דלג לתוכן הראשי

ואלס עם באשיר



"לא... זה לא רוטוסקופינג."
 מישהו שעבד על "ואלס עם באשיר"

הפתעה! תודה גדולה ליוני גודמן שנתן לי לשתף כמה מקבצי העבודה על "ואלס עם באשיר". אם יש לכם פלאש, אתם מוזמנים להכנס ללינק, להוריד ולהנות לשימוש לימודי בלבד!!! ולמחקר ולא לשימושhttp://www.mediafire.com/?0oyreu8u4a1gd

יש כל מיני דרכים לעשות אנימציה בפלאש, ולכאורה, נראה שב"באשיר" נבחרה השיטה המורכבת ביותר: פירוק לגורמים בסיסיים של הדמויות המונפשות. הרבה אנשים שראו את הסרט חשבו שמדובר ברוטוסקופינג (פילטר טכני על חומר גלם של וידאו מצולם) אז לא. הכל אנימציה קאטאאוט בפלאש.
תקופה מסוימת עבדתי על הסרט כ"מפרק": העבודה היתה לקחת איורי דמויות של דוד פולונסקי (הארט דירקטור של הסרט, שאייר שוט אחרי שוט, יחד עם מיכאל פאוסט) ולעבור עליהם בפלאש כך שיהיו מפורקים לפיסות קטנות של  "drawing objects" שאחר כך יהפכו לסימבולים שיוכלו לבטא אשליה של תנועה ראליסטית ותלת מימד (במגבלות הקאטאאוט החכם).
מדובר למעשה בשימוש בפלאש בדרך שלא ניסו עד אז (וגם אחר כך לא, נראה לי) כי כל שוט מכיל המון ליירים וסימבולים בתוך סימבולים שרצים במקביל. והתוצאה מדהימה. צוות קטן, שרובו סיים את בצלאל שנה-שנתיים לפני, הרים סרט אנימציה שהגיע לאוסקר.
זה לא סרט האנימציה הדוקומנטרי הראשון ולא האחרון, אבל הוא כן אחד היחידים שהצליח בשילוב הזה לפנות לקהל רחב מאוד, מגוון מאוד, שבאופן טבעי יכולה היתה להיות לו רתיעה מאחד הרכיבים בסרט: דוקומנטרי שהוא סרט מלחמה באנימציה.

(המשך בפנים)

"למה באנימציה?"

