זהו מאמר קצר בו אנסה להתמודד עם נושא גדול: "איך לכתוב תסריט טוב לסרט קצר": חוק מספר 1: אין חוקים חזקים ומהירים, אבל, אם המטרה שלך היא להשיג מימון לסרט, יש בהחלט כמה עקרונות מנחים שיכולים לעזור על מנת להבטיח כי הפרוייקט נלקח ברצינות.
זהו מאמר קומיקס לניו-יורקר שעשה ארט שפיגלמן (היוצר של הנובלה הגרפית "מאוס" על השרדות אביו בזמן השואה) לכבודו של צ'רלס שולץ, היוצר של סנופי (שנפטר ב2000)
וזו גרסה בתרגום חופשי, מצטער על איכות התרגום.
יש פה כמה עניינים שתפסו אותי: הראשון הוא עניין ה"פשטות". כמה קשה להשיג אותה וכמה קל לזייף אותה. נקודה חשובה.
הנקודה השניה היא הזהות הדתית\לאומית של ארט שפיגלמן, ששולץ לא מצליח להבין. ארט אומר לו שהוא "מזדהה עם התרבות הגלותית של קפקא ופרויד" ומזדהה עם התאור שסטאלין נתן ליהודים: ROOTLESS COSMOPOLITAN. המשמעות היא להבנתי, שהוא כיהודי אוהב להיות בגלות. זה נותן לו מימד אוניברסלי, קוסמופוליטי. הוא מזדהה עם תאור גנאי, למעשה. זהו חומר למחשבה על "המחיר" שאנו משלמים על כך ששבנו ארצה. אנחנו כבר לא תלושים משורשינו, ובכך מאבדים את החירות להיות קוסמופוליטים. אני מאמין שיש הרבה היפסטרים שמזדהים עם זה. וגם אני אישית מזדהה חלקית עם הרעיון שיש ביהדות מימד קוסמופוליטי מובהק. אולי בגלל זה קיומנו במדינה עצמאית הוא כל כך לא מובן מאליו.
את המאמר קראתי בספר GRAPHIC FICTION (אנטולוגיה של נובלות גרפיות אמריקניות), שם יש גם מאמר של שולץ עצמו על תהליך יצירת קומיקס. האמירה הכי חשובה שם היא: אל תצפו להיות טובים מההתחלה. דברים מתגבשים. ולוקח שנים להגיע לתוצאות.
אוסיף לזה הערה ששמעתי ממרצה בבצלאל. הוא טען שסרטי הגמר הטובים נעשו על ידי אוטודידקטים, ושהלימודים לא באמת לקחו אנשים בינוניים והעלו אותם על מסלול מצוינות. יש בזה משהו שאני חושב, כמי שלא רואה עצמו כגאון אנימציה, שעלינו לקחת ברצינות. יש גאונים, ויש אותנו, האנימטורים שצריכים לא להרפות, להתקדם, להשתפר, ללמוד להתבטא קולנועית, באקטינג, בעיצוב, גם אחרי הלימודים (תיקון, בעיקר אחרי הלימודים).
סרט גמר זה רק תרגיל בשבילנו, גם אם תרגיל גדול.
אסור לעצור שם.
- אם אתה לא יודע איך לקרוא לזה, אתה קורא לזה "ג'אז".
אגדת הפסנתרן
GIANT STEPS הוא סרטון תלת מינימליסטי המבוסס על יצירת ג'אז של ג'ון קולטריין. סרט הגמר של מיכל לוי ב"בצלאל" 2005. (ראיון קטן עם מיכל לוי באנגלית. מודה שאין לי מוזג מה היא עושה היום)
את הסרט השני שלה היא הפיקה באמצעות סטודיו אנימציה (שהתפרק בינתיים) בשם FATCAT.
נורמן מקלרן, חלוץ האנימציה האקספרימנטלית, עשה את האנימציה הזו בחריטה וציור ישירות על סרט הצילום.
רפסודיה בכחול, היצירה המופלאה של גרשווין, זכתה לאנימציה נהדרת בסרט "פנטסיה 2000". רק בשביל הקטע הזה היה שווה לעשות את כל הסרט. ובעיקר אני אוהב את הסצינה עם הילדה שרצה לכביש, שלקח לי הרבה צפיות עד שהפסקתי לבכות בה. סגנון הציור מושפע מיצירותיו של הקרטוניסט אל הירשפלד שהיה מצייר ידוענים במשך כל המאה שעברה. גם הג'יני מאלדין מושפע מסגנון האיור הזורם שלו.
MAKE MINE MMUSIC עוד סרט מוסיקלי של דיסני (1946).
גובלינס, בית הספר הצרפתי לאנימציה שאחראי לפתיחוני האנימציה של פסטיבל אנסי, מביא את הקטע הזה:
שני תרגילי הבסיס באנימציה הם הכדור הקופץ ושק הקמח.
תרגיל הכדור הקופץ (bouncing ball) נועד לתרגל משקל, מהירות, תאוצה תאוטה ולפעמים גם משחק.
תרגיל שק הקמח (flour sack) נועד גם הוא לתרגל משקל וחומריות יחד עם משחק שמבוסס על תנועות גוף בלבד, ללא גפיים וללא פנים (קצת כמו השטיח מאלדין).
הנה כמה תרגילים נחמדים שמצאתי ברשת. הראשון הוא מanimation mentor אם אני לא טועה.
ומישהו שלקח את כל סיפור השקמח רחוק מדי: אוגי בוגי הרשע מ"הסיוט שלפני חג המולד".
גלן קין, אחד האנימטורים הבכירים (לשעבר, הוא התפטר לאחרונה) של דיסני היה אחראי על הדוב ב"השועל והכלב". הסרט הזה, למרות שהוא לא באיכות ההפקה של הסרטים הקלאסיים של דיסני, מכיל כמה סצינות נהדרות וסיפור שמצליח לרגש. הסרט עוסק בידידות בין גור כלב לשועל יתום שגדלים להיות אויבים בעל כורחם.
רציתי להתמקד בסצינה מרכזית בסרט, בה השועל והכלב נלחמים עם דוב ענק. גלן קין לקח את הדוב הזה והצליח להפוך אותו לאובייקט מפתיע. הדוב הזה הוא לא סתם דוב, חיה, הוא מצליח, בעזרת תנועות מצלמה ואנימציה מוצלחת, להפוך אותו לרגעים למשהו אמורפי. כאילו אין לו גוף עם גפיים, אלא גוש פרווה שיכול לפשוט וללבוש צורה:
מעניין שכנראה זו יכולת מופלאה שיש לגלן קין. כי אותו רעיון של לקחת חיה ולרומם אותה לרמת רעיון של חיה חוזר בכמה עבודות שלו כמו גם ב"טרזן" וב"היפה והחיה".
גלן קין מציג את עבודתו על הסרט: