}

22:10

פוליטיקה ואנימציה. או: כשלים בתקשורת.

רציתי להעלות שני נושאים כאובים שאולי שזורים זה בזה: הראשון הוא למה אין תעשיית אנימציה אמנותית בארץ. השני הוא העיסוק בנושאים פוליטיים באנימציה. שני העניינים נוגעים לקשר שבין היוצר, האנימטור במקרה הזה, והקהל שלו.
בשנים האחרונות נעשו מספר סרטי אנימציה בנושאים "אקטואלים". אני שם את זה במרכאות כי הסרטים ניסו בכוח למשוך את הפוליטי אל הפואטי. אולי משום שזה בא לחפות על חוסר אמירה ואולי בגללההילה האמנותית שיש ליצירה כזאת. אנימציה מטבעה ובייחוד בסרטים הקצרים, מיטיבה לעשות שימוש בדימויים מופשטים, כלליים, סימבוליים (ראו הסרט המקסים "אב וביתו") אבל הפשטה כזאת דורשת דיוק רב. וזה די ההפך ממה שקורה כאן.
גילוי נאות: אינני מצביע מרצ, עבדתי קצת ב"ואלס עם באשיר", אחד מיוצרי הסרטים שאני מציג פה הוא חבר ללימודים בבצלאל, אחד אחר עצבן אותי אתמול כשהאשים בפייסבוק את החרדים בשריפה בכרמל (טיעון שיכול להיות לגיטימי בכל יום אחר, אם לא היה רווי ומלבה שנאה).

הסרט הראשון: פטריוט. מאת רועי עידן. ישראל.

הסרט נעשה במימון מפעל הפיס. מפעל הפיס עשה מעין מכרז למימון סרט אנימציה קצר בנושא ישראלי\יהודי. ומה יותר יהודי מהשואה? מממ... לא ממש. אז מה יש בסרט הזה? בעיקר עיוות מוסרי, להבנתי. אני מבין את נקודת המוצא התסריטאי: הנאצים פעלו בשם הפטריוטיות וגם יהודים שנלחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה פעלו מנאמנות למדינתם (פטריוטיות=פשיזם?! טעות ראשונה, בישראל היום באמת נוטים לבלבל בין הדברים. כמה מפחדים להניף דגלי ישראל בהפגנות השמאל). ומה קורה כשהשניים נפגשים? מה קורה כשקצין נאצי מתעמת עם הפטריוטיות של הקורבן היהודי? לכאורה נקודת מוצא מעניינת לסרט אנימציה. אלא שהסימבוליות שבסרט היא שגורמת לתסריט לרדת מהפסים. הנאצי מתעמת עם היהודי ועומד לירות בו. אבל הפטריוטיות שלו עוצרת בעדו. יותר מזה! הנאצי איבד את אביו במלחמת העולם הראשונה ולכן מזדהה עם היהודי. מה קיבלנו? נאצי אנושי מאוד שערכיו הפטריוטיים מונעים ממנו להרוג יהודי.
אבל איפה הבעיה העיקרית פה? שהפטריוטיות כאן לא נאמרת בציניות. כלומר, מבחינת יוצר הסרט נראה שהוא מאמין למה שיצר. אם הוא היה אומר: "פטריוטיות היא קשקוש- האומה הגרמנית רצחה את מי שנלחם בשורותיה במחמת העל הראשונה!" הייתי אומר: וואלה. אמירה הומניסטית שבאה לבדוק את היחס שבין האדם למדינה. אבל ברגע שהנאצי הופך לילד רך ולא יורה ביהודי אנחנו מבינים שכל קשר בין הסרט להומניזם הוא זיוף. הסרט, מעבר להיותו רמז להכחשת שואה, מציג את הנאצי קודם כל כפטריוט. לא פשיסט, לא רוצח אלא פטריוט.
אני חושב שהסרט מבטא יפה את הקושי לתרגם מציאות מורכבת לסרט אנימציה סימבולי.

נמשיך.
הסרט "בטון" שנעשה על ידי אריאל בלינקו ומיכאל פאוסט הוא סרט מאוד יפה. האנימציה, הקומפוזיציות, המוסיקה הכל נהדר ואף זיכה את הסרט בפרסים בינלאומיים רבים. אבל עם התוכן של הסרט קשה לי מאוד.


הבעיה הראשונה שלי עם הסרט, היא שנראה שהוא פונה לקהל לא ישראלי. למה זו בעיה? כי הוא יוצר אפיון חנפני לנרטיב המקובל בעולם לגבי הסכסוך הישראלי פלסטיני. מדי פעם יוצרים מהצד השמאלי של המפה משבחים עצמם על "האומץ" לצאת נגד דעת הקהל והנרטיב הישראלי. לדעתי, פעמים רבות, אין זה אומץ כלל. אומץ זה לצאת נגד החיבוק הברנז'אי ונגד השטחיות העולמית. אני לא אומר שצריך להתחנף לקהל הישראלי. אבל אני בעיקר דורש אמת.
האם יש אמת בסרט הזה? לא. הייתי אפילו אומר שהוא משקר. ושהסימבוליזם עוזר לו להתחמק מלעמוד מאחורי השקר. אני לא כותב כאן כדי להשמיץ את היוצרים, אני אפילו חבב אותם מאוד, אישית. אבל כואב לי כשמראים מראה מעוותת של חיילי צה"ל וכשאני מתעצבן מזה אז נותנים לי את התחושה שזה בגלל שאני לא פתוח לביקורת. בסרט הזה אין אויב. יש רק חיילים טפשים. אם יש "אויב" אז הוא ילד שמטיס עפיפון שחור. ברמה הנרטיבית הסרט מתחיל מעניין: החיילים מנסים להתעלם מה"אחר" שמעבר לגדר בצורה סוריאליסטית. הסתרה על ידי תמונה, כמו אצל מאגריט. אבל בהמשך הסוריאליזם מפנה מקומו לירי ועוד ירי ועוד ירי. למה? האם על זה המאבק? על "ההכרה הפוסט מודרנית באחר". האם פלסטינים רוצים הכרה? תשאלו אותם, אני חושב שלא. הנסיון להסיט את הנושא וליצור דרמה אלטרנטיבית, נאיבית, מזויפת תוך השמצה של חיילי צה"ל היא עיוות מוסרי. לדעתי זהו סרט בלתי נסלח. הדה-לגיטימציה פה היא יותר בעייתית אפילו מ"ג'נין ג'נין" כי היא מתחבאת. סימבולית.

נזכרתי בסרטים האלו השבת כי אני קורא עכשיו את הספר "אדם ברוך- תקשורת". אדם ברוך התייחס מאוד ברצינות למקצוע שלו, הוא הבין את התפקיד שיש לעיתונות בתפיסת המציאות של הקוראים.ואת האחריות העצומה שיש בכך. מתוך זה הדרישה שלו לאתיקה אינה מסתיימת בכללים יבשים אלא בעיסוק המתמיד בסאב-טקסט. בהבנה של הדינמיקה העדינה שבין כותב-מילה-קורא. ממש כפי שהיה מרחיב את גבולות ההלכה היהודית לתחומים הדקים של הקיום ה(פוסט)מודרני.
פתאום הבנתי שאמנות שלא רואה את הקהל שלה אין לה סיכוי לפרוח. בשביל מי אנחנו, האנימטורים עושים סרטים? למה הדיון האתי שקיים בקרב חוגי יוצרים רבים (ובעיקר קולנוענים) אינו קיים אצל אנימטורים? אולי כי אנחנו אוטיסטים. מאוהבים בקסם הזה של להביא חיים לעולם. כדי שאנימטור יהפך לקולנוען ויוצר הוא חייב להתבגר מהקסם הזה ולהתחיל לשאול את עצמו למה הוא יוצר. שני הסרטים שהצגתי לא מעוררים דיון אמיתי. דיון אמיתי מבחינתי אינו השאלה אם זה סרט שיקרי או לא, אלא דיון באמיתיות שבו. בתוכן שהוא מציג. אני חושב שזה קורה כי אנימטורים מראש חושבים שאין קהל לאנימציה בישראל. ואני מהרהר בקול האם זו הביצה או התרנגולת? כהקולנוענים היראלים הפסיקו ליצור סטים משמימים על המשפחה הישראלית והתחילו ללמוד לתקשר זכינו פה לפריחה של יצירה ישראלית שקיבלה אהבה מהקהל. הגיע הזמן לעשות גם אנימציה כזאת. מקומית, שפונה לקהל, שלא מפחדת לבדר,שלא מפחדת להגיד.

לסיום, "deviant" סרט סימבולי שהוא פוליטי בדרכו. סרט אנימציה קלאסי מקסים! שבניגוד לאחרים ניחן באירוניה.