}
"...הרי עולם הדרמה, בתיאטרון ובקולנוע, עסוק בכל כוחו ליצור בנו את השהיית האי-אמון. זה המושג הראשון והבסיסי בלימודי דרמה: Suspension of disbelief. מושג מרתק בעיניי: השהיית האי-אמון. מטרת הדרמה היא ליצור לנו אשלייה של מציאות שתגרום לנו להאמין במה שאנחנו רואים. מי שטבע את המושג הזה הבין נכון שמחוץ לאולם הקולנוע אנחנו חיים את חיינו במצב של אי-אמון. כלומר, בציניות. אנחנו לא מאמינים בכלום, לא מאמינים באף אחד, חושדים בכל. ציניים. בקולנוע, לעומת זאת, כולנו מאמינים. בחיזרים, ערפדים, שדים, רוחות רפאים, אנשי זאב, מלאכים וגם באלוהים." 
יאיר רווה במאמר על העדר האל בקולנוע הישראלי: http://cinemascope.mako.co.il/archives/19729

איפה אלוהים היה בקולנוע הישראלי

מעניין איך דיון כביכול תאורטי יכול לחשוף בין השורות את עיקרי האמונה של הבנאדם.
יאיר רווה ("סינמסקופ") כתב מאמר שבו הוא מבכה את העדרו של אלוהים מהקולנוע הישראלי. יאיר, כאדם מלומד גם במקצועות היהדות וגם בקולנוע, כמבקר וכיוצר, ציפה לראות תחייה של הקולנוע ככלי לתיאור ועיסוק החוויה הדתית שבראשה: הדיאלוג עם האל. וזה לא קרה.
אני אגיד כמה הרהורים שלי בנושא ואז אתייחס לדברים שיאיר מעלה.

החויה הדתית היהודית אכן שונה מהחויה הדתית הנוצרית. האל שלנו (לכאורה) הוא בלתי נראה, בלתי מושג, בלתי נתפס. הוא לא חובב אמנות ובכלל איקונות מזכירות לו אלילות. אבל הוא סטוריטלר רציני. אולי הגדול מכולם. לא רק שהוא השתמש בסיפור כדי להביא לעולם את דברו אלא שהסיפור עצמו עוסק בהבאת הסיפור לעולם. ארס-פאטיקה אם תרצו (כתבתי על זה כאן בעבר).
היהדות עברה גלגולים רבים והמרכזי שבהם והוא גם הרלוונטישבהם היה המעבר מדת בה האל נוכח לדת בה האל נסתר והאחריות עוברת לידי האדם. זה קרה במהלך הגלות ונעשה בהדרגה. מדיבור ישיר עם האל (נבואה) הפכנו לדת. עם עולם של הלכה שהולך ומתקבע, ספרים שמודפסים והופכים תורה שבעל פה לתורה שבכתב  ומעל הכל צבא של מתווכים שעומד בין האדם הפשוט לאל.
לכאורה.

באותה מידה קרה גם תהליך הפוך. האל הטרנסצנדטלי (החיצוני לעולם) פינה את מקומו לאל המתגלה בעולם. הקיום האנושי הן בפילוסופיה והן בדת הפך לביטוי ישיר של האלוהות וליכולת של חיבור עמוק בין רוח וחומר בעולם הנגלה.
במושגים דתיים אני קורא לזה: מעבר מהליכה בדרכי ה' להדבקות במידותיו.
במילים ארציות אני קורא לזה: אמנות.

השיא של זה הוא בציונות, בחזרה אל המקום הכי פיזי, הכי ארצי שהיה רחוק מהעולם היהודי אלפי שנים. לא רק שצריך לעבד את הקרקע פתאום של ארץ האבות אלא צריך כמו תינוק שגדל להתחיל לקחת אחריות ולהיות עצמאי. מדהים כמה זה קשה לעם. כמעט יציאת מצריים שניה.

