דלג לתוכן הראשי

PAPERMAN- געגועים לנייר



הסרט הקצר החדש (2012) של דיסני עלה לרשת.


הסרט הופיע לפני "ראלף ההורס" והוא נעשה בטכניקה שלכאורה טוענת שהיא שילוב בין קלאסית לתלת.
האמנם?
לא. זהו סרט בתלת שממש התאמצו לרנדר כדו-מימד. אז למה הוא נתפס כאנימציה קלאסית? יותר בגלל האופי של הסרט. הדמויות כאילו לקוחות מ"על כלבים וגנבים" בהתנהגות ובכלל אוירת הרטרו סטייל "מאדמן" רובצת על כל הסרט. ואם מוסיפים לזה שחור לבן וטקסטורות של עיפרון אז זה עובד עוד יותר.
אהבתי את הסרט? ממ... את רובו. מאוד אהבתי מה שקורה עד ה"פיתרון".
למה?
כי מטוסי נייר בתוך סימטה אכן יכולים (כמו שקית הנייר ב"אמריקן ביוטי") להקלע למערבולת שתגרום להם לנוע כאילו עם רצון עצמאי. אבל זה לא מה שקורה פה. פה המטוסים הופכים להיות גולם שקם על יוצרו. הם מכריחים את הבחור הצעיר להזיז את עצמו ולפגוש בנערה. הם אקטיבים כמו המטאטא מ"שוליית הקוסם". אבל הבחור הוא די אקטיבי בעצמו. הוא יודע איפה הנערה עובדת והוא ניסה מאוד למשוך את תשומת ליבה ולכן לא ברור לי: מי צריך קסם?!
ובואו נשים את הקלפים על השולחן: בזה דיסני עוסקים הרבה פעמים, בשאלת השימוש בקסם. ונראה שפה החיים הפשוטים היו יכולים להתקיים בלי קסם. בלי הכוחניות של מטוסי הנייר. וזוהי אחת הבעיות של עולמנו. שימוש מוגזם ב"קסם". ושימוש בקסם איפה שלא צריך משאיר אותי לפחות בתחושה שהחיים עצמם, ללא קסם, לא ראויים להחוות. ולכן ההתערבות הבוטה של מטוסי הנייר בזוגיות הזו הטרידו אותי.
או כמו שהמדריך לטרמפיסט אומר על זאפוד (ציטוט מהזיכרון):
"הוא דמה לאנשים שלא יכלו להנות מפרח מבלי לדמיין שיש בו פיה".
ורק להבהיר: גם אני מתרגש מרישום על נייר. אולי בגלל זה קשה לי לקנות את הרינדור הזה כתחליף אמיתי.
**
college humor בפרודיה על הסרט: http://www.collegehumor.com/video/6875542/paperman-threesome
מאחורי הקלעים וארט:





כמה שהגיבור והדרמה הכללית (ההובלה בכוח למפגש רומנטי) מזכירים את "על כלבים וגנבים":


דוגמה מעולה לשימוש מוגזם בקסם ותוצאותיו, מ"היפהפיה הנרדמת":










לסיום, סצינת השקית מ"אמריקן ביוטי". במו עיניי ראיתי בירושלים בלון שחור שרוקד במשך שעה במעגל רוח. זה היה קסום וסוריאליסטי.


דרך אגב, נדמה לי שעיקר הסיבה לפיתוח הטכנולוגיה המורכבת הזו היא כדי לאפשר צפייה בסרטים דו מימדיים במשקפי תלת מימד בקולנוע (ובטלויזיות תלת מימדיות) אבל מה הטעם אם זה לא באמת אנימציה קלאסית? אני תוהה.

תוספת:
ידידי, יוני בועז, העיר יפה שאפשר להסתכל על הסרט הפוך: לא כשדרוג של הקלאסית לתלת, אלא שדרוג של התלת לקלאסית. זה יכול להוות פתרון נהדר לארט המזעזע בסרטי תלת ובעיקר לחוסר יכולת לבנות דמויות אנושיות אמינות! זה יהיה נהדר!!!

תוספת נוספת: בעין הדג מישהו הצביע על הדמיון לסרט SIGNS. נראה ברור ועם זאת של דיסני נראה הרבה יותר חמוד, לא?

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/