דלג לתוכן הראשי

כלך יפה רעייתי ומום אין בך

מום ותמימות ע"פ "צינורות" של אתגר קרת

לא במקרה הסיפור "צינורות" הוא גם שמו של הספר של אתגר קרת.
הכל מתחיל מילד חריג שמסווג כ'קשה תפיסה' בגלל שהוא לא רואה בעיה בקיומו של ילד בלי אוזניים במבחן אבחון פסיכולוגי. השאלה ששואל אותו המאבחן היא זו שפותחת אותנו לעולם חדש: המאבחן שואל: "מה לא בסדר בתמונה?" והילד הפוסט-מודרני וקשה התפיסה מסרב להכיר בכך שילד בלי אוזניים הוא "לא בסדר". קרת גם מדגיש לנו שזה לא שהוא לא ראה שאין לילד אוזניים, אלא שזה לא נראה לו "לא בסדר".

הנחות היסוד בעולם הדימויים (הציורים) לגבי מה בסדר ומה לא בסדר פולש מהר מאוד לעולם האמיתי: הילד שמגדיר ילדים חסרי אוזניים כ"בסדר" הוא, כמותם, "לא בסדר" ואילו המנהל של המפעל הוא "בחור מבריק, אם היית מראה לו תמונה של ילד בלי אוזניים, היה עולה על זה חד שתיים." ההקבלה הזאת יוצרת משמעויות מטפוריות: ילדים בלי אזניים הם פריקים, ציפורים משונות משום שאינם תואמים לאיזה אידיאל אסתטי שבני האדם יוצרים להם (מה שמזכיר לי, ותסלחו לי על הציטוט, את הגריפין מ"סיפורי עמים" שטוענת ש"אני לא מפלצת, אני ציפור! ציפור גדולה שלא מבינים אותה."). הציניות כאן היא ברורה: מי שנעשה מנהל הוא זה שמיישר קו עם תפיסת העולם הציורית שמסווגת את העולם ל"בסדר" ו"לא בסדר" בזמן שיש, לצערי, בעולם האמיתי ילדים חסרי אוזניים, מה שמדגיש לנו שגם כתפיסה אישית וגם כדרישה חברתית אין להגדרות האלה שום קשר למציאות, ואולי גם לא מתיימרת להיות (הנקודה הזו מתחדדת כשמסתבר שאותו מאבחן מקצועי שלח ילד עם אלרגיה לנסורת ללמוד נגרות).

קרת מתאר לנו את גיבור הסיפור מילדותו, ולא במקרה התחושה היא שאותו סימון של הילד מגיל צעיר השאיר אותו כאיזה ילד נצחי, משחק בג'ולות, בונה צינורות סתמיים. הגיבור גם מתנצל על הטיפשיות שלו בעילגות מסויימת: "אני יודע שכל מה שאני אומר נשמע קצת מטופש..." אבל שוב הוא חוזר לאותה בעיה תפיסתית שלנו: "...זה אפילו לא נראה לי מוזר, זה נראה לי פשוט בסדר גמור." כלומר, בעוד הוא בתפיסות הילדותיות שלו מקבל את המציאות כפי שהיא, אנחנו אלה שמתעקשים להגדיר דברים כ"לא בסדר" כאשר הם חורגים מהתפיסה המקובלת שלנו את המציאות והוא מתנצל על כך. וילדים? ילדים הם תמימים. וכך גם הגיבור מצטייר, בעיקר בהשלמה ובהכנעה שבה הוא משלים עם הטיפשות של העולם ה"מבוגר" יחד עם ההכרה החיובית בכל מה שיש למציאות לגלות. אלא שאותה פתיחות ורגישות למציאות מופיעים בעולם כעיוות. והעיוות הוא, לכאורה, במקום בו התמים אינו מסוגל להבחין בין טוב ורע, ובין "בסדר" ל"לא בסדר".
והשאלה שתשאל בהמשך היא האם באמת יש לילד כמותו וחסרי אוזניים אחרים סיכוי לשרוד בעולם?

אותו עיוות-לכאורה במציאות, שנובע דווקא מהמפגש התמים איתה, מעלה את הקונפליקט שמתחולל בגיבור, שמבחינה ציורית הוא נראה נפלא: מצד אחד יש לנו את "התמים" ומצד השני את "המוּם". התמים, כמו בקורבנות, הוא דווקא חסר-המומים, השלם; לעומתו בעל המום, הוא הדחוי והמעוות, וכשמדובר בילד חסר אוזניים אז האסוציאציה היא עוד יותר גרוטסקית. הדמויות האחרות איתן אנחנו נפגשים הם כאמור הפסיכולוג והמנהל ששניהם מצאו את מקומם בעולם למרות שהתרומה האמיתית שלהם למשהו שנויה מאוד במחלוקת. את המקור לעיוות הזה במציאות, אני אנסה להסביר ע"י התפיסה של קרת את גן העדן.

לגן עדן יש תפקיד חשוב מאוד בסיפור הזה. גן עדן הוא המפלט מהעולם של כל אותם אנשים שלא מוצאים את מקומם בעולם, שנדחקו מכל מיני סיבות אל השוליים, והפתח לגן עדן יכול להיות בכל מקום, שאלה של תזמון, כשדלת נפתחת למימד אחר. האם זה הציור המוכר לנו של גן עדן? לי לפחות נראה שלא. יכול להיות שקרת מתבונן בדימוי הכפול שנוצר בעיננו של גן עדן: מצד אחד נוף בראשיתי פראי, תמים, ראשוני, ומצד שני הדימוי היותר שכלי של גן עדן כשכר עתידי, המקום אליו הולכים הצדיקים, מקום שלא מזוהה אצלנו עם גן עדן של אדם וחוה. מובן, שגם הנחת היסוד של קרת היא לפי מה שהוא עצמו אומר שגן עדן הוא לא מקום "תמים" (שמתקשר אצלי יותר לפן הראשוני הפראי) אלא באמת המקום עם התפקיד של השכר לצדיקים, המקום של "החבר'ה הטובים". אלא שמתברר לו שזה לא כך. אפשר לומר שקרת מתמודד עם קונפליקט האידיאל האסתטי. בעולם שלנו, "העולם התחתון", יש אנשים שמנהלים את התפיסות החברתיות וכמו שאמרתי הם מתייחסים ומבודדים את האלמנט הלא תמים, החריג. אלא שצורת השיפוט שלהם את המציאות אינה מתייחסת אל העולם שלנו כפי שצריך, כעולם תחתון, אלא צורת השיפוט לקוחה מעולם אידיאלי, עליון. לפי תפיסות עולם כזה, אין מקום לעיוות, מום, ובמושגים של קרת: אין מקום לחסרי אזניים ובמי שלא מכיר בבעייתיות שבקיומם. אלא שבמציאות ישנם ילדים חסרי אוזניים, יוצא שבאופן פרדוכסלי באמת "אין מקום" בעולם למי שחושב שזה בסדר להכיל אי שלמות - אנשים תמימים אלה הרואים את האמת אך לא את "האמת האידיאלית". מה שהופך את האמת האידיאלית למגוחכת כיוון שהיא לא מתיימרת בכלל להוות הסתכלות ישרה ופשוטה במציאות, אלא מבוססת על הרמוניות ותבניות שאין להן ביסוס במציאות.

כשהעולם הלא אידיאלי שופט את עצמו בכלים אידאלים אז הראייה הישרה והאמיתית נחשבת למעוותת. יוצא, שדווקא האידיאל בעולמנו אינו "תמים" כיוון שהוא מאמץ כלי-שיפוט חיצוניים ולא ישרים וכופף להם את העולם. וההיפוך הזה הוא שמגדיר מחדש את גן עדן. כי לפי אתגר קרת גן עדן הוא קודם כל העולם הראוי ש"מעבר למציאות." ולכן, אין לומר שגן עדן הוא המקום למי שהיה טוב כי טוב, בעולם שאינו תמים, תמיד יישאר יחסי. ה"מעבר" האמיתי, זה ש"באמת אין לו פה מקום" הוא דווקא מה שנתפס בעיננו מעוות, בעל מום: התמימות.

ולגבי אנימציה:
גל וייצמן, עשתה את הפתיח הזה לסדרת הטלויזיה ע"פ הקיטנה של קנלר.


טטיה רוזנטל לקחה את סיפורי אתגר קרת וטוותה מהם סרט סטופמושן באורך מלא.


לפני הסרט הזה היא עשתה סרט קצר שמבוסס על הסיפור "דבק משוגע":
.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…

אביזר במה הוא שחקן

כאשר אומרים שאביזר במה הוא שחקן, למה הכוונה? הוא לא בהכרח זז או מדבר או פועל אבל יש לו משהו מאוד משמעותי: אופי.

