}
צדיק.




סרט הגמר של אוריאל ברקוביץ מתאר מסע פנימי שלא נגמר בו אתה נמשך אל עץ החיים ובאותו זמן מפתח מערכת אהבה-שנאה תלותית עם תהומות הנפש העוטפים והמסרסים. אותם הצדדים בנפש שהם בו בעת זרים אך גם בלתי נפרדים ממך מובילים בסופו של דבר לתנועה מעגלית, שבה ההתגברות על המים הסוערים רק מובילה למפגש מחודש עם "המים העליונים", ההתמודדות הבאה ברבדים גבוהים יותר.
---------------------








'המטריה הכחולה' ו'הבלון האדום'. היפראליזם פיקסארי והאנשת דוממים.

יש הרבה דרכים להאניש חפצים באנימציה. אחת מהן היא פשוט להדביק להן פרצופים חמודים. זה נשמע בנאלי אבל זה בדיוק מה שפיקסאר עשו ב'המטריה הכחולה'. סרט קצר ליום גשם.


אני די בטוח שההשראה באה מבלוגים אלה ודומיהם שמוצאים פרצופים אנושיים בכל מקום:
http://faceseverywhere.tumblr.com/ וגם http://www.pinterest.com/aneliram/faces-pareidolia/
ואני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר של "עיר האושר" על האנשת חפצים על פי אנדרסן ב"חייל הבדיל". מאמר נהדר.

פתאום אני חושב איך הסרט של פיקסאר היה שונה אם למטריות לא היו פרצופים בכלל! הרי כל הפרצופים האחרים בסרט הם השלכה שלנו על דברים שמזכירים לנהו פנים ברחוב, אז למה המטריות צריכות פנים אייוקניות מצויירות? כמה הסרט היה מרשים יותר ונועז אם כל המשחק היה רק על ידי התנועה של המטריה, הזוית, המחווה, ולא הפרצוף האייקוני.

סינמטוגרפיה חלק 4: המצלמה: אובייקטיביות והזדהות

זהו חלק רביעי (1, 2, 3) בסדרת רשומות על סינמטוגרפיה והוא עוסק במצלמה.
מה המצלמה עושה?
הבסיס הוא פשוט ביותר ולפיו המצלמה מראה לנו את מה שצריך לראות בשוט, קובעת את גבולות המסך, הקומפוזיציה ומה נראה מבחינה תוכנית. אבל בפועל המצלמה עצמה הופכת להיות הרבה יותר מזה: שחקן ומרכיב אקטיבי ומאוד לא אובייקטיבי.
המצלמה לא רק אחראית על מה שאנחנו רואים אלא איך אנחנו רואים ואיך אנחנו מרגישים כלפי מה שאנחנו רואים.

בואו נחשוב על זה שניה.
מצלמה נייטרלית (אין דבר כזה אבל לצורך העניין) היא העיניים שלנו כמו בתאטרון אבל היא גם יכולה להיות העיניים של דמות בסרט (POV) וגם העיניים המופשטות של המספר. כמו שכצופים התרגלנו להבין את התחביר של חיתוך והדבקת שוטים בעריכה כך למדנו גם את שפת המצלמה וההזדהות איתה. אנחנו יודעים מה אנחנו אמורים להרגיש ולא רק להבין מה אנחנו רואים.

'אפילוג לפרידה' של גיא אלנתן. עם טיפים לסרט גמר ועוד

אפילוג לפרידה. בחור ישראלי נוסע לניו-זילנד כדי למכור מוצרי קוסמטיקה.


כל קשר בין גיא לדמות בסרט הוא מקרי בהחלט
גיא אלנתן הוא יוצר מחונן. הוא אחראי לדמות הקומיקס של הוג'ימן ואנימטור מוכשר. סרט הגמר שלו מבצלאל הוא חיה נדירה בעולם סרטי הסטודנטים. יש בו עלילה, הוא אישי אבל לא נשען על זה יותר מדי. הוא משלב דרמה והומור ויש בו ממש דמויות! ולא סתם דמויות, הן גם מדברות! עברית! מתי לאחרונה ראיתם סרט אנימציה עם דמויות שמדברות?!
סגנון הסרט מאופיין בקו הפשוט של גיא שמצליח להיות מספיק מורכב כדי לבטא רגש, משחק והומור.

הסרט נבחר על ידי בלוג האנימציה הפופולרי CARTOON BREW לנבחרת מיטב בכורות סרטי הסטודנטים של 2013. זה הישג מרשים בעיקר כשחושבים על זה שמדובר בסרט אנימציה דובר עברית. יש לי תחושה שעם עוד סרטים מהסוג הזה האנימציה בארץ תוכל להגיע לקהלים חדשים. ועם כל הפשטות שבדבר אנחנו מגלים שוב שאישי ומקומי הוא מאוד אוניברסלי לפעמים.

סינמטוגרפיה חלק 3: לינקים, ספרים ומקורות לימודיים על השפה הקולנועית

חלק שלישי בסדרת פוסטים בנושא סינמטוגרפיה (חלק 1, 2) והפעם מגוון לינקים ומאמרים.


   

סינמטוגרפיה חלק 2: על קובריק, שפילברג וקצת אלפונסו



זה הפוסט השני בסדרה על סינמטוגרפיה (פוסט 1). הפעם אנסה להכיר שני במאים גדולים בכמה סרטונים מכמה זויות שונות. חלקם מהווים מחוות, חלקם ניתוח של סרטיהם, חלקם ניתוח של שיטות בימוי ועוד. מי שמחפש מידע מקצועי, זה לא המקום. פה תקבלו יותר אווירה והשראה. אני מקווה.

למה דווקא קובריק ושפילברג?