דלג לתוכן הראשי

"התחלה" - הסביבון כמטאפורה בסרטו של כריסטופר נולאן..

Image result for gif inception

*מכיל ספוילרים*
הסרט הזה מלווה אותי מאז שראיתי אותו והוא קשור בהרבה נושאים אבל רציתי להתייחס לאחד: הסביבון.
לכאורה כל חפץ יכול לשמש כטוטאם, כאביזר שמוכיח שאתה נמצא בחלום אבל הסביבון הוא שונה. קודם כל: כי הוא לעולם לא מוכיח את זה. כלומר: גם סביבון שמסתובב שנים יכול פתאום ליפול, ואז הוא לעולם לא מוכיח ערות. הוא מצב של תנועה, ספק תמידי.  ברור שזה מה שמאפשר את סצינת הסיום הסרט, אבל יש פה מימד רגשי ומטאפורי: הסוף של הסרט בכוונה נשאר פתוח. החלוקה המיינסטרימית בין חלום למציאות היא שעומדת למבחן.השאלה אינה מתי אתה ער אלא מה המשמעות של להיות ער. מהי מציאות?
אני חושב שזו שאלה מהותית כשאנו באים לעסוק באמנות. האם האמנות משפיעה על המציאות? האם זה באמת משנה? האם יש גבול בין אמנות למציאות, בין עולם פנימי לעולם חיצוני?
אלה השאלות שהסרט עוסק בהן. ומי שמנסה להתעסק בשאלה האם הוא מתעורר בסוף או לא, זה כמו לשאול "איך פיטר פן עף?", זו שאלה שמתעקשת לא להקשיב לסרט.

לדעתי הסרט מספק תשובות. או לפחות כיווני חשיבה.
לגיבור יש שני נושאים לא פתורים בחייו: אשתו המתה והילדים שעזב.
שניהם דורשים פתרון. אבל הם שונים במהותם. הילדים חיים, קיימים, מחכים. ולכן בדמיון הם חסרים, בלתי נראים כמו רוחות רפאים. האישה מתה, היא רוח דמיונית שרודפת אותו ולכן היא כל כך דומיננטית בתת מודע של הגיבור. המטרה שלו היא להשתחרר מהמוות כדי לחזור לחיים.
עולם היצירה דומה לחלום בסרט. אנו יושבים באולם קולנוע וחווים רגשות של מישהו אחר. מנטרלים (או משהים) את תחושת המציאות שלנו. כאשר אנו מבטלים את השהיית האמון, העולם הקולנועי מתפרק. (זה מה שקרה לי ב"שר הטבעות", כשהרגשתי פתאום שהאשליה לא עובדת עליי, שזה רק סרט. שכולם שחקנים, שיש תפאורה, הקסם אבד ברגע).
אז הטוטאם שהוא יוצר, הסביבון, נועד גם לנו, ובסוף הסרט אנו משתמשים בו. אבל נשארים באויר. ללא תשובה. כי לפי הסרט, ניתן להשתיל רעיון על ידי חלום, והרעיון חייב להכיל גרעין רגשי. והגרעין הרגשי פה הוא דווקא שיש מציאות. שיש עולם שבו אין רק השתקפויות של ה"אני" אלא אנשים אמיתיים שלמענם אנחנו צריכים להתעורר. לצאת מאולם הקולנוע אל החיים. אל האחריות.
הסביבון מכיל לא רק את השאלות האלה אלא גם את העובדה שההתעוררות באמצעותו קורית כשהוא נופל. הנפילה, תחושת המכה, היא גם התחושה שגורמת לאדם להתעורר מחלום. והציפייה שלנו לנפילה, כמעין ציפייה להתעורר, בליווי האכזבה\ספק וכיבוי המסך הפתאומי דווקא הם שגורמים לנו להתעורר, לקום מכורסת הקולנוע. העובדה שהסביבון יכול להסתובב לנצח, להעביר חיים שלמים בלי רצון להתעורר היא נקודת המבחן הרגשית שלנו כצופים.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

12 עקרונות האנימציה

את נושא 12 עקרונות האנימציה אני פותח עם הסרטון הנהדר הזה אבל אפשר גם לחזור אליו לאחר קריאה.


12 עקרונות האנימציה נוסחו על ידי פראנק תומאס ואולי ג'ונסון בספרם הידוע "אשליית החיים" בו הם נותנים מבט מקיף על תהליכי העבודה שלהם כאנימטורים בדיסני במשך עשורים רבים. פראנק ואולי הם שניים מתוך "תשעת הזקנים" של דיסני, בכירי האנימציה שהשפיעו על דורות של אנימציה בידורית.
הספר הזה מומלץ ביותר ו12 עקרונות האנימציה שהם מציעים מצוטטים שוב ושוב בכל קורס אנימציה אפשרי. היתרון הגדול של 12 העקרונות הוא שבכלל הם קיימים. עצם זה שמישהו ישב וניסח 12 "חוקים" שעוזרים ליצור אנימציה מתקשרת. עם זאת, קצת כמו "22 חוקי הסיפור של פיקסאר", במבט מקרוב 12 העקרונות אינם ממש עקרונות. אני אסדר אותם לפי קטגוריות כי הם שונים מאוד באופיים עם הערות שלי לגבי יישום בעידן שלנו, לאו דווקא באנימציה קלאסית:


עקרונות סיפור ויזואלי Staging - העמדה באנימציה ההפרדה בין דמות ורקע היא מלאכותית. כל "מצויר" הוא מלאכותי, מעשה ידי אדם. לכן יש חשיבות כשבונים סיפור, סצנה ואף שוט, להיות מודעים …

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

הארט של ראלף ההורס 2: ראלף שובר את האינטרנט

בעיקר לקוח מעבודותיו של ג'ף מרגהרט.
https://www.artstation.com/jmerghart
(לחצו על תמונה להגדלה)


















ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey