}
הטריילר החדש ל"הדינוזאור הטוב", הסרט הבא של פיקסאר, חיזק אצלי תובנה קטנה.


מכירים את "פרצוף דרימוורקס"?
זה הפרצוף הזה: (כן, אני יודע שמכוניות זה פיקסאר.)



מה הפרצוף הזה אומר?
I AM AWSOME!!!!
אני אחלה!
אני מגניב, יש לי לב רגיש אבל גם ציני ושנון כשצריך... בקיצור, תהיו אני!

האם יש "פרצוף פיקסאר"?
כן! והריהו לפניכם:















מה זה המבט הזה? עיניים נפתחות, גבות מורמות, מבט עולה למעלה, מואר, סקרן, שואף... זה פרצוף פיקסאר.
תחזרו לטריילר של הדינוזאור ותראו כמה פעמים הוא מופיע שם:







מה אומר הפרצוף הזה?
הוא אומר "אני רואה משהו נפלא! אני לא עצום,.. אני רואה משהו עצום."
זו כמיהה למשהו חיצוני, לגילוי. אבל בואו נדייק, זה לא רצון להיות גיבור אלא להיות צופה.

יש פה סוג של שיקוף של הצופים בסרט. בסרט "רגיל" אנחנו מזדהים עם הגיבור ורוצים להיות הוא לא כי רק הוא מגניב אלא כי אנחנו מזדהים איתו. כי הוא מאיר את העוצמה שבנו. אצל פיקסאר אנחנו מתחממים לאורם של גדולים, לא מזדהים איתם. זה יותר פראפרזה על ההזדהות הילדית, מאשר שחזור שלה.

אני אתן דוגמה:
קארל מ"למעלה" מעריץ בילדותו את צ'רלס מונץ חוקר הטבע. הוא רואה אותו בסרטים ומדמיין שהוא גם חוקר יבשות. אבל הכמיהה שלו במשך השנים, שלו ושל אשתו אלי, זה  לא להיות חוקרי ארצות אלא לבקר שם. הם לא עוסקים במחקר במהלך חייהם אלא בפנטזיות על להיות "כמו". גם כשהם מתבגרים. העיסוק של קארל בבלונים הוא המקום אליו הוא מתעל את הצפלין של מונץ, והכמיהה של מונץ לתפוס ציפור נדירה מתועלת אצל אלי להציג עם תוכים בספארי.

ולעומתו, גם בת הים הקטנה רוצה משהו גדול ממנה. אבל זו כמיהה אישית. היא רוצה להיות עם בני האדם. זה רצון פנימי לא להיות "כמו" אלא להיות "עם". כשגלן קין הנפיש את השוט הזה הוא ידע שזו קלישאה, הושטת היד, אבל הוא הבין שזה הדבר הנכון לעשות. אריאל לא רוצה להתבונן בבני אדם, היא רוצה להיות חלק מהם. היא שואפת להיות בן אדם ובני האדם, הצופים, מזדהים איתה. היא מושיטה את ידה להם.



מרבית הדמויות ב"פיקסאר" שואפות למשהו שהוא או בלתי מושג או צריך להיות כזה. כמו שמייק וזואובסקי מבין שהוא לא יהיה מפחידן (בית ספר למפלצות) וקארל מבין שאין ערך אמיתי להגיע לדרום אמריקה (שזה רק נסיון לפיצוי). הנסיון להיות "כמו" הוא בלון שמתפוצץ וחלומות הילדות איתו. בעקבות זה גם שינוי אמיתי ועמוק בדמות בריאה חדשה, גם הוא נמוג, ובמקומו בא תיקון קטן, מקומי (גם אם יש בו מימד עמוק), שינוי ראליסטי עד כאב.
ההשראה נשארת השראה. הדמויות בוהות במסך הכסף ולא מעבר לו.

בסרטי דיסני, אנחנו מרימים מבט לעבר דמויות שמרימות מבט למשהו שהן רוצות. בפיקסאר הדמויות משקפות אותנו, הן בוהות במסך, כמונו. ומושא הצפיה נמצא מעבר להשגתם, כמונו. הם רוצים לרצות.



דמויות קולנוע שצופות בקולנוע:

הצורך בסיפור הקולנועי בימינו. ביבן קידרון בהרצאת טד.

Beeban kidronאני לא מת על הרצאות טד. רובן מהוות תשדיר יחצני של פרסונות כריזמטיות שמתוייגות לרגע כ"מומחות בתחומן" או "מעוררות השראה". לפעמים צריך לנקות את הבמה ולהשאר עם התוכן עצמו וזה המקרה בהרצאה קטנה זו של ביבן קידרון על פרויקט הנחלת אהבת קולנוע לנוער. לחבר את הנוער לתרבות דרך סרטים, דרך רגש וסוגיות פוליטיות ואנושיות. היא לא מתפלספת על "סטוריטלינג" אלא מניחה את הסיפור על השולחן כאובייקט שרק צריך להושיט יד ולגעת בו. קולנוע לא כמוצר תעשייתי, אלא כתוצר תרבותי אנושי פשוט שממשיך מורשת של סיפור כמסייע לעיבוד והגדרת זהות ומציאת מקום בעולם.



סינמטוגרפיה חלק 6: נצור את הרגע- על צילום, קולנוע ואנימציה

הזמן נוצר אותנו

cinemagraph-gifs-leon-the-professional

"התבגרות" סרטו של ריצ'רד לינקלייטר מ-2014 ליווה ילד שחקן לאורך 11 שנה. סרטים שמלווים דמויות לאורך שנים כבר נעשו בעבר אבל לרוב לא תקופה כזו ארוכה ולא בסרט עלילתי מתוסרט אלא דוקומנטרי. ישנה נקודה אחת שרציתי להתייחס אליה לגבי הסרט והוא דיאלוג הסיום של הסרט (לא ממש ספוילר):


זה בלוג עצמאי אז