}
זוהי רשומה ראשונה בסדרה שמתייחסת להבטים שונים של העשיה הקולנועית המצולמת.
הדברים שבגללם אני אוהב אנימציה שונים מהדברים שאני אוהב בקולנוע. זו הסיבה שאני כמעט ולא מתייחס לאלמנטים קולנועיים בבלוג. הדיון האם אנימציה היא ז'אנר קולנועי או לא נשאר פתוח. אני אישית לא רואה באנימציה ז'אנר אבל כן מזהה אותה כדבר העומד בפני עצמו בתוך העולם הקולנועי: דרמה אנימטיבית אינה "דרמה" וקומדיה מצויירת אינה "קומדיה" בשבילי. יותר מזה, אני אוהב סרטי אנימציה בכל ז'אנר. אבל זה ויכוח ארוך (וענת קוסטי בטח תכסח אותי בהפסקה).

אי אפשר להתעלם מהחשיבות שיש בראיה קולנועית קלאסית כדי להעשיר את עולם האנימטור ובייחוד בימינו כשהגבולות בין קולנוע מצולם ומצוייר הולכים ונעלמים ונמזגים זה בזה.


כשלימדתי בימוי לאנימציה השנה היו לי כמה דברים שהיה לי חשוב להעביר והראשון הוא חוסר המובנות מאליו של הקאט. מבחינתי הקאט הוא הבסיס לתחביר של עולם הקולנוע. הקאט הוא הרווח שבין האותיות שיוצר מילים וחידוש גדול ביותר בפני עצמו. כשאני מתייחס לאנימציה אני מתייחס לרווח שבין שני פריימים, כשאני מתייחס לקולנוע אני מתייחס לרווח שבין שני שוטים (ברשומה אחרת אתייחס לכוחו של שוט אחד). לכן יהיה זה הכי טבעי להתחיל מלהתבונן בקאט, להבין מה החידוש בו ומה אפשר לעשות איתו. ובאותה הזדמנות ניתן את הכבוד לעורכי הסרטים ונראה עד כמה התרומה שלהם משמעותית לתוצר הסופי.

הנפילה

הנה סרט חשוב עם נקודת מבט מקצועית: כמה שוטים? כמה דמויות? כמה זמן, ומה האפקט הרגשי?


'שקט', סרטון מחווה לתולדות הקול בקולנוע

מי שקרא לקולנוע קול-נוע כנראה עשה זאת רק לאחר שהוסיפו קול לסרטים.
היום, כמובן, זה מובן מאליו שסרטים עובדים על שני ערוצי חישה מרכזיים אלו של ראייה ושמיעה אבל לקח זמן עד שהקול נהיה חלק אינטגרלי מהחוויה.
חברת דולבי (יצרנית מערכות שמע לקולנוע) יצרה סרטון אנימציה קצר כמחווה לסאונד הקולנועי.
די מקסים גם אם אובר-נוסטלגי.

את האנימציה יצרה חברת מונבוט הנהדרת. שממשיכה את מסורת המחוות שלה לקולנוע האילם כמו שהתחיל בסרטון זוכה האוסקר על הספרים של מר לסמור.

'100 כללים למעצב הגרפי' ועוד

כמה דברים חדשים למעצבים:
ספרון חמוד ומעשיר של המעצב נתנאל קראוס. רלוונטי בחלקו לכל תחום יצירתי.



עוד למעצבים: מדריך אינטרקטיבי שעוסק בשאלה הנצחית: כמה כסף לבקש על פרויקט?
ולסיום: האלמנטים של עיצוב. אינפוגרפיקה יפה ומעשירה:


בבלים טפשים. ספר קומיקס חדש שלי ושל חבריי הארמדילים

רוצים לתמוך ביצירה חדשה?
הספר שלי ושל שאר הארמדילים עומד לצאת במימון חברתי. בפנים יהיו 8 פרשנויות קומיקסיות לאגדות מהגמרא. ביוצרים: רננה שלמון, אורי רוזביץ, שלומי צ'רקה, מיקי פינקלשטיין, יאיר(ירקו) ורדי (שאינמץ את הקטע שלפניכם), אהד שמר, רחלי רוטנר ואנוכי. זה הטיזר שלו:

ייצוג האינטרנט בשפת הקולנוע

איך מייצגים את האינטרנט בקולנוע? למה זה מסובך ולמה זה נהדר? במאמר\סרט שלפניכם (5 דקות):


כמה דברים נהדרים עולים מהסרטון הזה:
האחד הוא הנסיון לייצג משהו חדש שלא משתלב בצורה טבעית עם השפה הקולנועית מבחינת חלוקת קשב, אסתטיקה ועוד.
הדבר השני הוא ההסתכלות על הקולנוע ועבודת הבימוי כמצב של מציאת פתרונות. זה מלבב כי החיפוש אחר הדרך לבטא משהו היא שיוצרת את המדיום. "הבעיה" היא המזון, היא המנוע, לא משהו שצריך להפטר ממנו אלא לפתור אותו.
והדבר האחרון: מגוון הפתרונות המוצגים משלבים מודעות לחווית צופה יחד עם חשיבה עיצובית ונושאית.
נהדר!

מחשבות על סרטי הגמר של בצלאל

פרולוג: מצאתי טיימינג דפוק לכתוב ביקורת על סרטי בצלאל כשאני בקרוב נכנס לנעליים של שרה חתוכה כראש מחלקת האנימציה במינשר (הוראיי!!!). אז איפה היושרה? מה זה אומר על הבלוג? האם הוא יוכל להמשיך במתכונת שלו? האם אצטרך גילוי נאות מדי פעם? האם אתמסחר? האם אשבר?
בואו נרגע.
במשך ארבע שנים ראיתם מי אני ואיך אני כותב. אני פתוח לביקורת ולהערות ומקווה שאוכל לשמור על האופי הכן של הבלוג גם אם יש לי עכשיו זיקה מיוחדת למוסד לימודים ספציפי. 
אז למה שאני ארצה בעצם לכתוב ביקורת כללית על סרטי הגמר של בצלאל?
פשוט כי זה חשוב לכולנו. ו"כולנו" זה קודם כל מי שרואה באנימציה כלי ביטוי אמנותי ובייחוד למי שעומד עכשיו בפני סרט הגמר שלו. אני בטוח שבצלאל עם המסורת וההשגים מספיק חזקים כדי לשמוע ביקורת עניינית מבלי לשבת בצד ולבכות.
לכל אומה יש מסורת של אנימציה משלה. יש אנימציה קנדית, יש אנימציה צרפתית, יש אנימציה בריטית. אין אנימציה ישראלית.