האופי לא רק משליך על הדמויות מבחינת תקופה או רמת חיים אלא גם משמש כהרחבה של הגוף שלהן ומכאן של האישיות שלהן. גם כאשר מדובר באביזר במה ולא כזה  שהדמות אוחזת בו או משתמשת בו, האביזר יכול להיות טעון במשמעות החורגת משימושיות או אסתטיקה. אביזר יכול להיות סימלי או  כזה שמבטא סאבטקסט בסרט: מוטיב המעיד על מה שקורה מתחת לפני השטח של הסיפור ושל הדמויות. במקרים מיוחדים אביזר או רקע יכולים להפוך ממש לדמות, כזו שמשתנהעם הגיבור או הסיפור, כזו שמגיבה לשינוי הדרמטי ממש כאילו היתה אדם.



הנה כמה מאמרי וידאו בנושא:
שניים על אביזרי במה, השלישי על אביזרים בכלל והרביעי על ארכיטקטורה באנימה.









אי אפשר לסיים בלי הפרסומת המופתית של איקאה "מנורה". קלאסיקה של אמנות הבימוי:

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

אמריקה - סרט ישראלי חדש בהפקה

"אמריקה" זה פרוייקט שאני מכיר כבר שנים. בעבודתי הקודמת עבדתי עם האנימטור הנפלא נדב ארבל שכבר אז התחיל לגלגל סיפור על שיחת טלפון מרגשת מאמריקה שמערערת את חייהם של ילד ואימו, עולים חדשים בתל-אביב של שנות ה-50. הפרויקט נגנז עד שקיבל תנופה חדשה וברגעים אלו הפרוייקט נמצא לקראת סיום ההפקה עם המעצב שחר קובר על הארט ועם האנימטוריות המצוינות גל חקלאי ושולי תג'ר.

אתם מוזמנים לתמוך בסיום ההפקה בקמפיין ההדסטארט של הסרט ובנוסף לתמיכה באנימציה ישראלית גם לקבל תשורות שוות. אני כבר השקעתי!
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=24722

בינתיים, עד שהסרט יושלם, הנה הצצה אל מאחורי הקלעים של הסרט:
ארט
סרטון ההדסטארט

תהליכי עבודה על סצנה אחת עיצובי דמויות, רקעים, סטוריבורד, אנימטיק, ואנימציה סופית














אנימטיק


קיפריימז


סופי




הפרויקט כמעט הושלם.
בהצלחה!


פסטיבל ANINATION בירושלים 1-4.11.17

פסטיבל ANINATION בירושלים מגיע לשנתו השניה עם תוכנית ייחודית. הפסטיבל יתקיים בסינמטק ירושלים בין הימים 1-4 לנובמבר. את הפסטיבל אוצרת תמי ברנשטיין שבאופן מכוון יוצרת תוכן עם מיטב האנימציה העכשווית עם מודעות גדולה ליוצרי ואוהבי המדיום. זה אומר שדגש גדול ניתן ביצירת תכנים לקהילת האנימטורים ואנשי יצירה בתחום: סדנאות, מפגשים עם יוצרים ושיחות עם מפיקים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל הוא חלק מהתרומה האדירה של מיזם ירושלים לקידום האנימציה בישראל ובירושלים בפרט.

אני בעצמי מקרין ומדבר על הסרט שלי "ניגון" ואשמח לראותכם שם:ניגון: סרט + הרצאה של יוני שלמון. זה יקרה ביום חמישי 2.11 ובאותו יום תוכלו לראות גם את "אגדת המלך שלמה". זהו סרט ישראלי חדש באורך מלא! עוד לא היה סרט באנימציה קלאסית ישראלי (היה סטופ, היה תלת, היו שני פלאש קאט אאוט וכנס העתידנים הונפש בפועל בעיקר בחו"ל תנו לחגוג בשקט!) והרבה אנשים יקרים עבדו עליו. אם תצליחו לשמוע את חנן קמינסקי הבמאי מדבר על הסרט אז בכלל טוב. הסיפור מבוסס על אגדות המלך שלמה בפרשנות חופשית חדשה. בין שני האירועים תהיה גם סדנה של ערן היללי. לא לפ…