}
רו קווהאטה ומקס פורטר הם הסטודיו Tiny inventions. ו"בין הזמנים" הוא סרטם האחרון.הזמן הוא דבר יחסי. זה רעיון מוכר. אבל איך מייצגים אותו באנימציה? בסיפור האהבה הקטן והיפה הזה אולי נמצאת התשובה (14 דקות):





מאחורי הקלעים:






פרסומת שעשו הזוג הנחמד הזה:


"משהו נלקח, משהו ניתן". סרטם הראשון:


קצר: סימפוניה מס. 42 ועוד

ארבעה סרטים קצרים וקליפ.


סימפוניה מס. 42
סרט הבנוי מאפיזודות קצרצרות שיוצרות הקשרים חדשים ומשעשעים בנושא יחסי אדם-טבע.


12 תמונות כל יום.= שניית אנימציה. זה מה שיצא לדניס שאפון:


המתנה.
סרט סטודנטים מגרמניה שהצליח מאוד בפסטיבלים.


PAPERCUT, קליפ יפהפה עם מגוון טכניקות בשחור לבן.


למיטיבי לכת:
pineapple calamari. סרט סטודנטים מוזר על סוס ושתי אחיות.


זה לא השם: ייצוגי אלוהות עכשויים.



השיר החדש של סדרת הטלויזיה "היהודים באים" הוא פרובוקציה לכאורה. בשיר המבוסס על "NOT MY NAME" של הטינג טינגס, מופיע מוני מונושוב בתפקיד אלוהים המנסה להסביר שיש לו הרבה שמות... ו"השם" אינו אחד מהם. אבל אפשר לראות פה משהו אחר לגמרי: לא פרובוקציה, אלא קריאה לדיאלוג ישר עם האל.


חילול השם

האלוהות על פי היהדות סבלה תמיד מייצוג פרדוקסלי: מצד אחד יש קונקרטיות לאל: יש לו "תכונות", יש לו "רצונות" ויש לו "תוכנית על" גם אם אינה תמיד מובנת לנו. ומצד שני אסור לתת לו אפיונים אובייקטיבים כי הוא הסתירה בהתהוותה. אפשר רק לשלול תכונות וגם זה בהסתגויות.
קדושתו והיותו בלתי ניתן להשגה מתבטאים גם באיסור לשאת את שמו לשווא המופיע בעשר הדיברות ו"השם" הוא הדרך להתחמק מהציווי הזה. לתת שם שהוא באותו הזמן "השם" וגם "אף-שם".
השם של האל אינו נהגה כפי שהוא כתוב. האותיות י' ה' ו' ה' אינן נקראות כמילה ועדיין במפגש הראשוני של האל עם משה בסנה הבוער האל מציג עצמו כ"אהיה אשר אהיה" (או במילים אחרות "למה לתת שמות?") ואז כמה שנראה כמו בדיחה הוא אומר למשה להגיד לבני ישראל ש"אהיה שלחני עליכם". גם אהיה הוא שם שמכיל שניות: משהו שתמיד יתגלה בעתיד. תמיד חומק מהגדרה. ואילו השם "השם" עושה פעולה הפוכה.

למעשה, זו דרך נורא אנטי-שמית להתמודד עם האל ועל כך מתלונן האל בשיר הזה. הדרך לבחור להפוך את המסמן לדבר עצמו הוא סכנה גדולה בעיקר כשמדובר באלוהות. ויותר מזה, זהו חילול השם האמיתי שכן הוא מבטל דיאלוג. מדבר "על" ולא "עם" ולכן מבטל את האפשרות לדבר "את". הדבר דומה למאבקים סביב הכותל כאשר במרחק מטר ממנו נמצא הדבר האמיתי, זה שאינו "זכר" ו"מסמן" אלא המקור לייצוגים השונים. השם, הוא הדרך הזולה, העממית ללכת בלי ולהרגיש עם. השיר יוצא נגד העממיות שיצרה לה אל "לייט" שלא צריך באמת לדבר איתו אלא מסתפקת בו כאייקון. עממיות שאינה מחלנת את האל אלא מרוקנת ממנו את מהותו ומשאירה אותו כקליפה בלבד.
לפי השיר דווקא "השם" הוא חילול השם! האל שבשיר מעדיף שישאו את שמו לשווא מאשר שישתמשו בתחליף הזול שלו. כמו במערכון הזה של "החמישיה הקאמרית" על "נעמיים":




