שני סרטים צרפתים קלאסיים על אהבה ומגדר.

ג'רלדין של ארתור דה פינס: סרט מתוק על בחור ששמו ג'רלד שבוקר אחד התעורר משנתו וגילה שהפך לג'רלדין.

השני, של לואי קלישי,  בוגר גובלינס:מה זאת אהבה?
אין לי מושג מה זה, זה מקסים, זה מינימליסטי וזה קלאסיקה:

כתיבת סרט קצר

זהו מאמר קצר בו אנסה להתמודד עם נושא גדול: "איך לכתוב תסריט טוב לסרט קצר":
חוק מספר 1: אין חוקים חזקים ומהירים, אבל, אם המטרה שלך היא להשיג מימון לסרט, יש בהחלט כמה עקרונות מנחים שיכולים לעזור על מנת להבטיח כי הפרוייקט נלקח ברצינות.
(המשך בפנים)

COMMON IS THE SENSE הוא קליפ אנימציה ל"Lunacidal Tendencies", שעשו חבריי נדב ארבל (בימוי ואנימציה) יוני בועז (ארט) וברק דרורי (קומפוזיטינג).


סרטה של דניאלה קופלר: מדרגות לאינסוף (בצלאל 2011). סרט בטכניקות משולבות, שמציג התמודדות עם ספק מול קנאות דתית.
נינג'ה דרום. קטע אנימציה מתוק שנעשה במסגרת תחרות סרטוני הנינג'ה של פסטיבל קולנוע דרום 2012,
עמוד התחרות


הקליפ פיקסלציה של איזבו לאירוויזיון, (שנגמר למצער במפלה) בימוי עידן גילבוע:

מאחורי הקלעים של הקליפ:

זהו מאמר קומיקס לניו-יורקר שעשה ארט שפיגלמן (היוצר של הנובלה הגרפית "מאוס" על השרדות אביו בזמן השואה) לכבודו של צ'רלס שולץ, היוצר של סנופי (שנפטר ב2000)
וזו גרסה בתרגום חופשי, מצטער על איכות התרגום.
יש פה כמה עניינים שתפסו אותי: הראשון הוא עניין ה"פשטות". כמה קשה להשיג אותה וכמה קל לזייף אותה. נקודה חשובה.
הנקודה השניה היא הזהות הדתית\לאומית של ארט שפיגלמן, ששולץ לא מצליח להבין. ארט אומר לו שהוא "מזדהה עם התרבות הגלותית של קפקא ופרויד" ומזדהה עם התאור שסטאלין נתן ליהודים: ROOTLESS COSMOPOLITAN. המשמעות היא להבנתי, שהוא כיהודי אוהב להיות בגלות. זה נותן לו מימד אוניברסלי, קוסמופוליטי. הוא מזדהה עם תאור גנאי, למעשה. זהו חומר למחשבה על "המחיר" שאנו משלמים על כך ששבנו ארצה. אנחנו כבר לא תלושים משורשינו, ובכך מאבדים את החירות להיות קוסמופוליטים. אני מאמין שיש הרבה היפסטרים שמזדהים עם זה. וגם אני אישית מזדהה חלקית עם הרעיון שיש ביהדות מימד קוסמופוליטי מובהק. אולי בגלל זה קיומנו במדינה עצמאית הוא כל כך לא מובן מאליו.
את המאמר קראתי בספר GRAPHIC FICTIO…

אלכסנדרה הטמרובה, סטודנטית מצ'כיה. יצרה את הסרטון המקסים הזה. סיפור אהבה באנימציה קלאסית. איטי, מאופק אבל משובח.

וסרטה החדש:

- איך קוראים למה שניגנת, בחור?
- אם אתה לא יודע איך לקרוא לזה, אתה קורא לזה "ג'אז".
אגדת הפסנתרן
GIANT STEPS הוא סרטון תלת מינימליסטי המבוסס על יצירת ג'אז של ג'ון קולטריין. סרט הגמר של מיכל לוי ב"בצלאל"  2005. (ראיון קטן עם מיכל לוי באנגלית. מודה שאין לי מוזג מה היא עושה היום)
את הסרט השני שלה היא הפיקה באמצעות סטודיו אנימציה (שהתפרק בינתיים) בשם FATCAT.

נורמן מקלרן, חלוץ האנימציה האקספרימנטלית, עשה את האנימציה הזו בחריטה וציור ישירות על סרט הצילום.

רפסודיה בכחול, היצירה המופלאה של גרשווין, זכתה לאנימציה נהדרת בסרט "פנטסיה 2000". רק בשביל הקטע הזה היה שווה לעשות את כל הסרט. ובעיקר אני אוהב את הסצינה עם הילדה שרצה לכביש, שלקח לי הרבה צפיות עד שהפסקתי לבכות בה. סגנון הציור מושפע מיצירותיו של הקרטוניסט אל הירשפלד שהיה מצייר ידוענים במשך כל המאה שעברה. גם הג'יני מאלדין מושפע מסגנון האיור הזורם שלו.

MAKE MINE MUSIC  עוד סרט מוסיקלי של דיסני (1946).

גובלינס, בית הספר הצרפתי לאנימציה שאחראי לפתיחוני האנימציה של פסטיבל אנסי, מביא את הקטע הזה:

קלאסיקה מבוססת על מיתוס סיזיפוס. ללא מילים. סרטו הראשון (וזוכה האוסקר) של מרסל ינקוביץ (1974)


מחוות תלת של keymaker:

רבים ניסו להיות דיוויד אוריילי ולא עלה בידם.
A MORNING STROLL: סטודיו AKA עשה את הסרטון הזה שהיה מועמד השנה לאוסקר 2012 (מכיל דם).

ומה הסיפור עם זומבים, הם הערפדים החדשים?
--------------------------------------------

אלי אשד במאמר על סרטי זומבים


הטריילר ל"הגון" (תאריך יציאה לא ברור):

שני תרגילי הבסיס באנימציה הם הכדור הקופץ ושק הקמח.
תרגיל הכדור הקופץ (bouncing ball) נועד לתרגל משקל, מהירות, תאוצה תאוטה ולפעמים גם משחק.
תרגיל שק הקמח (flour sack) נועד גם הוא לתרגל משקל וחומריות יחד עם משחק שמבוסס על תנועות גוף בלבד, ללא גפיים וללא פנים (קצת כמו השטיח מאלדין).
הנה כמה תרגילים נחמדים שמצאתי ברשת. הראשון הוא מanimation mentor אם אני לא טועה.





ומישהו שלקח את כל סיפור השקמח רחוק מדי: אוגי בוגי הרשע מ"הסיוט שלפני חג המולד".

גלן קין, אחד האנימטורים הבכירים (לשעבר, הוא התפטר לאחרונה) של דיסני היה אחראי על הדוב ב"השועל והכלב". הסרט הזה, למרות שהוא לא באיכות ההפקה של הסרטים הקלאסיים של דיסני, מכיל כמה סצינות נהדרות וסיפור שמצליח לרגש. הסרט עוסק בידידות בין גור כלב לשועל יתום שגדלים להיות אויבים בעל כורחם.
רציתי להתמקד בסצינה מרכזית בסרט, בה השועל והכלב נלחמים עם דוב ענק. גלן קין לקח את הדוב הזה והצליח להפוך אותו לאובייקט מפתיע. הדוב הזה הוא לא סתם דוב, חיה, הוא מצליח, בעזרת תנועות מצלמה ואנימציה מוצלחת, להפוך אותו לרגעים למשהו אמורפי. כאילו אין לו גוף עם גפיים, אלא גוש פרווה שיכול לפשוט וללבוש צורה:


מעניין שכנראה זו יכולת מופלאה שיש לגלן קין. כי אותו רעיון של לקחת חיה ולרומם אותה לרמת רעיון של חיה חוזר בכמה עבודות שלו כמו גם ב"טרזן" וב"היפה והחיה".

גלן קין מציג את עבודתו על הסרט: (עוד בפנים)

"לא... זה לא רוטוסקופינג."  מישהו שעבד על "ואלס עם באשיר"
הפתעה! תודה גדולה ליוני גודמן שנתן לי לשתף כמה מקבצי העבודה על "ואלס עם באשיר". אם יש לכם פלאש, אתם מוזמנים להכנס ללינק, להוריד ולהנות לשימוש לימודי בלבד!!! ולמחקר ולא לשימוש: http://www.mediafire.com/?0oyreu8u4a1gd
יש כל מיני דרכים לעשות אנימציה בפלאש, ולכאורה, נראה שב"באשיר" נבחרה השיטה המורכבת ביותר: פירוק לגורמים בסיסיים של הדמויות המונפשות. הרבה אנשים שראו את הסרט חשבו שמדובר ברוטוסקופינג (פילטר טכני על חומר גלם של וידאו מצולם) אז לא. הכל אנימציה קאטאאוט בפלאש. תקופה מסוימת עבדתי על הסרט כ"מפרק": העבודה היתה לקחת איורי דמויות של דוד פולונסקי (הארט דירקטור של הסרט, שאייר שוט אחרי שוט, יחד עם מיכאל פאוסט) ולעבור עליהם בפלאש כך שיהיו מפורקים לפיסות קטנות של  "drawing objects" שאחר כך יהפכו לסימבולים שיוכלו לבטא אשליה של תנועה ראליסטית ותלת מימד (במגבלות הקאטאאוט החכם). מדובר למעשה בשימוש בפלאש בדרך שלא ניסו עד אז (וגם אחר כך לא, נראה לי) כי כל שוט מכיל המון ליירים וסי…

מסתבכים עם לקוח שלא מבין את התהליך של הפקת סרט אנימציה? אתם לא היחידים. לכן, דוד טרט הכין את הסרטון הזה שמנסה להקל על התקשורת עם הלקוחות:

(עוד עזרים בפנים...)

בשנת  2005 יצר שיין אקר סרט אנימציה קצר בשם "9". טים ברטון ראה, אהב, והחליט להפיק סרט באורך מלא שיצא ב-2009.
אני לא יודע איך יצא הסרט הארוך (ביקורות לא משהו), אבל הסרט הקצר באמת יפה. 4 וחצי שנות עבודה (לא ברצף) והתוצאה מרשימה. אני מבין את טים ברטון, הסרט הקצר נדמה כמציג תמונה חלקית בלבד של עולם מורכב ומעניין. אבל אולי היה עדיף להשאיר אותו ככה.
הסרט מתאר עולם פוסט-אפוקליפטי בו בובות מנסות להמלט ממפלצות השואבות את נשמותיהן. זהו הסרט הקצר המקורי (ניתן גם לצפיה באיכות גבוהה בVIMEO):

וזה הטריילר לסרט הארוך:

קצת קונספט ארט:

מאמר שלי עלה לאתר הפינקס, שעוסק ביצירה לילדים



"הוגו" הוא סרט פנטזיה, תחתיו יש סרט ריאליסטי ותחתיו יש סרט פנטזיה. זהירות! ניתוח מלא ספוילרים. הסרט "הוגו" של סקורסזה מספר על ילד שחי בתעלות האורור וחדרי המכונות הנסתרים בין קירות תחנת רכבת פריזאית. הוא גדל לבדו לאחר שאביו נהרג ודודו, שאימץ אותו, נעלם. הוגו מתחזק בחשאי את שעוני התחנה ועוקב אחר המתרחש בה. במקביל, בעזרת כישוריו המכניים, הוא מנסה לתקן בובה מכנית שמובילה אותו אל אחד מחלוצי הקולנוע הפנטסטי  - ג'ורג'ס מליאס, שירד מנכסיו ונעשה למוכר בחנות צעצועים בתחנה, פרט אמיתי, דרך אגב. האווירה של הסרט היא כשל סרט פנטזיה. פעמים רבות יש תחושה שהנה עומד להתרחש  קסם: פיה תופיע, מכונה תתעורר לחיים או שיתגלו כוחות מיוחדים. אך כל זה לא קורה. מאחורי החזות הפנטסטית מתקיים סרט, שפרט לצירופי מקרים נדירים, הוא ריאליסטי לגמרי. שוט הפתיחה,מומלץ לצפיה באיכות ובמסך מלא:


רציתי להתבונן בו דרך זווית מסוימת. זווית שנפרשת מעולם הדימויים וממשיכה אל התוכן. בתחילת הסרט אנחנו רואים מכניזם, לא ברור של מה. ואז התמונה מתחלפת בהדרגה למבט-על של…

"היום שלי"אימון או נייל (eamonn o neill), שם מוזר לבנאדם, בכל מקרה הוא עשה את הסרט המקסים והמרגש הזה כתרגיל שנה ג'. הסרט עוסק ב"מרחב אישי", כהגדרתו. קצר ונהדר.


קישור: הבלוג שלו.



The Subway time  סרט סטודנטים קצר אחר, על רכבת תחתית שהופכת לרכבת שדים. אני לא אוהב את הסרט הזה אבל אני מאוד אוהב את הטכניקה שבה נעשה.

מייקינג אוף: