים אני עושה אני תמיד …

פיקטופלזמה 2018- אופיר חנין בסיקור מהפסטיבל הברלינאי לעיצוב דמויות

מאמר אורח: אופיר חנין בסיכום והמלצות מפסטיבל פיקטופלזמה פיקטופלזמה הוא פסטיבל בנושא דמויות המתקיים זו השנה ה-14 בברלין, וככזה הוא מציג קומיקס, איור, פיסול, VR וגם הרבה אנימציה. הוא מורכב מתערוכות, הקרנות הרצאות וסדנאות. היו הרבה הרצאות ותערוכות מגניבות אבל אני אתמקד במה שרלוונטי לאנימציה.
הדוברים הכי מעניינים:אלברטו ואסקז (Alberto Vazquez) הוא יוצר ספרדי ואחד מהאמנים המסקרנים שהכרתי שם. במסגרת הפסטיבל הוקרנו שני סרטים קצרים שלו ופיצ'ר (שלצערי לא יצא לי לראות). הוא משלב עיצובים קרטוניים עם נושאים רציניים, כמו סמים ועוני. רציתי להמליץ על הסרט הקצר שלו Decorado שהיה זמין לצפיה בוימאו On Demand ובינתיים הספיק להיעלם.



קווין ג'מין (AKA Kékéflipnote) הוא אנימטור צרפתי אוטודידקט שעושה אנימציה בנינטנדו 3DS (מסתבר שיש דבר כזה). יש לו הבנה מדהימה של תנועה וקצב וממש מגניב לראות איךהוא שואב השראה מדברים אמיתיים. שווה לעקוב אחריו בפייסבוק ובטוויטר, הוא מעלה אנימציות קצרות ומגניבות כל הזמן.



רֳקה בוקסי (Réka Bucsi) היא אנימטורית הונגרית. היא יוצרת סרטים הזויים ומלאי הומור שחור. יש לה סגנון מאוד …

אני וגופי (וכלבים מצויירים אחרים)

זה פוסט על כלבים מצויירים, על אנשים, ועל אנשים שחיים חיי כלב.



נתחיל מגופי.
זהו סרט מ2007 של גופי בו הוא מנסה לחבר טלויזיה בכבלים. זהו סרט שהוא חוליה נוספת בשרשרת של סרטים בהם גופי מנסה, בחוסר הצלחה, להתמודד עם סוגיות אנושיות יומיומיות. גופי הוא לא דמות מצוירת רגילה של דיסני. בעולם של מיקי מאוס (עולם הקצרים של מיקי, דונלד וגופי והחבורה) ישנם כמה סוגי בעלי חיים: יש בעלי חיים רגילים, ויש בעלי חיים שהם "אנשים" (לא "מואנשים"). כבר קרה שמיקי פגש עכבר, שדונלד פגש ברווז ושגופי פגש כלב ואיכשהו, זה עבר בשלום. כמו כאן:
אבל כלבים הם סוג שלישי, כי הם ה"בני אדם" של העולם המצויר. כשיש סתם דמות כמו שוטר או עובר אורח, היא לרוב תהיה כלב. וגופי, ככלב שהוא חלק מהקאסט הראשי, הוא עוד יותר מיוחד. מה שאני רוצה לטעון הוא שגופי הוא אנחנו.
(המשך...)

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…