דלג לתוכן הראשי

سوق /// שוק /// Shouk

הסרט "שוק" זכה בפרס בפסטיבל ירושלים 2014. הסרט, המבוסס על סיפור של סמי ברדוגו, לוקח סיפור אישי על מערכת היחסים המורכבת בין נער ואימו והופך אותו לנציגה של תרבות מזרחית ישראלית מושתקת. הסרט הינו מטריד אך מקורי וכן בעשייה שלו ונראה ברובו כספר רישום הקם לתחייה. כשניגשתי לסרט הציקה לי שאלה מרכזית אחת: האם דיון על מזרחיות הוא לא אשכנזי. האם השיח של ההדרה וההשתקה הוא לא תמונת ראי לתפיסה האשכנזית שעוסקת באחר והדרתו מהנרטיב ובכך בעצם מרככת את העוצמה שיכולה להיות לביטוי אותנטי שאינו עסוק בשיח ההשתקה?
שאלה פלצנית, הא? דותן חושב שלא ממש...








דותן מורנו
האתר של דותן: Dotan-Moreno
והטמבלר יפהפה שלו

"... בקשר לשאלה (לא כזאת פלצנית :), הסרט מבחינתי הוא מאוד ישראל המושתקת, זה העניין בפריפריה, זה נמצא בצד וזה לא מדובר, ואנשים מאמינים שהגזענות והאפליה חלפו מהעולם, אבל זו פשוט בורות ועקשנות או סתם חוסר מודעות. אני מאוד אוהב את הסיפורים של סמי ברדוגו, ובמיוחד את זה, בגלל שהם מדברים על כל הנושאים האלו בלי לזרוק את זה בפשטנות בסיסמאות, להפך, דווקא בפשטות ובצניעות (ובגרוטסקה, הומור, עדינות ורגישות). אז כן, מאוד הנרטיב המזרחי, אבל לא בצורה מתריסה שנראה לי שמרגיזה הרבה אשכנזים, במיוחד מבוגרים. הסיפור הוא לא המצאה אשכנזית שמנסה לפצות את עצמה (אם הבנתי למה התכוונת במשפט הזה). אני מאוד מתחבר לזה, למרות שגדלתי בסביבה מעורבת ולא ממש בפריפריה (גדלתי ליד נתניה), אבל הניואנסים בסיפור מוכרים לי מהבית ומאוד מעניין אותי להתעסק בנושאים האלו. כיוצר הכי מעניין אותי לדבר על המקומי, ודווקא על מה שנמצא בשוליים. באנימציה ובטח בארץ לא מתעסקים הרבה בריאליזם ונושאים חברתיים, רוב הזמן יוצרים באנגלית ומכוונים לכל מיני סיפורים ״אוניברסליים״ (מוכר מאוד מסרטי הגמר בבצלאל ולא ממש מדבר אלי). אלי זה מאוד מדבר כי אני מתחבר לקולנוע ריאליסטי, חתרני אולי."
לפניכם עיצובים לסרט ובהמשך טקסט נוסף שכתב דותן.











טקסט שכתב דותן לאתר "קפה גיברלטר" על הסרט:

קוֹמוֹ סָה וָוה? אָלְחַמְדוּלִילַה

את ״שוק״ אני מקדיש לזכרן של סבתי מצד אבי וסבתי מצד אמי, מתוך געגוע ואהבה.

מרסל מורנו נולדה בקהיר ב- 1911 למשפחה גדולה ואמידה, בת לשרינה פראנז׳י מטורקיה וליצחק מזרחי, סוחר בדים מלבנון. היא למדה בבית ספר אליאנס ובביתה דיברו צרפתית וערבית. מרסל נישאה בתחילת שנות הארבעים לניסים מורנו מאלכסנדריה. שלושת ילדיהם נולדו במצרים לפני שעזבו ב- 1951, בזמן שרוב הקהילה היהודית התפזרה לכל עבר. היא לא רצתה להגיע לישראל, אבל בעלה התעקש. ב- 1952 הם הגיעו למושב גנות-הדר ליד נתניה, שאכלס עולים מצפון אפריקה ואירופה. רובם התפרנסו מלולים. כמה שנים מאוחר יותר אביה עזב את אשתו בקהיר והגיע לגור עם בתו - הוא רצה למות ולהקבר בארץ הקודש.

סבתי הייתה אישה חזקה, יצירתית וצנועה שדיברה צרפתית מתובלת בביטויים בערבית (איטלקית הייתה השפה הסודית). 31 שנה היא הייתה אלמנה. גדלתי איתה באותו בית והשתוקקתי לכל בדל מידע על חייהם במצרים, אבל צרפתית למדתי רק אחרי מותה. היה לנו קשר קרוב והיא השפיעה עלי מאוד.

כשבנותיה שאלו אותה בטלפון – קומו סה וה? היתה עונה: אלחמדולילה.