לגבי החליפה הלבנה...
האם שמתם לב לאל החדש בייצוג הקולנועי שלו? את הסבא המזוקן הלבוש בשמלה החליף גבר מבוגר מחוייט בחליפה אפורה-לבנה. זה תפקיד שתפור על מוני מושונוב, "המורגן פרימן" הישראלי, שחקן מוסכם ומקובל, שצבר לעצמו רפרטואר עשיר, קומי ודרמטי. החליפה הלבנה, להבנתי, היא ייצוג חדש כי הוא מתאר עולם עם היררכי כוח חדשה. האנשים שמנהלים את העולם הם אנשי החליפות השחורות: פוליטיקאים, פושעים ואנשי עסקים. האל גם הוא שייך לייצוג סמכותי מעין זה אך בגרסת על: הוא השולט גם בשולטים, הוא הכותב של שיטת העל שבאפשרותה ואולי רק בעזרתה, ניתן לאתגר את השיטה, שאותה צריך להחליף. זהו אל שאינו אנרכיסטי עם אמירה רוחנית אלא רק כזה המביא איתו את האפשרות שמעבר למסכות נמצאת שיטה שיותר משהיא "טובה" היא פשוט שונה.

הערה: נגעתי בנקודה קטנה. שיקוף האל בקולנוע העכשווי הוא הרבה מעבר לאיש זקן בחליפה מחויטת. ועל כך בודאי בפעם אחרת בהרחבה. אם יבוא לי.
-------------------------------------------------------

מורגן פרימן ב"ברוס הגדול מכולם"


"הארכיטקט" של המטריקס


מוני מת

דדליין ועוד מאארדמן



לא עומדים בדדליין? זה בשבילכם.
אחד הנסיונות הראשונים של אארדמן באנימציה ממוחשבת.


"קלווין והובס" על דדליין:


ואם כבר מדברים על אארדמן... הם התאחדו עם נתן לאב. אולי כדי להכנס לאנימציה התלת  ימדית חזק יותר.


SPECIAL DELIVERY
והנה סרטון קלאסית חדש שהם עשו שנועד לצפיה ב360 פנורמה בנייד. (באפליקציה של יוטיוב).

קצר: אד המודליסט.

מחווה נהדרת לאנשים השקופים: המודליסטים בשיעורי האמנות.

אנימציה בפוטושופ של טהא ניסטני.




External Links



אנומליסה: אינטימיות חריגה


מתוך "דין וחשבון על השגעון" - הרב מנחם פרומן ז"ל
האחר הוא הגהנום שלי
זה הדבר היחיד
שלי הוא פשוט וברור כל-כך
שאין לי מה לפרש
או להוסיף עליו דבר
שהאחר הוא גם המקלט היחיד
מן הגיהנום
שלי.


אנומליה יקירתי
צ'ארלי קאופמן הוא אחד התסריטאים המעניינים שקיימים בהוליווד כיום. הוא מספר סיפורים תוך שהוא מאתגר את המבנים המקובלים של תסריט ושל סיפור. בסרט "אדפטיישן" הוא כותב על תסריטאי שצריך לעבד ספר לסרט ולא מוצא את דרכו. ב"שמש נצחית בראש צלול" הוא מתאר מסע בתת מודע של בחור שמוחקים לו מהמוח את כל זכרונותיו מזוגיות כושלת. וב"סינקדוכה ניו-יורק" אותו לראשונה הוא גם ביים הוא מתאר במאי אובסיסיבי שיוצר עיר מדומה מקבילה לניו יורק לצרכי הצגת תאטרון שלעולם לא עולה. ההתמודדות שלו עם תבניות תסריטאיות באופן מודע והתסכול האמנותי מופיע גם בסרטו האחרון "אנומליסה" אך בניגוד לקודמים אותם כתב אנומליסה הוא סרט אנימציה. הסרט נעשה בטכניקת סטופ-מושן בה מזיזים בובות ומצלמים אותן תמונה אחר תמונה להשגת אשליית תנועה.


כשגיבור "אנומליסה" מייקל סטון מגיע למלון בעיר זרה ליממה אחת אנו חווים את המציאות דרך עיניו. בעולמו של מייקל כל בני האדם פרט לו הם בעלי אותם הפנים ואותו הקול. לאן שלא ייפנה הוא מוקף בכפילים ווריאציות שונות של אותה הדמות, כמעט ללא יוצא מן הכלל. וכולם ממאיסים עליו את האנושות כולה שנדמית כמו מניירה ממוחזרת לעייפה של קלישאות.על אף הניכור של מייקל כלפי העולם, כולם מעריצים אותו תודות לספרו רב המכר "איך אני יכול לעזור לך לעזור להם?" העוסק בתודעת שירות. מייקל הוא גורו של נותני השירותים למינהם, מנהג המונית ועד למנהל הבכיר, כולם קראו את ספרו ומיישמים אותו באדיקות.


"אנומליסה" הוא שילוב של שתי מילים: "אנומליה", חריגה מהסדר, ו"ליסה" שמה של דמות בסרט. הדמות הזו, עבור הגיבור היא אנומליה. היא  חורגת מהבנאליות של הקיום הסובב אותו. וכל זה למה? האם היא אישיות נדירה, שנונה או יפה במיוחד? לא. להפך. יש בה משהו בנאלי בפני עצמה. דמות שרוב הסיכויים שרובנו היו חולפים על פניה ברחוב מבלי לחשוב פעמיים. אך הרגילות שלה, כאשר היא מוארת בזרקור, נהפכת לקסומה. פתאום כל מחווה שלה נראית מעודנת וכל גחמה והרגל מוזר הופכים להתגלות.
גם ליסה קראה את ספרו של מייקל וגם היא מעריצה אותו אבל בשונה מכולם פרצופה הוא ייחודי וקולה גם. ומעבר להכל, היא אנושית מאוד.


מהי אנושיות
האנושיות של ליסה אינה ניתנת להגדרה חד משמעית. גם שאר הדמויות בסרט הן אנושיות אך כולן נמצאות בתודעת שירות מאוד גבוהה מה שהופכת אותן להיות רובוטיות מאוד בהתנהגותן. אפילו דמות בעלת רגש ואישיות עצמאית כמו האהובה מהעבר של מייקל נשאבת בעל כורחה אל תהום השבלוניות ומייקל פוגע ברגשותיה ומבזה אותה מבלי לתת על כך את הדעת. גם היא, מבחינתו, ניצבת בהצגה של חייו.
ליסה אם כן היא אנושית קודם כל מפני שהיא האחר של מייקל. מייקל לא מוצא בה את אותו הדבר שהופך אותה למוכר עד כדי זרא.


בספרו "בסוד שיח" מתאר מרטין בובר שני מצבי זיקה: אני-אתה ואני-לז. את עולם הלז המנוכר מתאר בובר לא כמצב מיוחד של ניכור אלא כברירת מחדל של המצב האנושי. התודעה שלנו, הרדומה והשחוקה ממקמת אנשים, חפצים, חיות ותופעות בתוך מערך נשלט של אובייקטים. בעולם הזה אין מקום להתגלותו של האחר האולטימטיבי. הכלא הזה של התודעה מסוגל להשבר רק עם הפתחות הלב להרפות מן השריון ולהחשף אל משהו שאינו ניתן לאובייקטיביזציה. ומכאן שמבחינתו האינטימיות האמיתית היא באנומליה, בשבירת הסדר אותו אנחנו כופים מה שמחוץ לנו בכל רגע ובכל שעה של מפגש עם החוץ.


הרב יוני גרוסמן תאר פעם את הסנה הבוער כאנומליה. הסנה מתואר על פי הפשט כאילו לא נועד למשה, אלא פשוט היה קיים שם: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי."  הייחודיות של משה היא סטייתו מהדרך כדי לצפות בפלא. האנומליה היא, אם כן, שבירת הבנאליות שמאפשרת גילוי שכינה ואינטימיות.
מרטין בובר לוקח את הסנה הבוער צעד קדימה כשהוא מספר על מנחם־מנדל מוויטבסק, שאמר:
"דבר זה השגתי בארץ ישראל- כשאני רואה חבילה של תבן מונחת ברחוב, הרי עצם הדבר, שהיא מונחת לאורך הרחוב ולא לרוחב הרחוב, כבר יש בו לדידי גילוי שכינה". כלומר, להשקפתו, בכל דבר יש אפשרות לגילוי האנומליה כיוון שה"סדר" והבנאליות שלו, הן דמיוניות. ההכרה בכך, שכל גילוי באשר הוא הינו תולדה של רצון והתגלות, הוא פתח לדיאלוג אינטימי עם הבריאה: גילוי שכינה.
ואם יורשה לי, נראה שזה שהדבר קורה דווקא בארץ ישראל בגלל שהיא עצמה מעין אנומליה. לא ארץ ככל הארצות, לא מדינה ככל המדינות, לא ארץ "נורמלית". וזוהי גם אמירה קולנועית ואנימטיבית: בעולם של סרט הנפשה שכולו מלאכותי, כל תנועה וכל מחווה היא במהותה מכוונת ולכן היא גילוי רצון של היוצר.


אינטימיות של בובות סיליקון ובושה של בני אדם
צ'ארלי קאופמן הוא טיפוס מאוד שנון עם חוש אירוני מפותח. לכן לא פלא שבסרט שמעלה על נס את האפשרות לאינטימיות ולגילוי אנושיות אין אף שחקן אנושי. יותר מכך, דמויות הסיליקון הראליסטיות הן במראה והן בתנועה מכילות פרט קטן אך בולט שמסמן את היותן בובות. זהו פס קטן בצידי העיניים שמאפשר לאנימטורים להחליף לדמויות את הפה בהתאם לדיבור ולהבעת הפנים (מה שקרוי בשפה המקצועית "ליפ-סינק", "סינכרון השפתיים"). בסצינה סיוטית במיוחד בסרט, הגיבור הראשי אף מתפרק לרגע וחושף את המנגנון הבובתי שמאחורי העור שלו. חושף את היותו בובה.
דבר זה נעשה במכוון, כאמור, בגלל שהסרט עוסק במנגנונים. המנגנון הוא שמייצר את הניכור, הוא הכלא העוטף אותנו ממש כמו שרשרת נותני השירותים האינסופיים שמקיפים את מייקל. הדבר המופלא הוא שלמרות שמדובר בבובות הסרט מצליח, בשילוב בל יתואר בין טכניקת אנימציה, תסריט ומשחק קולות, ליצור רגעים של אינטימיות מהסוג שקשה למצוא הן בחיים וקל וחומר בקולנוע.
מייקל, כמו קאופמן עצמו, מנסים לייצר חויה אינטימית שנידונה להיות טכנית ברגע שהיא משוחזרת. מייקל עושה זאת בהדרכה של נותני שירות וקאופמן, בהיותו תסריטאי מצליח, עושה זאת בהדרכת תסריטאים. ונראה ששניהם מודעים למלכודת שהם נופלים לתוכה: אי אפשר לשחזר אינטימיות. כנות מחייבת שבירה אנומלית. גם אם הפרנסה בפועל באה מהדרכה של אחרים איך "להצליח" בתחום.
הבחירה באנימציה אם כן, היא האנומליה עצמה עבור קאופמן בפניה למדיום נישתי שהמרכיב המלאכותי בו הוא מובנה, על מנת לספר משהו על אנושיות.
למרבה ההפתעה דווקא כך הוא משיג את מטרתו. בסצינה אחת אנחנו רואים את מייקל, גבר כבן 50, יוצא ערום מהמקלחת ואנו נבוכים ממש כפי שהיינו נבוכים מצפיה באדם ערום. בסצינה אחרת אנחנו נחשפים ליחסי מין בין שתי דמויות המיוצגים בצורה אמינה ואינטימית מאוד. כצופה אתה יושב מול סצנה כזו ותוהה בינך לבין עצמך, מאיפה באה הבושה מלהסתכל בשתי בובות שוכבות. האם המבוכה אותה אני חש היא שמטעינה את הסצינה באינטימיותה משל נקלעתי לרגע פרטי מאוד בין שני בני אדם. האם הבושה היא שמעניקה לדמויות אלו את ממשותן ממש כפי שאדם וחוה בגילוי הדעת הראשון שלהם "נתבוששו". והאם לאחר שאנו חווים בושה כלפי גילוי אינטימיות למעשה אנו מקבלים בחזרה את מתנת האנושיות אלינו עצמנו בבחינת "אני מתבייש משמע אני אדם".


התרבות העכשווית עוסקת רבות בניכור של העידן העכשווי. הגישה המקורית של קאופמן מסוגלת להציג את הניכור יחד עם הזמנה לאינטימיות. אינטימיות שמתגלה מבעד לשכבות של תודעת שירות, סיליקון ומנגנונים מכניים.


הערה לסיום:
לסכם את העיסוק של קאופמן בניכור האנושי רק כ"דרך לגילוי האחר" תעשה עוול למשנתו. קאופמן הוא אמן. וככזה הוא אינו בא להעביר מסר אלא חויה שיש בה גילוי. וזהו המסר. המפגש שלנו עם האחר לא נעשה על ידי תאוריות לפיהן "האחר הוא אני". להפך, ההבנה שהאחר הוא האחר, שהמציאות כופה עלינו מצב תודעתי של התנכרות והפיכת הכל למוכר ולחלק ממנגנון תועלתני (הן במובן הנפשי, והן הקפיטליסטי) היא רק חלק מהדרך. את המאבק היומיומי צריך האדם לנהל עם עצמו. לחפש את הקול השונה ואת הסנה הבוער שקורא לו. לחפש את האנומליה בכל רגע. וזהו, ידידיי, תפקידה של האנימציה בחיינו.


חשיפת המנגנון, בסטופמושן, בבובת המין ובתהליך  הכתיבה. להיות גורו זה לשחזר אינטימיות.

תהליכי עבודה::


דברים קטנים, סדרת סרטונים על בניית הבובות:


עוד מאחורי הקלעים על בניית הבובות:





נספח:
"מעבר". סרטון יפהפה מתוך "אנימטריקס", סדרת סרטונים בהשראת "המטריקס". בסרט הזה בחורה נחשפת למקום שהוא אנומליה של המציאות. כמו סנה בוער שאינו אוכל היא מוצאת פגם בתכנות, שיוצר מרחב קטן בו הכל אפשרי.

הבעיה של מירידה



הבעיה של מירידה
"אמיצה" פוגש את "משפחת זגורי". מטופש? כן. מיותר? כן... אבל הייתי צריך לעשות משהו עם קובץ הסאונד הזה אחרי שהסטודנטים בחרו לקחת קובץ אחר...
‎Posted by ‎שוליית הקוסם - בלוג על אנימציה‎ on‎ יום רביעי 20 ינואר 2016