חבר שלי ללימודים היה אומר שהוא שונא את השאלה הזו כי שימוש באנימציה לא צריך הצדקה. זה כלי לגיטימי גם בלי פילים מעופפים. נכון. ובכל זאת, בסרט הזה הבחירה בהנפשה נבעה להבנתי מכמה מישורים שונים.
על פני השטח: תקציב. סרט מלחמה כזה היה עולה כמה עשרות מליונים אם לא היה נעשה בפלאש.
ברמה הגבוהה יותר: קטעי הפנטסיה, סצינות החלום בסרט, שהן מאוד דומיננטיות מבחינת עוצמת האימג'ים, אכן דורשות אנימציה.
אבל הרמה הגבוהה היא רמת התוכן והאמירה.
הסרט בנוי מכמה שכבות: יש בו "חלום". כמו סצינת הפתיחה. יש בו "מציאות" שהיא דבר שנתון למניפולציה, כפי שהסרט מסביר. ויש "מציאות הכרתית". שהיא המקום שבו המציאות מכה בך ללא פילטרים. המקום בו המצלמה נשברת ללא הגנה. הרגע שבו אתה מבין שאתה בתוך הסרט, ולא צופה. זה המקום אליו הסרט מוביל אותך.
אם רק סצינות החלום היו מצוירות, אז קטעי ה"לייב" היו נתפסים בעיני צופה הסרט כ"מציאות". אבל מבחינת ארי פולמן, גם החיים הם חלום (כמו בסרט הנהדר  WAKING LIFE ) ולכן האנימציה היא גורם ויזואלי שגורם להזרה של מה שנראה על המסך. הזרה מהסוג שארי פולמן רוצה שנבין שעברה גם עליו, כחייל, ואולי על כולנו, כציבור שלא באמת מודע למה שקורה סביבו.
אני לא הייתי שותף להפקת הסרט (מעבר לפירוקים זמן קצר) אבל לשמחתי נכחתי בהקרנה שלפני עריכה סופית. שם ארי פולמן התלבט לגבי הסוף של הסרט: האם הוא צריך להשתמש בחומר גלם מצולם ולא מצוייר. מבחינתי, לא היה ספק. כל הסרט הוביל אותך למקום של המצלמה הנשברת. והיא חייבת להשבר. כשאתה מפסיק לצפות בסרט מצויר זה מכה בבטן. ומשלים את המהלך שהסרט בנה. זה ה"מט".
מהבחינה הזו הסרט אמר בתוכן את מה שהוא אמר גם בצורה. וזה כבר הישג גדול. מבחינת האנימציה עצמה (בלי לזלזל), אני חושב שמטרתה היתה להחיות את האימג'ים יותר מאשר אקטינג ומשחק ממש. כי הסרט הזה לא בנוי על ניואנסים של משחק אנימטיבי; הוא בנוי על אימג'ים חזקים, סיפור אישי שעובד ואמירה. זה כל מה שהיה צריך.
בכלל, נראה שעם השנים הסרט לא נשאר בזכרון (לפחות זה האישי שלי) כ"סרט אנימציה ישראלי באורך מלא", אלא פשוט כ,סרט ישראלי באורך מלא". אולי כי העובדה שהוא נעשה באנימציה היא לא באמת הסיפור פה. וטוב שכך.

על האנימציה והעיצוב בסרט עבדו האמנים הבאים:
דוד פולונסקי, יוני גודמןטל גדון, מיכאל פאוסט, ספי גייגו, אוסי ולד, ברק דרורי (שכרגע מגייס כסף לדוקואנימציה משלו), אורית שמעון, נטע הולצר, האחים חנוכה, יערה בוכמן, גלי אדלבאום, אדוה מרקוביץ, לילך שריד (סרט גמר מתוק), זוהר שחר.





סצינת הואלס:


לרכישת הסרט בוואלה שופס.

פירוק לאנימציה לסצינת הואלס:













המייקינג אוף, בשבעה חלקים:


מבנה סצינה:



"כנס העתידנים" הסרט הבא של פולמן וגודמן:


השראה לסיום: הסרט WAKING LIFE "חיים בהקיץ" (ריצ'רד לינקלייטר) הוא יצירת אנימציה מיוחדת מאוד, סרט של מלל בלתי פוסק בסוגיות פילוסופיות על מציאות, חלום ומה שבינהם. אני מת על הסרט הזה וגם הוא עושה שימוש באנימציה כדי לערער את תחושת המציאות. אבל שם זה היה רוטוסקופינג שעליו עברו עם "פרשנויות שונות" של שפה ויזואלית.
זה הטסט שעשו לסרט, והוא בנוי מסצינה שבה כל שוט אויר באופן שונה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

PATTERNS ועוד יצירות של שחר דיויס

בכל אנימציה יש מימד אקספרימנטלי אבל לפעמים מגיח משהו שונה לגמרי. סרט הגמר מבצלאל של שחר דיויס מחייב הקדמה קצרה. זהו סרט מאוד תובעני הבנוי כוידאו ארט, מופשט ועם זאת בעל עוצמה. אני ממליץ לקחת נשימה עמוקה ולשקוע בכסא ל15 דקות של דפוסים. מסך מלא הכרחי.


עבודות נוספות שלו ולאחריהן הסבר על PATTERNS מפי היוצר.


