דלג לתוכן הראשי

ואלס עם באשיר



"לא... זה לא רוטוסקופינג."
 מישהו שעבד על "ואלס עם באשיר"

הפתעה! תודה גדולה ליוני גודמן שנתן לי לשתף כמה מקבצי העבודה על "ואלס עם באשיר". אם יש לכם פלאש, אתם מוזמנים להכנס ללינק, להוריד ולהנות לשימוש לימודי בלבד!!! ולמחקר ולא לשימושhttp://www.mediafire.com/?0oyreu8u4a1gd

יש כל מיני דרכים לעשות אנימציה בפלאש, ולכאורה, נראה שב"באשיר" נבחרה השיטה המורכבת ביותר: פירוק לגורמים בסיסיים של הדמויות המונפשות. הרבה אנשים שראו את הסרט חשבו שמדובר ברוטוסקופינג (פילטר טכני על חומר גלם של וידאו מצולם) אז לא. הכל אנימציה קאטאאוט בפלאש.
תקופה מסוימת עבדתי על הסרט כ"מפרק": העבודה היתה לקחת איורי דמויות של דוד פולונסקי (הארט דירקטור של הסרט, שאייר שוט אחרי שוט, יחד עם מיכאל פאוסט) ולעבור עליהם בפלאש כך שיהיו מפורקים לפיסות קטנות של  "drawing objects" שאחר כך יהפכו לסימבולים שיוכלו לבטא אשליה של תנועה ראליסטית ותלת מימד (במגבלות הקאטאאוט החכם).
מדובר למעשה בשימוש בפלאש בדרך שלא ניסו עד אז (וגם אחר כך לא, נראה לי) כי כל שוט מכיל המון ליירים וסימבולים בתוך סימבולים שרצים במקביל. והתוצאה מדהימה. צוות קטן, שרובו סיים את בצלאל שנה-שנתיים לפני, הרים סרט אנימציה שהגיע לאוסקר.
זה לא סרט האנימציה הדוקומנטרי הראשון ולא האחרון, אבל הוא כן אחד היחידים שהצליח בשילוב הזה לפנות לקהל רחב מאוד, מגוון מאוד, שבאופן טבעי יכולה היתה להיות לו רתיעה מאחד הרכיבים בסרט: דוקומנטרי שהוא סרט מלחמה באנימציה.

(המשך בפנים)

"למה באנימציה?"

חבר שלי ללימודים היה אומר שהוא שונא את השאלה הזו כי שימוש באנימציה לא צריך הצדקה. זה כלי לגיטימי גם בלי פילים מעופפים. נכון. ובכל זאת, בסרט הזה הבחירה בהנפשה נבעה להבנתי מכמה מישורים שונים.
על פני השטח: תקציב. סרט מלחמה כזה היה עולה כמה עשרות מליונים אם לא היה נעשה בפלאש.
ברמה הגבוהה יותר: קטעי הפנטסיה, סצינות החלום בסרט, שהן מאוד דומיננטיות מבחינת עוצמת האימג'ים, אכן דורשות אנימציה.
אבל הרמה הגבוהה היא רמת התוכן והאמירה.
הסרט בנוי מכמה שכבות: יש בו "חלום". כמו סצינת הפתיחה. יש בו "מציאות" שהיא דבר שנתון למניפולציה, כפי שהסרט מסביר. ויש "מציאות הכרתית". שהיא המקום שבו המציאות מכה בך ללא פילטרים. המקום בו המצלמה נשברת ללא הגנה. הרגע שבו אתה מבין שאתה בתוך הסרט, ולא צופה. זה המקום אליו הסרט מוביל אותך.
אם רק סצינות החלום היו מצוירות, אז קטעי ה"לייב" היו נתפסים בעיני צופה הסרט כ"מציאות". אבל מבחינת ארי פולמן, גם החיים הם חלום (כמו בסרט הנהדר  WAKING LIFE ) ולכן האנימציה היא גורם ויזואלי שגורם להזרה של מה שנראה על המסך. הזרה מהסוג שארי פולמן רוצה שנבין שעברה גם עליו, כחייל, ואולי על כולנו, כציבור שלא באמת מודע למה שקורה סביבו.
אני לא הייתי שותף להפקת הסרט (מעבר לפירוקים זמן קצר) אבל לשמחתי נכחתי בהקרנה שלפני עריכה סופית. שם ארי פולמן התלבט לגבי הסוף של הסרט: האם הוא צריך להשתמש בחומר גלם מצולם ולא מצוייר. מבחינתי, לא היה ספק. כל הסרט הוביל אותך למקום של המצלמה הנשברת. והיא חייבת להשבר. כשאתה מפסיק לצפות בסרט מצויר זה מכה בבטן. ומשלים את המהלך שהסרט בנה. זה ה"מט".
מהבחינה הזו הסרט אמר בתוכן את מה שהוא אמר גם בצורה. וזה כבר הישג גדול. מבחינת האנימציה עצמה (בלי לזלזל), אני חושב שמטרתה היתה להחיות את האימג'ים יותר מאשר אקטינג ומשחק ממש. כי הסרט הזה לא בנוי על ניואנסים של משחק אנימטיבי; הוא בנוי על אימג'ים חזקים, סיפור אישי שעובד ואמירה. זה כל מה שהיה צריך.
בכלל, נראה שעם השנים הסרט לא נשאר בזכרון (לפחות זה האישי שלי) כ"סרט אנימציה ישראלי באורך מלא", אלא פשוט כ,סרט ישראלי באורך מלא". אולי כי העובדה שהוא נעשה באנימציה היא לא באמת הסיפור פה. וטוב שכך.

על האנימציה והעיצוב בסרט עבדו האמנים הבאים:
דוד פולונסקי, יוני גודמןטל גדון, מיכאל פאוסט, ספי גייגו, אוסי ולד, ברק דרורי (שכרגע מגייס כסף לדוקואנימציה משלו), אורית שמעון, נטע הולצר, האחים חנוכה, יערה בוכמן, גלי אדלבאום, אדוה מרקוביץ, לילך שריד (סרט גמר מתוק), זוהר שחר.





סצינת הואלס:


לרכישת הסרט בוואלה שופס.

פירוק לאנימציה לסצינת הואלס:













המייקינג אוף, בשבעה חלקים:


מבנה סצינה:



"כנס העתידנים" הסרט הבא של פולמן וגודמן:


השראה לסיום: הסרט WAKING LIFE "חיים בהקיץ" (ריצ'רד לינקלייטר) הוא יצירת אנימציה מיוחדת מאוד, סרט של מלל בלתי פוסק בסוגיות פילוסופיות על מציאות, חלום ומה שבינהם. אני מת על הסרט הזה וגם הוא עושה שימוש באנימציה כדי לערער את תחושת המציאות. אבל שם זה היה רוטוסקופינג שעליו עברו עם "פרשנויות שונות" של שפה ויזואלית.
זה הטסט שעשו לסרט, והוא בנוי מסצינה שבה כל שוט אויר באופן שונה.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …