}

1:07

سوق /// שוק /// Shouk

הסרט "שוק" זכה בפרס בפסטיבל ירושלים 2014. הסרט, המבוסס על סיפור של סמי ברדוגו, לוקח סיפור אישי על מערכת היחסים המורכבת בין נער ואימו והופך אותו לנציגה של תרבות מזרחית ישראלית מושתקת. הסרט הינו מטריד אך מקורי וכן בעשייה שלו ונראה ברובו כספר רישום הקם לתחייה. כשניגשתי לסרט הציקה לי שאלה מרכזית אחת: האם דיון על מזרחיות הוא לא אשכנזי. האם השיח של ההדרה וההשתקה הוא לא תמונת ראי לתפיסה האשכנזית שעוסקת באחר והדרתו מהנרטיב ובכך בעצם מרככת את העוצמה שיכולה להיות לביטוי אותנטי שאינו עסוק בשיח ההשתקה?
שאלה פלצנית, הא? דותן חושב שלא ממש...








דותן מורנו
האתר של דותן: Dotan-Moreno
והטמבלר יפהפה שלו

"... בקשר לשאלה (לא כזאת פלצנית :), הסרט מבחינתי הוא מאוד ישראל המושתקת, זה העניין בפריפריה, זה נמצא בצד וזה לא מדובר, ואנשים מאמינים שהגזענות והאפליה חלפו מהעולם, אבל זו פשוט בורות ועקשנות או סתם חוסר מודעות. אני מאוד אוהב את הסיפורים של סמי ברדוגו, ובמיוחד את זה, בגלל שהם מדברים על כל הנושאים האלו בלי לזרוק את זה בפשטנות בסיסמאות, להפך, דווקא בפשטות ובצניעות (ובגרוטסקה, הומור, עדינות ורגישות). אז כן, מאוד הנרטיב המזרחי, אבל לא בצורה מתריסה שנראה לי שמרגיזה הרבה אשכנזים, במיוחד מבוגרים. הסיפור הוא לא המצאה אשכנזית שמנסה לפצות את עצמה (אם הבנתי למה התכוונת במשפט הזה). אני מאוד מתחבר לזה, למרות שגדלתי בסביבה מעורבת ולא ממש בפריפריה (גדלתי ליד נתניה), אבל הניואנסים בסיפור מוכרים לי מהבית ומאוד מעניין אותי להתעסק בנושאים האלו. כיוצר הכי מעניין אותי לדבר על המקומי, ודווקא על מה שנמצא בשוליים. באנימציה ובטח בארץ לא מתעסקים הרבה בריאליזם ונושאים חברתיים, רוב הזמן יוצרים באנגלית ומכוונים לכל מיני סיפורים ״אוניברסליים״ (מוכר מאוד מסרטי הגמר בבצלאל ולא ממש מדבר אלי). אלי זה מאוד מדבר כי אני מתחבר לקולנוע ריאליסטי, חתרני אולי."
לפניכם עיצובים לסרט ובהמשך טקסט נוסף שכתב דותן.











טקסט שכתב דותן לאתר "קפה גיברלטר" על הסרט:

קוֹמוֹ סָה וָוה? אָלְחַמְדוּלִילַה

את ״שוק״ אני מקדיש לזכרן של סבתי מצד אבי וסבתי מצד אמי, מתוך געגוע ואהבה.

מרסל מורנו נולדה בקהיר ב- 1911 למשפחה גדולה ואמידה, בת לשרינה פראנז׳י מטורקיה וליצחק מזרחי, סוחר בדים מלבנון. היא למדה בבית ספר אליאנס ובביתה דיברו צרפתית וערבית. מרסל נישאה בתחילת שנות הארבעים לניסים מורנו מאלכסנדריה. שלושת ילדיהם נולדו במצרים לפני שעזבו ב- 1951, בזמן שרוב הקהילה היהודית התפזרה לכל עבר. היא לא רצתה להגיע לישראל, אבל בעלה התעקש. ב- 1952 הם הגיעו למושב גנות-הדר ליד נתניה, שאכלס עולים מצפון אפריקה ואירופה. רובם התפרנסו מלולים. כמה שנים מאוחר יותר אביה עזב את אשתו בקהיר והגיע לגור עם בתו - הוא רצה למות ולהקבר בארץ הקודש.

סבתי הייתה אישה חזקה, יצירתית וצנועה שדיברה צרפתית מתובלת בביטויים בערבית (איטלקית הייתה השפה הסודית). 31 שנה היא הייתה אלמנה. גדלתי איתה באותו בית והשתוקקתי לכל בדל מידע על חייהם במצרים, אבל צרפתית למדתי רק אחרי מותה. היה לנו קשר קרוב והיא השפיעה עלי מאוד.

כשבנותיה שאלו אותה בטלפון – קומו סה וה? היתה עונה: אלחמדולילה.

שולמית צורף נולדה בבגדד ב- 1930 בשם גומאר זלוף (גומאר בערבית – ירח). למשפחתה היתה חנות בשוק. אחיה נהרג בתאונת דרכים בילדותו וסבה, שהיה רופא, נרצח במהלך הפרהוד ב -1941. היא עלתה בעליית נוער לבדה ב- 1950 ו פגשה את נעים צורף. הם נישאו והגיעו לקיבוץ בית השיטה בעמק חרוד – המשפחה העירקית היחידה. שמה הפרטי שונה בהגיעה לקיבוץ, בלי קשר למשמעות שמה המקורי. היא ובעלה לא הורשו לדבר בערבית עם ילדיהם, ואמי מספרת שהרבה פעמים לא הרגישה שייכת ורצתה לעזוב את הקיבוץ. כשהצביעו בקיבוץ אם לקבל אותה ואת בעלה בתור חברים, חלק לא קטן הצביע נגד.

סבתי היתה אישה שקטה וצנועה. אני יודע שהיא לא הייתה מאושרת ומאוד בודדה בזרותה, במיוחד אחרי מותו של בעלה, שרק איתו יכלה לדבר בשפת אמה. תמיד כששאלתי אותה לשלומה – ענתה: אוכלים, שותים.

את סמי ברדוגו פגשתי ב- 2007 כשלמדתי בבצלאל. במסגרת קורס עיבדתי את סיפורו ״שוק״ לקומיקס קצר. סמי הקסים אותי בפשטותו, צניעותו ובעדינותו –תכונות שאפיינו את סיפוריו הקצרים שריתקו אותי, לצד ישירות גרוטסקית ובלתי מתנצלת, הומור ועצב.

כמה שנים מאוחר יותר, עזבתי את ישראל ועברתי למונטריאול. שם, רחוק מזירת ההתרחשות של הסיפור, הייתה לי הזדמנות לעבד אותו לסרט אנימציה קצר. ודווקא שם, בגלות, הרגשתי בפעם הראשונה בחיי זר, וכל מה שהיה ברור לי קודם, הוטל בספק בסביבה חדשה. באופן טבעי ראיתי את עצמי בתור ישראלי חילוני. לאחותה של סבתי שהיגרה מעיראק לקנדה, ופגשתי לראשונה שם, היה טבעי לחלוטין לקרוא לעצמה יהודיה-ערביה, ולשייך אותי מיד לשבט.

סבתותי חיו בגלות מכל מה שהכירו – מארצן, משפתן, מתרבותן וממשפחותיהן שהיגרו לארצות אחרות. הן נאלצו לגלות ממולדתן מפני שלא היתה להן ברירה אחרת, ואילו אני גליתי מתוך בחירה אינדיווידואליסטית.

הן היו חלק מדור שלם של נשים בלתי נראות שחיו את חייהן בצד, מול ילדיהן המדברים עברית, ששימשו להן צוהר יחיד אל החברה. חייהן היה רצף של עמל רב, עד שיום אחד הן מתו.
*****

עוד סרטים של דותן: