פילדר און א רוף - סאבטקסט יודו-נוצרי ב"חזרה גנרלית"

אריאל וייסמן כתב ניתוח יפה ומעמיק של סדרת המטא-ראליטי-מוקו-דוקומנטרית של נתן פילדר "חזרה גנרלית". במאמר הוא מראה איך היצירה בת 6 הפרקים הפכה מתרגיל מעניין בקולנוע דוקומנטרי ליצירה פסיכולוגית אישית שעוסקת בחרדות ובמתח שבין מלאכותיות ורגש אותנטי. הקטע שהכי אהבתי במאמר מדבר על זה שכל חויה אותנטית רגשית מתחילה מבימוי ומלאכותיות. אנחנו יוצרים סיטואציה מלאכותית עם אנשים זרים, מתוך שאיפה שהאינטרקציה הזו תוליד רגש אמיתי.

אריאל וייסמן כותב על "חזרה גנרלית" של נתן פילדר

למי שלא מכיר, תקציר של הסדרה של נתן פידלר:

נתן יצר סדרה שבה אנשים מקבלים הזדמנות לחזרה בתנאי מעבדה של התמודדות עם קושי מסויים. למשל האדם הראשון בתכנית מרגיש צורך להתוודות מול מכרה אודות סוד מסויים. כיוון שהוא חושש מהוידוי הזה הוא מקבל הזדמנות לא רק לתרגל מול שחקנית את הוידוי אלא לעשות חזרות מגוונות שכוללות התמודדות עם מצבים אפשריים כדי להגיע למצב של "שליטה" בסיטואציה.

שליטה בסיטואציה זה גם מה שמניע את נתן עצמו שהופך ממנחה ומפיק למעורב יותר ויותר בסיטואציות שהוא יוצר ועם הזמן הוא גם נהיה לגיבור של הסיטואציה.

הסיפור המרכזי עוסק באישה שרוצה לתרגל הורות. פילדר נשאב פנימה ומגלם את האב במשפחה ועם הזמן נקלע לטוויסטים רבים ומתפצלים כשבשניים מרכזיים אעסוק פה: אחד הילדים-שחקנים שמגלם את הילד של האמא-מתאמנת, שאין לו אב בחייו האמיתיים, מוצא בפילדר דמות אב אוהבת, ושוכח שהוא שחקן. רגשות האשם של פילדר על הנזק שגרם לו והמלכוד שמשבש במכוון בין מציאות ותאטרון, גורם לו לנסות לתקן דרך המנגנון המניפולטיבי שיצר לעצמו: חזרה על העבר עד לרמות פטישיסטיות (ויסמן, שם, שם). הפיצול השני עוסק בזה שהאמא היא נוצריה אדוקה ופילדר יהודי וכשהוא מתחיל לגדל איתה ילד-שחקן השאיפה ל"אותנטיות" (כמה אירוני לשים אותנטיות במרכאות כאן) גורמת לו לקחת בסתר את הילד-שחקן ללימודי יהדות אף על פי שפילדר עצמו אתאיסט חילוני שלא הרגיש צורך לבטא את היהדות לו עד כה, פרט להתערבות קלה כשעלתה הערה אנטישמית מצד משתתף אחר. וגם אז הוא ניסה לא להתערב כדי לשמור על האותנטיות של ההתבטאות.

באחד השיאים, הילד והאבא נשארים לבד כשהאמא פרשה כבר מהתוכנית ופילדר מארגן בובות חנוכה זוהרות שמתחרות בבתים הנוצריים שבסביבה. גם כאן המציאות מתנגשת בהצגה כי האמא האמיתית של הילד השחקן חוששת מהעניין היהודי שהתגלה בו ולכן פילדר כורע על ברכיו ומרגיע את הילד ש"יהדות היא רק הצגה, יהודים הולכים לגיהנום" ולכן כדאי שימשיך להאמין בנצרות.

עד כאן התקציר. שנוגע ברגעים חלקיים של הסדרה. עכשיו אני רוצה לגעת בנקודה אחת, שאחרי שהכרתי בה אני כבר לא יכול לראות את הסדרה אחרת. הטוויסט היהודי שמגיע לקראת סוף הסדרה בו פילדר מרגיש צורך לבטא את היהדות שלו שהדחיק לאורך השנים צצה בגלל שפתאום הוא נמצא בתפקיד אבא. זו הפעם הראשונה שבה הוא צריך לשאול את עצמו מה הוא מעביר הלאה ומה בעצם יהודי בחייו שלו. האמא מבהירה לו שמבחינת ערכים היהדות והנצרות תואמות, אבל יהודים לא מאמינים בישו וזה קו אדום מבחינתה. כאן בעצם פילדר מוצא את עצמו כמו בסרט קורליין: מובטח לו עולם שבו יוכל לגדל ילד בזוגיות והכל יהיה "אותו דבר"אם רק יוותר על המרכיב הכי משמעותי והוא ההכרה בישו, כלומר המרת דתו, כאילו אנחנו באינקוויזיציה.

אבל כאן הטוויסט העמוק מפתיע עוד יותר.

האמא-מתאמנת אינה רק נוצריה אדוקה אלא גם בתולה כפי שהיא מצהירה על עצמה בפני מועמד לזוגיות אחר. היא שומרת עצמה לנישואין. בסדרה היא מקבלת לידיה ילד משום מקום, ללא הריון ולא בן זוג, ומגדלת אותו לבדה. עד שפתאום אלוהים (הבמאי, פילדר) שבדרך כלל עסוק בלנהל עניינים מבחוץ, מחליט להפוך לדמות בסיפור הזה. אבל בניגוד לסיפור הנוצרי בו אלוהים (האב) מתממש בבן (ישו) פה הוא מתממש בדמות האב. בשם התפקיד הזה הוא מעז לדרוש גם להביע את יהדותו ולחנך את הילד כך. זהו טוויסט תאטרלי על הסיפור הנוצרי שבא לנתק את ישו ממורשתו היהודית ובכך לנתק גם את האב (היהדות) מהבן (נצרות) ואת האב (פילדר) מהבן (הילד השחקן).

הפתרון של פילדר הוא ללמד את הילד בסתר וללמד אותו לשקר באשר לזהותו. כשפילדר נותן ביטוי לזהותו שלו הוא הולך וחושף את המוטיב של הסדרה כולה והיא ההיפוך של מוטיב הבן האובד למוטיב האב האובד. ההצגה הגדולה שפילדר נמצא בה היא הצגה נוצרית שבה הכל "רגיל" אבל משהו מרכזי חסר. כפי שאריאל וייסמן תאר, הדבר שחסר הוא רגש אותנטי שמבדיל בין דודו לבימוי ומשפיע עלינו הצופים גם כשאנחנו צריכים לבחור אם להזדעזע או להיות מבודרים. וזה משתקף בשני המקרים עם שני הילדים: זה רוצה דמות אב ומה שמציגים לו זה שחקן, על אף שהרגש שם אמיתי לגמרי, בעיקר של הילד, ומצד שני הילד שמתחיל להתעניין ביהדות וצריך להציג לו את ה"אמת" והיא שיהדות היא טעות, יהודים רצחו את ישו והם הולכים לגיהנום. כשהיא שומעת את זה היא מהנהנת. כי מבחינתה זה מה שהיא רצתה לשמוע. אפשר להוסיף לכך דמות שלישית של ילד שחקן שפילדר "נעלם לו לכמה שנים" (כלומר כמה ימים שבזמן התוכנית נספרות כשנים) ומסרב לסלוח לו על זה. האב האובד מלא רגשות אשם.

בהקשר הרחב אפשר לומר שהחזרתיות הטורדנית על משמעויותיה הדתיות הופכת לוידוי מתמשך על חטא. מעבר לאשמה הספציפית של פילדר כלפי ילדיו השחקנים, ישנה האשמה הגדולה שעליה לא סולחים לו: היותו יהודי. אפשרלראות בכך ייצוג לתפיסה הנוצרית בה האנושות כולה תקועה בלופ של חטא ואשמתה על רצח האל שממנו אין תקומה. בתיקון לזה, פילדר הופך את התמונה ומשיב את עצמו לעמדת האב של הנצרות, מולידה, ולא מחריבה. דווקא האם הנוצרית, שילדה ללא הריון וללא מין, יוצאת מהתמונה והאב והבן ממשיכים את חייהם יחד כדי לנסות לתקן את מערכת היחסים השבורה שלהם. הילד ששמו "אדם" נשאר לבד עם אביו שהוא גם הבמאי (שמתחיל להאמין שהוא באמת אבא שלו) ויחד עם הרבנית היהודיה הם יוצאים לדרך חדשה ומדליקים נרות חנוכה. כשהם נכנסים הביתה אומרת הרבנית "בוא נעשה עוד יהודי". התיקון של הנצרות לפיכך היא קודם כל שובו של האב הביולוגי והכרה שלו בבן. במקרה של ישו מדובר על השבת הבן החיים והוצאתו ממעגל של סגידה למוות אינסופי.

וכאן מגיעה הנקודה האחרונה. כי זה שפילדר נתן ביטוי ליהודותו בחייו ועל הדרך ניסה לתקן או לפחות להכיר בקונפליקט המובנה של להיות אדם בהצגה נוצרית-אמריקנית, לא ריפא אצלו הכל. השינוי שחל בחייו, בין אם אמיתי או מבויים, בא להציף את אובדן דמות האב שקיימת ביהדות ובנצרות גם יחד כי הן משלימות זו את זו. הפטישיזם שהוא מציג בחיפוש אחר תיקון למערכת יחסים של בן-אב לצד הפטישיזם שקיים בעיסוק במותו של האל והאייקוניות שלו בחויה הנוצרית, בא לחפש אחר מה שאינו חזרתי אלא מבקיע מבעד לטקסים האלו וההצגה הגדולה. וכאן דווקא השיבה ליהדותבאה להציב מראה בפני האל עצמו: איפה אתה? איפה אתה נמצא מעבר למערכת החוקים והמסורת והטקסים?

לסיום האור נכנס דרך חריץ. ופילדר דורש מהאב, אותו הוא מגלם, לשוב. הוא יוצא מדמות אחת שלו (אמא לילד) כדי להכנס לדמות איצתה הוא מזדהה (האב) למרות שגם היא הצגה. וכאן התרגום לעברית מקבל משמעות מצמררת. החזרה, אינה חזרה גנרלית, אלא חזרה של פילדר ליהדות כדי לדרוש מאלוהים עצמו לחזור ולהצהיר "לא. אני אבא שלך" ולמלא בתוך הטקסט הדתי החזרתי והתאטרלי את מקומו כאב ואת הרגש הפשוט, האוהב האוניברסלי. שהרי כמו שוייסמן כתב, זהו הדבר היחיד שמבדיל בין ההצגה שאנו חיים בה והחרדיות שלנו כלפי הקיום, לבין חיים שיש בהם אותנטיות ואמת.

שובו אליי ואשובה אליכם.