שולמית צורף נולדה בבגדד ב- 1930 בשם גומאר זלוף (גומאר בערבית – ירח). למשפחתה היתה חנות בשוק. אחיה נהרג בתאונת דרכים בילדותו וסבה, שהיה רופא, נרצח במהלך הפרהוד ב -1941. היא עלתה בעליית נוער לבדה ב- 1950 ו פגשה את נעים צורף. הם נישאו והגיעו לקיבוץ בית השיטה בעמק חרוד – המשפחה העירקית היחידה. שמה הפרטי שונה בהגיעה לקיבוץ, בלי קשר למשמעות שמה המקורי. היא ובעלה לא הורשו לדבר בערבית עם ילדיהם, ואמי מספרת שהרבה פעמים לא הרגישה שייכת ורצתה לעזוב את הקיבוץ. כשהצביעו בקיבוץ אם לקבל אותה ואת בעלה בתור חברים, חלק לא קטן הצביע נגד.

סבתי היתה אישה שקטה וצנועה. אני יודע שהיא לא הייתה מאושרת ומאוד בודדה בזרותה, במיוחד אחרי מותו של בעלה, שרק איתו יכלה לדבר בשפת אמה. תמיד כששאלתי אותה לשלומה – ענתה: אוכלים, שותים.

את סמי ברדוגו פגשתי ב- 2007 כשלמדתי בבצלאל. במסגרת קורס עיבדתי את סיפורו ״שוק״ לקומיקס קצר. סמי הקסים אותי בפשטותו, צניעותו ובעדינותו –תכונות שאפיינו את סיפוריו הקצרים שריתקו אותי, לצד ישירות גרוטסקית ובלתי מתנצלת, הומור ועצב.

כמה שנים מאוחר יותר, עזבתי את ישראל ועברתי למונטריאול. שם, רחוק מזירת ההתרחשות של הסיפור, הייתה לי הזדמנות לעבד אותו לסרט אנימציה קצר. ודווקא שם, בגלות, הרגשתי בפעם הראשונה בחיי זר, וכל מה שהיה ברור לי קודם, הוטל בספק בסביבה חדשה. באופן טבעי ראיתי את עצמי בתור ישראלי חילוני. לאחותה של סבתי שהיגרה מעיראק לקנדה, ופגשתי לראשונה שם, היה טבעי לחלוטין לקרוא לעצמה יהודיה-ערביה, ולשייך אותי מיד לשבט.

סבתותי חיו בגלות מכל מה שהכירו – מארצן, משפתן, מתרבותן וממשפחותיהן שהיגרו לארצות אחרות. הן נאלצו לגלות ממולדתן מפני שלא היתה להן ברירה אחרת, ואילו אני גליתי מתוך בחירה אינדיווידואליסטית.

הן היו חלק מדור שלם של נשים בלתי נראות שחיו את חייהן בצד, מול ילדיהן המדברים עברית, ששימשו להן צוהר יחיד אל החברה. חייהן היה רצף של עמל רב, עד שיום אחד הן מתו.
*****

עוד סרטים של דותן:





פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מכתב אהבה לבחור שהמצאתי (ישראל, 2017)

מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ.
הסרט המיוחד הזה עלה לרשת לאחר שנה של סיבוב פסטיבלים עטור פרסים. הסרט, מבצלאל 2017, נעשה בטכניקת הדפס ידנית לחלוטין ועל אף מופשטותו מצליח להעביר סיפור ורגש קונקרטי ומעורר הזדהות על מסע בעקבות הגבר המושלם שאיננו ומחשבות על מודל האהבה הרומנטית.
הסרט זכה בהרבה מאוד פרסים ברחבי העולם, בינהם פרס סרט האנימציה הטוב ביותר בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב (שם הייתי בין השופטים) ופרס נבחר VIMEO בפסטיבל אננסי.
תהנו!



סרטה הקודם "רשת":




רחל כותבת על הסרט שלה:
רציתי לספר סיפור אהבה שמתבסס בירושלים בה גדלתי וגרתי, בהתחלה, היה לי סיפור הרבה יותר מובנה עם דמויות ועולם מאוד ברורים. עם העבודה על הפרויקט, הפשטתי את הסיפור והעולם לכדי חוויה רגשית. ביקשתי מכמה חברות מוכשרות לכתוב "מכתב אהבה לבחור אידיאלי", הן כתבו מכתבים יפהפיים ומלאי רגש אותם ערכתי לשיר שמוקרא בסרט. 
ליקטתי רפרנסים ויזואליים ממספר לא מוגבל של עולמות, חואן מירו, עיצובים סובייטים ואפילו סרטה של לני ריפנשטאל ועוד. בעזרת מנחים נהדרים ותומכים, פיסלתי וזיקקתי את הפרויקט הזה לתוצאתו הסופית.…