עבודה משותפת לשחר וטל קנטור:






שחר דיויס מפרט את מה שעומד מאחורי היצירה:
"Patterns הוא סדרה של אנימציות דיגיטליות בהן תמונות וצלילים גולמיים, המופקים על ידי אלגוריתמים, מעוצבים על ידי האמן לצורות וצלילים בעלי משמעות.

הנחת היסוד של העבודה היא שהמדיום הדיגיטלי הינו עולם. עולם שניתן לחקור ולתרבת באמצעות תהליך היצירה האמנותי. המדיום הדיגיטלי הוא עולם משום שהוא מהווה פלטפורמה לקיומן של ישויות ואירועים. זהו עולם זר עם חוקי טבע ייחודיים ושונים. זהו עולם בדיד שבו אטומים הם פיקסלים ודגימות אודיו בודדות ושבו הכוחות הפיזיקליים הם תהליכי עיבוד ממוחשב שמשנים את צורתו של החומר הדיגיטלי. לפני שהאמן מתרבת אותו, עולם זה הוא בבחינת אות-סתום לצופה האנושי. התוצאה הסופית היא שילוב של זר ומוכר. מתקבלת תחו…

לגו הסרט - משחק ויצירתיות

"סרט אמוג'י" והתגובות הקשות אליו מדגים את הרתיעה המיידית שלנו ממה שמריח ממסחריות. כל סרט ארוך הוא מסחרי מעצם זה שהוא מנסה להרוויח כסף אבל יש סרטים שברור שזו ההצדקה היחידה לקיומם. "סרט לגו" בקלות יכול היה ליפול למלכודת הזו. הוא נוצר על ידי חברת ענק שמוכרת צעצועים והסרט, בעל השם הגנרי, נראה במבט ראשון כפרסומת לצעצועים באורך שעה וחצי.
אבל בפועל הוא הרבה מעבר לכך ומי שצופה בסרט מרגיש שהיוצרים, כריס מילר ופיל לורד, היו מודעים למלכוד שהם עלולים לפול לתוכו. מה הם עשו? הפכו את החיסרון ליתרון! הם יודעים שהם משרתים חברת ענק שמסוגלת לגייס לכוחותיה את כל המותגים הגדולים ביותר מבאטמן ועד שר הטבעות ולכן הם משתמשים בכוח הזה כדי לומר משהו על מותגי-על בעזרת סיפור-על. מה שהם עושים למותג (החזרה שלו לידיים היצירתיות של הילד, חזרה לקוביות ובניה) הם עושים גם לסיפור. הם משתמשים בתבניות הכי שחוקות במודע: הזקן החכם, מסע הגיבור, הגיבור הגנרי שמגלה את כוחו, סיפור אהבה שמתחיל רע וזאת רק על מנת להשתמש בהם כקומה ראשונה עליה הם יעשו חיבור ריגשי אלינו הצופים ככאלו שמתבוננים בתבניות הוליוודיו…

'ראש' - סרטו של סתיו לוי

סתיו לוי מציג את סרטו "ראש".
סרט הגמר שלו מבצלאל הוא מינימליסטי עד כמה שאפשר ודוגמה מצוינת למטען הסימבולי שאפשר להעמיס על דימוי פשוט, בסיפור פשוט עם סגנון פשוט.



עיצובים מרגשים לסרט:





















האם אנו רובוטים? קליפ ישראלי חדש

האם אנו רובוטים? שאלה טובה.
את הקליפ הזה לWhite Fortune, המשלב סטופמושן ואפטר-אפקטס, יצרו תום מדר ואם-לי נוי שאחראים לסרט המצויין "בפה פעור ואוזניים עצומות".
קרדיטים נוספים:
דן סחר- אפטר אפקטס
אלמוג מזרחי- אנימציית תלת.
תהנו!


למי שפספס: סרט הגמר שלהם עליו כתבתי פה https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2013/11/WIDEOPEN.html: