"התחלה" - הסביבון כמטאפורה בסרטו של כריסטופר נולאן..

*מכיל ספוילרים*

הסרט הזה מלווה אותי מאז שראיתי אותו והוא קשור בהרבה נושאים אבל רציתי להתייחס לאחד: הסביבון.
לכאורה כל חפץ יכול לשמש כטוטאם, כאביזר שמוכיח שאתה נמצא בחלום אבל הסביבון הוא שונה. קודם כל: כי הוא לעולם לא מוכיח את זה. כלומר: גם סביבון שמסתובב שנים יכול פתאום ליפול, ואז הוא לעולם לא מוכיח ערות. הוא מצב של תנועה, ספק תמידי.  ברור שזה מה שמאפשר את סצינת הסיום הסרט, אבל יש פה מימד רגשי ומטאפורי: הסוף של הסרט בכוונה נשאר פתוח. החלוקה המיינסטרימית בין חלום למציאות היא שעומדת למבחן.השאלה אינה מתי אתה ער אלא מה המשמעות של להיות ער. מהי מציאות?
אני חושב שזו שאלה מהותית כשאנו באים לעסוק באמנות. האם האמנות משפיעה על המציאות? האם זה באמת משנה? האם יש גבול בין אמנות למציאות, בין עולם פנימי לעולם חיצוני?
אלה השאלות שהסרט עוסק בהן. ומי שמנסה להתעסק בשאלה האם הוא מתעורר בסוף או לא, זה כמו לשאול "איך פיטר פן עף?", זו שאלה שמתעקשת לא להקשיב לסרט.

לדעתי הסרט מספק תשובות. או לפחות כיווני חשיבה.
לגיבור יש שני נושאים לא פתורים בחייו: אשתו המתה והילדים שעזב.
שניהם דורשים פתרון. אבל הם שונים במהותם. הילדים חיים, קיימים, מחכים. ולכן בדמיון הם חסרים, בלתי נראים כמו רוחות רפאים. האישה מתה, היא רוח דמיונית שרודפת אותו ולכן היא כל כך דומיננטית בתת מודע של הגיבור. המטרה שלו היא להשתחרר מהמוות כדי לחזור לחיים.
עולם היצירה דומה לחלום בסרט. אנו יושבים באולם קולנוע וחווים רגשות של מישהו אחר. מנטרלים (או משהים) את תחושת המציאות שלנו. כאשר אנו מבטלים את השהיית האמון, העולם הקולנועי מתפרק. (זה מה שקרה לי ב"שר הטבעות", כשהרגשתי פתאום שהאשליה לא עובדת עליי, שזה רק סרט. שכולם שחקנים, שיש תפאורה, הקסם אבד ברגע).
אז הטוטאם שהוא יוצר, הסביבון, נועד גם לנו, ובסוף הסרט אנו משתמשים בו. אבל נשארים באויר. ללא תשובה. כי לפי הסרט, ניתן להשתיל רעיון על ידי חלום, והרעיון חייב להכיל גרעין רגשי. והגרעין הרגשי פה הוא דווקא שיש מציאות. שיש עולם שבו אין רק השתקפויות של ה"אני" אלא אנשים אמיתיים שלמענם אנחנו צריכים להתעורר. לצאת מאולם הקולנוע אל החיים. אל האחריות.
הסביבון מכיל לא רק את השאלות האלה אלא גם את העובדה שההתעוררות באמצעותו קורית כשהוא נופל. הנפילה, תחושת המכה, היא גם התחושה שגורמת לאדם להתעורר מחלום. והציפייה שלנו לנפילה, כמעין ציפייה להתעורר, בליווי האכזבה\ספק וכיבוי המסך הפתאומי דווקא הם שגורמים לנו להתעורר, לקום מכורסת הקולנוע. העובדה שהסביבון יכול להסתובב לנצח, להעביר חיים שלמים בלי רצון להתעורר היא נקודת המבחן הרגשית שלנו כצופים.