היינו פצצה מפורזת - סרטו של דותן מורנו

קֹדֶשׁ קָדָשִׁים שֶׁל טֻמְאָה

דותן מורנו העלה את סרטו המקסים "היינו פצצה מפורזת" לרשת. הסרט שהופק וזכה לליווי של רפאל בלולו, מצייר סיפור התבגרות וחיפוש מיני בפריפריה. כמעט "דוגמנות" של שוליים: מזרחיות, מסורתיות, פריפריה והומוסקסואליות, אבל דותן הוא לא דוגמן. הוא מביים, מעצב ומנפיש את הסרט כולו כאילו זה סיפור אישי שלו. כל הדמויות שותקות והמחנק וחוסר היכולת או הצורך "לעשות משהו" משקיע הכל בשגרה מעיקה של עבודה, כדורגל, הפסקת עישון, שבה גם התפילה היא טקס של עמידה במקום. הסרט נגע בי מאוד וראיתי אותו כמה פעמים. אפילו שהוא יושב לכאורה על טיקטים מובהקים של שיח הזהויות הוא לא נמצא שם ואולי במודע הוא מכריח אותנו פשוט להתבונן בדמויות ובצורך שלהן במגע, בחום אנושי ומין. אין פה הצהרה פומפוזית על הומוסקסואליות כאקט חתרני או מרד במסורת או שדים עדתיים. אם כבר להפך, גם המרד וה"חטא" (בין אם זה עישון בשבת או חד מיניות או הקיום עצמו) הוא מעין דבר כזה שקורה ואם מקשיבים טוב שומעים את פעימות הלב והחשש.

אפשר לדון הרבה בסיפור המסורתיות כאן וכאשכנזי דתי נקודת המבט שלי מן הסתם שונה אבל יצא לי שנים רבות להתפלל בבית כנסת של יוצאי לוב ושם חלק מרכזי מהתפילה נאמר על ידי כולם ובקול מה שיוצר תנועת תפילה חזקה שהיא מעבר למילים ומנכיחה מאוד את הכוח של השגרה, של רצף הדיבור. גם המלודיה יותר מונוטונית בקצב ובטון אבל כזו שיוצרת אנרגיה מתמשכת. מישהו אמר פעם על מסורתיות שהיא כמו רכבת שמותר לרדת ממנה ולחזור מתי שבא לך, בזמן שבדתיות האשכנזית נראה ש"קפצת ממנה היום, חלפו שבועיים והנה נשארת מאחור" כמאמר מאיר אריאל. דותן ממקם את השיר המקורי שהניע את הסרט, שירו של ישראל דדון, בתוך ספרי התפילה והדמויות המסורתיות והדתיות מתפללות אותו אפילו שזהו שיר מודרני ואף על פי שהמילים הן עצמן פצצה טעונה. מסורת הפיוט שלוקחת את השירה האישית והופכת אותו לשירת תפילת ציבור היא טוויסט מהפנט שלא רחוק מהמציאות. הפיוט המזרחי למיטב ידיעתי תמיד היה בו מימד של תפילה, אלוהים נוכח בו גם כשהוא הכי אישי או נובעה מעולמות החול.

דותן: "הסיפור של הסרט נולד מתוך השיר של ישראל דדון ״היינו פצצה מפורזת״, בצורה שניסתה לתרגם את התחושות שעלו מהשיר ונסיון לפענח את הדמות שכתבה אותו ואת הסביבה שלה. המשורר גדל בקרית גת בשנות ה-90, אבל הסרט הוא לא אוטוביוגרפיה שלו, אם כבר סיפור מדומיין על התבגרות של נער שבוחן את המיניות שלו בפריפריה של ישראל ממש לפני עידן האינטרנט. הוא מעביר את זמנו בבדידות ובהתבוננות בסביבתו, ואני מדמיין שדרך ההתבוננות הכביכול פסיבית, נולד השיר שמלווה את הסרט. אני לא מגיע מרקע מסורתי וגדלתי במושב ליד נתניה, לאו דווקא פריפריה, אבל ההתעסקות במה שנקרא ״שוליים״ או ״שולי החברה״ (ביטוי בעייתי בפני עצמו, מי קובע מה מרכז ומה השוליים שלו) העסיק ועניין אותי בסרט הזה ובסרטים הקודמים. הן בפן החברתי והביקורתי והן בפן הסיפורי, לספר את מה שלא סופר במיינסטרים או סופר ככותרת עסיסית בלי להיכנס לעומק.

- דווקא המבט שלך כפול: אתה הומו ומזרחי (סליחה על הישירות של שיח הזהויות) אבל אתה לא מבית מסורתי ולא מהפריפריה ועדיין זה גם מרגיש מאוד אותנטי וגם אני מרגיש שזו אמירה הצהרתית, הבחירה לעסוק בייצוג כמעט אייקוני של "שוליים" (מזרחיות, מסורתיות, הומוסקסואליות). זה לא ניצול של שיח מסויים, אלא נורא אמיתי, מרגש ואישי מאוד ומצד שני כמו שאמרת: זה לא באמת הסיפור שלך. אתה חילוני מנתניה. אז יש פה איזו דמות שאתה מדבר דרכה?

דותן: אני מאוד מרגיש שזה סוג של דמות שאני מדבר דרכה או שאני מנסה להבין אותה, לשים את עצמי בסיטואציה הזאת ולנסות להבין את הסביבה ואת התחושות. כל מה שכתבת לדעתי ממש קולע להלך הרוח.

-לגבי השיר: אשמח להתייחסות למתח הזה שבין תפילה אישית, שיר שהכנסת לתפילה ושמת אותו בעצם בפה של כולם כאילו זו שגרת תפילת שבת. אני אפילו לא יודע עד כמה חילונים שמים לב שזו לא תפילה. המקום של פיוט שנהיה קאנוני זה משהו שנראה לי שאתה מנסח פה.

דותן: אולי אני אוסיף שהתלבטנו הרבה זמן סביב הטקסט של השיר ואיך להכניס אותו לסרט, ובסופו של דבר זאת הייתה הברקה של רפי בלולו, שהפיק את הסרט וערך את התסריט. הקלטנו קבוצה של פייטנים שהגענו אליהם דרך עמוס מיימרן בירושלים, באולפן של עמית חי כהן שעשה את הפסקול. כולם יחד הביאו את הטקסט למקום הזה. השימוש בטקסט הכביכול חתרני הזה בתפילה מביא משהו מהעולם הפנימי של הגיבור והסביבה שלו, משהו שהוא ספק בדמיון שלו ספק במציאות. משהו באמת שהוא על המתח שבין תפילה אישית, אמונה פרטית, לתפילה משותפת, משהו שהוא גם קונפליקט פנימי של הגיבור, האני מול הכלל, בשיר הוא כל הזמן חוזר על ״היינו״, בזמן שהוא עצמו מאוד בודד. וכמו שאמרת, יש בסרט סוג של קריאה לחום לרגע שלא ישוב. שלאו דווקא ההומוסקסואליות היא הקונפליקט המרכזי בו. אבל היא חלק ממנו."

 

שיחה עם ליסה פרץ על הסרט:

 

הָיִינוּ פְּצָצָה מְפֹרֶזֶת. ישראל דדון, יליד קריית גת 1988

הָיִינוּ פְּצָצָה מְפֹרֶזֶת

בִּגְדִילֵי שָׁמַיִם
הַכְּאֵב הָיָה עָמֹק קַרְקָעִית

הָיִינוּ אֶחָד
אַקְרָאִי מְסֻמָּן
שֶׁהֻפְשַׁט חַף
בִּרְחוֹבוֹת קִרְיַת גַּת

הָיִינוּ פּוֹעֲלִים
מְפַלְּחִים
גְּדֵרוֹת תַּיִל
כְּאִלּוּ הָיוּ דְּבַשׁ
עַל שִׂפְתֵי הַמַּשְׂכֹּרֶת

כְּשֶׁשִּׁלַּחְנוּ אֶל אִמֵּנוּ
שֶׁמֶשׁ נִשֵּׂאת
בֵּין תְּרִיסִים מוּגָפִים

וְלֹא הָיִינוּ
לֹא הָיִינוּ בִּכְלָל
כְּשֶׁיְּפֵי הַבְּלוֹרִית
לֹא הָיִינוּ יָפִים
וְלֹא הָיִינוּ אָדָם

וְתִימְרוֹת הֶעָשָׁן
זֶבַח כֹּהֲנִים
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים שֶׁל טֻמְאָה
חִלַּקְנוּ אֶת בְּשַׂר עֲזָאזֵל
בֵּין כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל

לֹא הָיִינוּ כְּשֶׁהִלְבִּישׁוּ
עַל יֶלֶד אֶת עֹל
אִמּוֹ בַּמַּחְסוֹם
וְלֹא הָיִינוּ כְּשֶׁהִפְשִׁיטוּ
תִּינוֹק מִידֵי הוֹרָיו

הָיִינוּ צָהֹב בְּלוֹאִים
בְּמִכְנְסֵי הַשְּׁטָחִים
וּבֶּטוֹן עֵינַיִם גְּבוּלוֹת
זִקּוּק סַרְטָנִי
לֹא הָיִינוּ אָדָם
וְלֹא הָיִינוּ צֶלֶם