}
סרט הגמר החדש והמקסים של רוני פז-הר ומאי רוזנבלום נקרא "סיפור אהבה יפואי" (מנשר 2014) אבל הוא לא באמת סיפור אהבה יפואי בעיניי אלא יותר סיפור אהבה ליפו עצמה עם ארט יפהפה. תהנו!


ADULT SWIM: יותר משמונים מעברונים חדשים!

הצפה פסיכודלית של אנימציה עכשווית: המוני מעברונים קצרים והזויים ומאוד מגוונים של ערוץ Adult swim. הנה הם בפלייליסט אחד ארוך. תהנו!


ואפילו שיחסית לגאונות שלו זה דווקא לא משהו, הנה שניים של דיוויד אוריילי:


וגם זה שלו. ילדותו של קים ג'ונג און.


'השירלי טמפל', סרט הגמר של דניאלה שרר 2013


"שירלי טמפל" הוא סרט הגמר שדניאלה יצרה ב2013 במסגרת לימודיה ברויאל קולג' ארט, לונדון (היא ישראלית אז זה קצת "אנימציה ישראלית" גם, לא?). זהו סרט מיוחד מכמה בחינות: צורת הבימוי רוויית המעברים הדינמיים משוט לשוט משולבת עם סיפור שהוא חצי חלום וחצי מציאות. ה"שירלי טמפל" הוא משקה אלכוהולי לילדים. זה מה שנותנים להם במסיבות כדי שהם ירגישו "גדולים". הילד פה נקלע לסיטואציות שלא ברור מה המשמעות שלהן במציאות. שאלת ה"היה או לא היה?" מחדדת את תחושת השכרון הקל שאולי כולנו חוטאים בה באשר לזכרונות ילדות ואיך שהם מעצבים אותנו.

האתר של דניאלה שרר





יש לה גם קליפ חדש שעשתה השנה ועוד פרויקטים נהדרים שכבר כתבתי עליהם (פה וגם פה):

צדיק, בצלאל 2013

צדיק.




סרט הגמר של אוריאל ברקוביץ מתאר מסע פנימי שלא נגמר בו אתה נמשך אל עץ החיים ובאותו זמן מפתח מערכת אהבה-שנאה תלותית עם תהומות הנפש העוטפים והמסרסים. אותם הצדדים בנפש שהם בו בעת זרים אך גם בלתי נפרדים ממך מובילים בסופו של דבר לתנועה מעגלית, שבה ההתגברות על המים הסוערים רק מובילה למפגש מחודש עם "המים העליונים", ההתמודדות הבאה ברבדים גבוהים יותר.
---------------------








'המטריה הכחולה' ו'הבלון האדום'. היפראליזם פיקסארי והאנשת דוממים.

יש הרבה דרכים להאניש חפצים באנימציה. אחת מהן היא פשוט להדביק להן פרצופים חמודים. זה נשמע בנאלי אבל זה בדיוק מה שפיקסאר עשו ב'המטריה הכחולה'. סרט קצר ליום גשם.


אני די בטוח שההשראה באה מבלוגים אלה ודומיהם שמוצאים פרצופים אנושיים בכל מקום:
http://faceseverywhere.tumblr.com/ וגם http://www.pinterest.com/aneliram/faces-pareidolia/
ואני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר של "עיר האושר" על האנשת חפצים על פי אנדרסן ב"חייל הבדיל". מאמר נהדר.

פתאום אני חושב איך הסרט של פיקסאר היה שונה אם למטריות לא היו פרצופים בכלל! הרי כל הפרצופים האחרים בסרט הם השלכה שלנו על דברים שמזכירים לנהו פנים ברחוב, אז למה המטריות צריכות פנים אייוקניות מצויירות? כמה הסרט היה מרשים יותר ונועז אם כל המשחק היה רק על ידי התנועה של המטריה, הזוית, המחווה, ולא הפרצוף האייקוני.

סינמטוגרפיה חלק 4: המצלמה: אובייקטיביות והזדהות

זהו חלק רביעי (1, 2, 3) בסדרת רשומות על סינמטוגרפיה והוא עוסק במצלמה.
מה המצלמה עושה?
הבסיס הוא פשוט ביותר ולפיו המצלמה מראה לנו את מה שצריך לראות בשוט, קובעת את גבולות המסך, הקומפוזיציה ומה נראה מבחינה תוכנית. אבל בפועל המצלמה עצמה הופכת להיות הרבה יותר מזה: שחקן ומרכיב אקטיבי ומאוד לא אובייקטיבי.
המצלמה לא רק אחראית על מה שאנחנו רואים אלא איך אנחנו רואים ואיך אנחנו מרגישים כלפי מה שאנחנו רואים.

בואו נחשוב על זה שניה.
מצלמה נייטרלית (אין דבר כזה אבל לצורך העניין) היא העיניים שלנו כמו בתאטרון אבל היא גם יכולה להיות העיניים של דמות בסרט (POV) וגם העיניים המופשטות של המספר. כמו שכצופים התרגלנו להבין את התחביר של חיתוך והדבקת שוטים בעריכה כך למדנו גם את שפת המצלמה וההזדהות איתה. אנחנו יודעים מה אנחנו אמורים להרגיש ולא רק להבין מה אנחנו רואים.