קולנוע כבחירה מתמדת

הגילוי של האל בעולם עובר דרך הפילטר האנושי. ולהפך, הפילטר האנושי הוא המסוגל לזהות את האל הנוכח, במשמעות שאנו יוצרים בצורה מודעת ובמשמעות שאנו חווים בצורה לא מודעת. לכן, מעבר לביטויים רבים וטובים של הדת כמו ההלכה, התורה והתפילה ישנו הפן התמידי: ההקשבה לערוץ האלוהי הפעיל.
האם זה אפשרי?
כן. בובר מדבר על זה ואחרים. על היכולת לשחרר את האל ולתת לחויית הקיום להפוך לקדושה. כלומר, התגלות יחידנית שהיא ביטוי של רצון. בסרט "החיים בהקיץ" הדמות מגידרה זאת כך: בסרט אתה לא יכול להראות משהו כללי. אם יש גמד שנכנס לבר אז זה גמד מסויים שנככנס לבר מסויים. המחוייבות לבחירה. המסגור, סגירת הפריים הופכת את מה שנבחר להכנס לתוך הפריים לקדוש. כי זהו רגע שנבחר. רגע של גילוי בחירה. כמו חופה מתמשכת שבה האדם מקבל עליו את המציאות היחידנית.



החירות אם כן היא מתבטאת לא באינסופיות האפשרויות אלא ביכולת לעמוד מחוץ לאפשרות הנגלית ולבחור בה. לבחור בחיים.
בשלב הזה יהיה נכון לבוא ולהגיד שהיהדות היא ממש לא כזאת. שהרי איפה שמתי את התפילה ואת ההלכה והתורה והטקסיות ובחרתי להתמקד במשהו כמעט מופשט. זה עצמו מאוד לא יהודי!
ואני חושב שזה נכון. וזהו גם מקום קולנועי מאוד.
כשאנחנו מדברים על המאבק הפוליטי עם שכננו אנחנו מדברים על "סכסוך" אבל העולם קורא לזה "הקונפליקט". זהו ניסוח מעניין מאוד. כי "קונפליקט" הוא לא משהו ששואף להעלם אלא הולך ומתחדד בזמן ש"סכסוך" מבוסס בעיקר על פער, לא על סתירה. אני הייתי מגדיר את הקיום שלנו פה כקונפליקט מהסיבות שתארתי: אומה עם דת שמגיעה לארצה לאחר שנים ומתחילה לגלות צדדים שונים בה. רוח וחומר נאבקים בתוכה, מסורת וחדשנות. גלותיות מול זעקה לחירות ועצמאות. כל זה חדש לנו.
למה זה קולנועי? כי הקונפליקט הוא השחקן באותו פריים סגור. הבחירה במציאות היא רק חלק מהרגע הקדוש. בתוך הרגע הזה יש שניים. האדם עצמו ללא קונפליקט, ללא האחר, לא יכול לחוות באמת את אותה נירוונה רוחנית של הרגע.
ולכן הקונפליקט, המתח הדואלי, המיני מול האחר הוא השחקן הראשי על הבמה הזו. (עוד על זה ברשומה על האל הנעדר של לוינס).

בהערת סוגריים אני אגיד שאני לא חושב שהרגע הקדוש הוא השאיפה הבלעדית. כמו שהדמות בסרט אומרת: אי אפשר באמת להיות כל הזמן ברגע הקדוש. לכן אני אדם שמאמין בדת, באיילוף העצמי למסגרת חיים שמנסה לתת מקום לאל גם לא ברגע הקדוש. דת, בעיקרון, כמו הקדושה עצמה, מבוססת על היררכיה. יש מקומות שאפש להתנהל בהם תיד, יש מקומות קדושים יותר שדורשים טהרה יתרה ויש את קודש הקודשים שאליו אדם אחד נכנס יום אחד בשנה. החיים בנויים להיררכיה של מימוש האלוהות בחיים לא כדי לשמור אותה בשכבת שומן של כוהנים אלא דווקא כדי להעביר אותה אל כל שכבות הציבור. אל כל שכבות הנפש.

חלק ממה שכתבתי כאן נאמר גם על ידי התסריטאי הדתי שוקי בן נעים ליאיר רווה: הפרקטיקה ההלכתית אינה עניין "מגזרי" היא חלק ממשי מהחיים האמוניים ולא ביטוי חיצוני להם. לכן קולנוע שעוסק בפרקטיקה הדתית ובמתחים שהיא מייצרת הוא קולנוע יהודי אותנטי.
במילים שלו:

"...לכן, הדור הראשון של היוצרים הדתיים יצר בראש ובראשונה במסגרת הז׳אנר של ׳דוסים כבני אדם׳. קודם כל רצו להבהיר שמדובר בסובייקט ראוי לייצוג, וניסו להרחיק אותו מהסטריאוטיפים. דווקא בגלל זה הפרקטיקה הדתית נדחקה לשוליים. אני חושב שבשנים האחרונות יוצרים דתיים, ואני בתוכם, זיהו שההדחקה של האספקטים האלה יצרה גם היא סוג של עיוות כי היא לא נתנה ביטוי לחלקים מהותיים בנפש של האדם המאמין והאופן שבו הוא חווה את העולם.״
יאיר רווה: אבל אתה שוב מדבר איתי על סרטים על הלכה וקיום מצוות. לשם הקולנוע הדתי הולך? אותי לא מעניין לראות דרמה על הלכות מוקצה או הוצאה מרשות לרשות בשבת, אלא קונפליקט רוחני שעוסק בדבר הרבה יותר גדול מזה.
״הלכה היא לא רק אתוס, היא עיסוק בדבר ה׳. לכן היא בהחלט יכולה להיות מצע לסאבטקסט תיאולוגי. אני, למשל, ניסיתי ב׳אורים ותומים׳ (ואפילו ב׳נויורק׳ במגבלות הז'אנר) להראות איך הקוד ההלכתי, התורני, הוא גם עמדה ביחס לאלוהים ולעולם וזה בהחלט משהו שאני מנסה לחדד אצל תלמידים שבאו עם המטען הזה ומיד זורקים אותו לעליית הגג כי הם חושבים שזה לא רלוונטי או מטיפני. הקולנוע שאתה מחפש (ברגמן, טרקובסקי) נעשה מתוך המסורת הנוצרית. בגדול, הנצרות דחתה את הפרקטיקה של ׳קיום מצוות׳ לטובת דיבור ישיר על אלוהים ואל אלוהים. וזה לא מקרה שהדוגמאות הבולטות של קולנוע רוחני ואמוני בישראל מגיעות מאנשים כמו שולי רנד ומני יעיש. כי כחסידי ברסלב, גם הם מגיעים ממסורת של דיבור ישיר אל האל ועליו.״

אל נגלה ואל נסתר

ועכשיו נסתכל על התמונה שיאיר בחר למאמר שלו, שולי רנד זועק לאלוהים ב"אושפיזין".
תפילה לקולנוע ישראלי חדש. ״אושפיזין״

יש משהו בתמונה הזאת שמסמלת אולי את האייקון של "מהי אמונה" עבור רווה. הנה הבנאדם שבור וקרוע זועק כלפי השמיים זעקה חסידית שיש בה פורקן וכאב!
אבל מה שקדם לזעקה הזו הוא דיאלוג אחר עם האל. האל הנסתר-נגלה. האל ה"נגלה" בסרט אושפיזין שולח לגיבור ניסים. הוא שולח לו כסף. ואז הכדור עובר אל האדם: הוא בוחר לקנות בכסף אתרוג יקר בהרבה ממידותיו ולמעשה גוזר עוני על משפחתו תמורת הידור מצווה. בהמשך האל הנגלה שולח לו עוד נס: שני חברים מהעבר, עבריינים נמלטים, להתארח בחג. אבל זהו אל נגלה-נסתר כיוון שברובד הנגלה הגיבור מזהה שיש פה נסיון ולכן הוא מתאמץ "להכיל" את אלה שמזכירים לו את הצדדים הישנים, האלימים והעבריינים שבו. אבל האל הנסתר שלח לו נסיון אחר. ההתמודדות שלו אינה רק עם מי שהיה אלא עם מי שהוא היום. ה"דתיות" אולי תגן עליו מפני עברו בצורה מסויימת אבל היא לא תגן עליו מההווה שלו, מאשתו, מהבחירות שלו. וזה בא לידי ביטוי בזה שהאורחים מכינים לו מהאתרוג ששווה 1000 שקל.. סלט.
הזעקה היא רק חלק קטן מהעבודה של האדם המאמין. ההתבטלות והקריאה כלפי למעלה יש בה הכרה באשמה יחד עם הכרה בנסיון האמיתי.
הייתי אומר יותר מזה: זו זעקת תודה.

למה כתבתי את כל הניתוח הזה? בגלל שבסופו של דבר החיים האמוניים הם לא רק רוח ולא רק חומר. לא רק תפילות ולא רק פרקטיקה הלכתית, לא רק נגלה ולא רק נסתר. האל יכול להסתתר בהלכה ולהיות נגלה בחיים ולהפך. הנסיון ליצור חייץ בין הפרקטיקה לבין"הרוח" הוא בלתי אפשרי. אין רוחניות יהודית בלי פרקטיקה. זה כוחה וזה סוד מוסריותה כפועלת על האדם ובתוך העולם.
וזהו גם ההבט הקולנועי: עיסוק באל יכול להסתיר את האל בעוד עיסוק בחיים יכול לגלות אותם. עצם המודעות שלנו וההקשבה שלנו לבחירות האמנותיות הוא ההזדמנות לזכות במנת הנבואה וההתגלות.
לי זה קורה עם סרטי אנימציה הרבה פעמים. החוויה הדתית שלי בסרטי אנימציה היא בשיאה כשאני מרגיש שהאנימציה היא שיר הלל לחיים הנגלים. לא אסקפיזם אלא צלילה אל עולם מלאכותי, יציר אנוש ומתוכו למצוא את הצלם שוב. את האינטימיות שבבריאה.


לסיום אתייחס למה שציטטתי בתחילת המאמר מדברי יאיר רווה. הוא טוען שבעולם האמיתי אנחנו משהים את האמון (צינים וסקפטים) ובקולנוע אנחנו מרשים לעצמנו להאמין. שבחוץ אנחנו צינים ובקולנוע אנחנו מתמסרים.
במקום מסויים כשקראתי את זה הרגשתי הפוך. העולם האמיתי על שקריו הפוליטיים, הרגשיים והפיסיקלים מצליח להערים עלינו. לתת לנו הרגשה שזה מובן מאליו שאנחנו נושמים, אוהבים, יוצרים. הוא מצליח לתעתע בנו עם הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. דווקא הוא מוציא מאיתנו תמיד השהיית אי-אמון שמאפשרת את הקיום שלנו. מאמינים בקיום.
ואילו בקולנוע אנחנו משהים את ההשהייה. אנחנו אמנם מרפים ומאמינים אבל מתוך מודעות לשקר. זה בגלל שאנחנו רוצים שמישהו ילחש לנו באוזן אמת גדולה יותר, שהחיים האלו שבחוץ, הם בעצם גדולים ונוראים. אנחנו רוצים שמישהו ישקר לנו כדי לגלות לנו אמת גדולה. כזאת שקשה לנו להכיל בחוץ.
ואלי זהו אחד הפרדוקסים הגדולים ביהדות: לבחור להאמין.

או כמו בסצנה מהסרט "אדפטיישן":
התסריטאי: אני רוצה לספר סיפור שיראה לאנשים כמה פרחים זה דבר מדהים.
האמרגן שלו: זה מה שהם?
התסריטאי: אני לא יודע...

---------------------------------------
נספח 1: האל הנגלה והנסתר בא לידי ביטוי בפער בין מקריות שהיא באמת אקראית, גורל חמקמק, לבין מקריות שהיא התגלות מתוך תחושה של בחירה שכך דברים היו צריכים לקרות. מה שנקרא "דאוס אקס מכינה" האל שמתגלה במכונה.
אולי אחת הדוגמאות הבולטות לזה הוא מות המכשפה בשלגיה. היא הרגה את שלגיה ובורחת להרים כמעט מצליחה לגלגל סלע ענק על הגמדים ובזה לסיים את הסיפור.
במקום זה מכת ברק בוקעת את הקרקע תחתיה ומפילה עליה את הסלע שהתכוונה לגלגל. ובעקבות הסלע צוללים שני נשרים רעבים.
*מצאתי את הסצינה רק במגוון שפות. סלחו לי.


-------------------------------
נספח 2: אחת התגובות המעניינות ב"סינמסקופ":
סשה אגרונוב25 נובמבר 2014 ב - 2:30קישור ישיר
מזדהה מאוד עם הכמיהה שלך לקולנוע על אמונה, עוד משנה ב' בסם שפיגל כשהתחלתי במקביל לקולנוע ללמוד יהדות וגיליתי את האוצר הגנוז, חשתי צורך ביווצרות של גל חדש, אוונגרדי, פורץ מוסכמות בוקלונע הישראלי ובכלל. קולנוע שלא רק מדבר על האמונה, אלא גם בונה מיזאנסצנה, בוחר זווית צילום ועדשה, עורך ומרכיב את הסיפור בדרך ייחודית, "יהודית" ומהפכנית.
אני מתכוון לכך שלא רק הנושא אלא גם השפה הקולונעית, התחביר והדקדוק יכולים לינוק וללהתחדש ולהתבסם במקורות הקדומים, המרתקים, הייחודים לתרבות היהודית. רב קוק למשל, דיבר על אומנות המודרנית כמי שיכולה להרחיב את גבולות הדמיון האנושי ולחדש את התרבות הנבואית(החדשה).
לא קולנוע "דתי" עם שחקנים חובשי כיפות, ולא לקולנוע אימוני, אלא קולנוע ישראלי חדש שיינוק גם מתורת המונטאז' של אייזנשטיין וגם מפליני וגם מרב קוק ותורת הקבלה, קולנוע שחובק את כל מה שהצמיחה התרבות האנושית ויחד עם זאת מדבר בקול ייוחדי ישראלי יהודי ואוניברסלי, קולנוע קדם נבואי.
----------------------------
את כל מה שכתבתי פה אפשר אולי לסכם בכמה מילים: קולנוע הוא בחירה. בחירה היא חירות. חירות היא יהדות.

עיצובים לסרט 'שישה גיבורים' של דיסני

"שישה גיבורים" BIG HERO 6, סרט הסופר-גיבורים החדש של דיסני, מגיע וזה זמן טוב להעלות עיצובים שנעשו עבור הסרט. אחד הדברים המעניינים הוא ההחלטה שהעלילה תתרחש בעיר סאן-פרנס-טוקיו שמשלבת עיר אמריקנית עם יפאנית ויוצרת יצור כלאיים מעניין. אז נתחיל ממנה ונמשיך אל הדמויות. תהנו!
(יש פה תמונה אחת מסרט אחר. נראה אם תמצאו)

איידס

אזהרה: סרטים על מיניות ואמצעי מניעה.
יום האיידס הבינלאומי.
אני לא מציג פה נושאים מיניים בדרך כלל אבל זה נושא שראוי לדון בו. ולמעשה הסרטים הבאים באמת ראויים לדיון. רובם עוסקים בנושא של שימוש באמצעי מניעה אבל קשה להתעלם מהסאבטקסט שקשור לעיסוק במהותו של המין עצמו.

שני דוקו אנימציה מעוצבים: 'מרסל, מלך טרבורן' ו'טוסילגו'.


סרטו של תום שרודר, "מרסל המלך", הוא דוקו על תרנגול בלתי מנוצח עם בימוי דינמי ועיצוב מהמם.


את הדינמיות במעברים בין שוט לשוט אפשר לזהות כבר בסרטו הראשון של תום, "BIKE RIDE":

*ראיון עם היוצר: http://www.pbs.org/indiefilms/shorts/marcel-king-tervuren/

עוד סרט דוקו שמעוצב באופן מיוחד הוא "טוסילגו" של יונס אודל המוכשר ("רבולבר" המופתי). הסרט מגולל את סיפורה של חברתו של טרוריסט ומשלב עיצובים וסגנונות רבים בהם עיצובים נאיבים של דור הפרחים עם ארכיוני עיתונות.


שווה להסתכל על יצירותיו האחרות:  https://vimeo.com/jonasodell/videos

'מעבר לחומת הגן', מיני-סדרה חדשה בקרטונטוורק.

OverTheGardenWall_V1_iTunes_Season_2400x2400 (5)זו תקופה מעניינת בסדרות האנימציה האמריקניות. תחושת האינדי שאופפת את הרשת מחלחלת אל המיינסטרים של הערוצים הגדולים ומביאה יצירות שלא מפחדות להיות אפלות, פנטסטיות וחסרות פשר לעיתים. אמנם גם כאן אפשר למצוא מניירות מסוימות וסגנון עיצוב ונרטיבי דומה ועדיין יש כאן הזדמנות חדשה להורים לשבת עם הילדים ולהנות יחד מסדרה טובה ודמויות שיישארו גם אחר-כך.

"מעבר לחומת הגן" היא סדרה של 10 פרקים קצרים שנוצרה על ידי פאט מקהאל, סטוריבורדר ב-ADVENTURE TIME. זו סדרה על שני אחים למחצה שתועים ביער ומגיעים לכל מיני מקומות מוזרים שבהם נמצאות שאריות פנטסטיות שאיש לא מכיר.

אחרי שנראה טעימה מהסדרה אתם מוזמנים לצלילה ליצירות נוספות וארט של אנשים רבים וטובים שעבדו על הסדרה.

על הסדרה:


קישור: ראיון ישן עם פאט לANIMATION INSIDER.
הטמבלר הרשמי של הסדרה.

דברים ישנים של פאט:


קליפ רישומי ואפל:


עיצובים של פאט:
Early designs of Wirt and Greg walking around, with Beatrice in the tree.
This layout heavily borrowed from a Gustave Dore illustration.



ניק קרוס תרם לארט-דירקשן, לעיצוב הדמויות ולאנימציה.
הנה דברים אחרים של ניק קרוס, שמזכיר לפעמים את רן וסטימפי:


משהו עצמאי:


פרוייקט שלא מומש בסוף:


תהליך העבודה באנימציה של ניק קרוס (דרך גיא שגיא).


ניקוי פריים בפלאש:


עוד בחור שעבד על הסדרה: תום הרפיך:
Exciting news: you can watch all of Pat McHale’s “Over the Garden Wall” miniseries right now if you’ve got ten bucks to burn on itunes. Otherwise you’ve gotta wait til the third when it starts airing every day for a week on CN. Pat’s the most unsung of Adventure Time’s original architects- his influence can’t be overstated. A trendsetter. Super super talented. And Nick Cross art directed- holy cow… man, what a draftsman.Anyhow- I worked on the whole thing as a sort of story consultant (basically a professional nitpicker (my real true calling in life)), and did some little chunks of boarding and writing too. Check it out! The first episode is free on itunes.

jasonfunderburker:

Page of a storyboard that was cut from the series; by Tom Herpich
עוד בחור שעבד על הסדרה: פראן קראוס, שמתחזק בלוג נהדר בשם DEEP DARK FEARS  בו הוא מאייר פחדים אפלים של אנשים. הוא עשה שם מחווה לסדרה:
This is Wirt and Gregory from “Over the Garden Wall.” It’s show I worked on at Cartoon Network, and it’s coming out on November 3rd! Check out some clips over here! It also has a page on Tumblr. I hope you check it out!
הוא גם אחראי לרישומים נהדרים מהסדרה.
Check out the final two episodes of Over the Garden on Cartoon Network tonight!



הוא גם אחראי על האנימציה פה:


עוד עיצובים ודברים נוספים:
You Should all watch Over The Garden Wall this week because it is an absolutely breathtaking miniseries!
מיקל סומר הנהדר:












* יש לו גם יופי של דיוקנאות אמנים שם בבלוג.




Opus אופוס. סרט הגמר של עודד אילני ועידן בר 2014

אחד האתגרים הגדולים לאנימטור זה לבנות סרט שמבוסס כולו על דמות אחת בחלל אחד. אין לו לאן לברוח והכל מונח על כתפי הדמות הזאת, יכולות המשחק שלה ויכולתה לעורר הזדהות. זה מה שקורה בסרט "אופוס" ולכן זה לא מפתיע שזהו גם נושא הסרט הזה: מופע של דמות אחת על הבמה.



"אופוס" הוא סרט הגמר של עידן בר ועודד אילני ממנשר 2014.
תיקי העבודות של היוצרים:
עידן בר: https://vimeo.com/108783409 Idan Bar 
עודד אילני: https://vimeo.com/104094531 

עיצובים של הסרט: