דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוגוסט, 2012

הארה

ערן מושקטל יצר סרט קטן ויפה (בצלאל 2003) שמוכיח שבפרדוקסים יש כוח חיים עצום.


גרסת הלייב אקשן:

האחיות לבית פירס

סרט נהדר ואפל של לואי קוק מבית "אארדמן" אבל מאוד לא אארדמני מבחינת העיצוב שלו.



אז זה סרט קלאסי או תלת? מסתבר שהסרט נעשה בתלת, הודפס, צוייר על כל פריים ידנית ונסרק בחזרה והוקרן על תלת.
אכן אקספרימנטלי. התוצאה בכל מקרה מצדיקה את התהליך המסורבל.

לינקים:
אתר הסרט
ראיון עם הבמאי ועוד אחד




שודדי ים מעוצבים - "כוכב המטמון", "פיראטים" ועוד

פיראטים. חבורת דמויות מוכרת שמנסים לרענן מדי פעם.
"כוכב המטמון", עם היותו סרט בעייתי כמסורת אולפן דיסני המאוחר, הוא די נועז מבחינת ארט. הנסיון לברוא עולם פיראטים שבו הים הוא הגלקסיה כולה המלאה ביצורים דמיוניים מגניבים הצליח להם בסך הכל, ויצר כמה סצינות מרהיבות לצפייה. אני מאוד אוהב לשפוט עיצובי דמויות כחלק מקבוצה (כמו בליינאפ היפה הזה מהרקולס) כאשר מעמידים את הדמויות אחת ליד השניה ורואים את הסיפור שעולה מה"חבורה" כולה. במקרה של פיראטים יש משהו מעניין: הם כאילו אינדיבידואליסטים. כל אחד לבוש אחרת ומרכיב לו סט  בגדים ללא אחידות, אבל בסך הכל הם וריאציות על נושא, ועם כל השוני אתה מתקשה להבחין האחד מהשני. קצת מזכיר היפסטרים (אולי בגלל זה הם מנסים להקים את מפלגת הפיראטים הישראלית. הסברים גם פה).
אז הנה עיצובי דמויות מ"כוכב המטמון" ואחריהם גם מ"פיראטים", החדש של אארדמן (אוי! למה הם לא ויתרו הפעם על העיצובים המוכרים שלהם?) ואחר כך עוד שני סרטוני פיראטים שאני אוהב. תהנו!

שיר הנושא של "כוכב המטמון" כולל טעימה מההפלגה בגלקסיה:














ועוד...

ספיישל!

מה הפורמט המתאים לאנימציה? אנחנו רגילים לשלושת הסוגים המרכזיים: סרטים ארוכים, קצרים ותוכניות טלויזיה אבל יש גם את הספיישלים. "ספיישלים" הם קונספט מצוין לסרטי אנימציה: שידורים חד-פעמיים באורך של כחצי שעה ויותר, פעמים רבות לקראת חגים ואירועים בלוח השנה. תוכניות כאלה היו פעם גם בארץ. אני זוכר שהסרט של רוני אורן לכבוד פסח שודר כל שנה בילדותי. יש בקונספט מעין פיתרון ביניים בין סרטים קצרים לסרטי קולנוע, משהו שמאפשר לפתח סיפורים קצת יותר עשירים מבלי להשקיע מליונים בהפקה.
לספר סיפור בחצי שעה זה שונה לגמרי מסרט קצר, אתה נדרש להחזיק את הקהל באורך רוח וליצור התפתחות עלילתית שלא חותרת לסיום מהיר או פאנץ'. הלוואי והיו כאלה דברים גם עכשיו בארץ. יש לנו מספיק ימים מיוחדים בשנה בשביל זה.

הנה כמה דוגמאות (לא קלאסיות, מי שרוצה קלאסיקה יכול לראות את הגרינץ' של דר' סוס ואת חג המולד של מיקי):
לאבד ולמצוא -  פיליפ האנט ביים ואוליבר ג'פרס כתב על בסיס הספר שלו שיצא גם בעברית.
הסרט המלא:

(המשך בפנים)

הסרט הראשון שלי

פוסט אישי.
פעם הייתי חמוד.
את לימודי האנימציה שלי התחלתי בגיל 12 בחוג לאנימציה של צביקה אורן בסינמטק תל אביב (עד היום אני חב לו תודה על התקופה ההיא). הדברים היחידים ששרדו מאותה תקופה זה הראיון הזה לערוץ הילדים (דן תורן המראיין, למי שלא זיהה), שמשולב בו סרט האנימציה שלי מגיל 12 "ניוטון", וכמה דפדפות מלאות בדפי אנימציה, שמאוחסנות במדפים הגבוהים.

וזה הסרט בנפרד (ניסיתי לשפר את האיכות):
.

'איך עושה אלוהים?' ועוד מבצלאל 2012

עוד כמה סרטים מבצלאל 2012:



הבלוג של הסרט:
http://godiskiddingproject.blogspot.co.il/
הבלוג של בועז בלחסן:
http://digitalboaz.blogspot.co.il/
הבלוג של דימה טרטיאקוב:
http://fusemade.blogspot.co.il/
מצחיק שהסרט בנוי בעצם משני כיוונים שונים: המחשה של רעיון מופשט ("מיהו אלוהים?") ולעומתו הפשטה של משהו קונקרטי (הדמויות של הילדים). בעוד "אלוהים" בסרט נראה לא מרשים במיוחד במקרה הטוב (מה זה החולד הענקי הזה?) וקלישאה במקרה הפחות טוב (ענן ענקי) הילדים הם ממתק אמיתי גם מבחינת העיצוב וגם מבחינת האנימציה והמשחק.

תפרים - רעות בורץ

זהו סרט הגמר של רעות בורץ מהמחלקה לאנימציה בצלאל (2012). הסרט נעשה גם תודות לניר פילוסוף.











פלורסנט והפצצה הבאה

סרט הגמר מבצלאל 2012 של אייל אורן וטים רזומובסקי.

יש לי זוית ראיה מעט רדיקלית על הסרט. אם בא לכם להסתפק בצד האסתטי ובבימוי המשובח של הסרט, אתם מוזמנים לעצור כאן.
הסרט מעלה כמה שאלות אבל אף אחת מהן לא הייתה מתחילה אילולא ציפור קטנה לחשה לי שהסרט מדבר על המשיח.
איך הייתי אמור להבין את זה? איזה רמזים נשתלו בסרט שמצביעים על זה? אין לי מושג, אבל מרגע שזה נאמר לי, הסרט קיבל משמעות חדשה בעיניי.
נתחיל מהשאלות ונעבור לתשובות, שהן בדרך כלל פחות טובות מהשאלות:
למה פלורוסנט?
למה המשיח בתל אביב דווקא?
למה הוא לא עונה לטלפון?
ממה הוא מתחמק?
למה מגיעה שואה אטומית בסוף? (תשובה לזה אצל האיראנים...)

והנה התשובה שלי:
הסרט לוקח את המשיח ולמעשה מלביש עליו את הסיפור של יונה. המשיח כנביא המתחמק מלמלא את שליחותו. הוא מתחמק משיחת טלפון כמתחמק מנבואה ומתחבא בחיי הלילה של תל אביב כסוג של עיר מקלט.
אבל המשיח אינו נביא. המשיח הוא בסיפור היהודי "מלך". מלך, פועל במציאות, בניגוד לנביא שמהווה צינור ממקור עליון על מנת שאנשים ישנו את דרכם. המשיח בסרט לא רוצה לשנות את המציאות. ולמה? לכאורה היינו מצפים שהוא יי…

אטלנטיס - סקצ'בוק

"אטלנטיס" הוא סרט די גרוע שמנסה להיות הרבה דברים ולא מצליח. סוג של "אושן 11" פוגש את "הנסיכה מונונוקי" של דיסני עם המון דמויות והרבה פוטנציאל לסיפור מעניין. אבל מה יצא מזה? סרט מקושקש. הסקיצות של הסרט, לעומת זאת, תפסו אותי, והנה הן לפניכם:



ירושלים היא כמו העיר אטלנטיס שטבעה בים. הכל טבע בה ושקע בה. זו ירושלים של מטה/ מן המטה. ומן הקרקעית מעלים כתלים חרבים / ושברי דתות, כמו כלים מאניות נבואה שטבעו, /מכוסי חלודה. זו לא חלודה, זה דם שלא יבש מעולם./ וכדים מכוסי אצות ואלמוגים של זמן וזעם הזמן,/ ומטבעות של ימים שהיו, עבר עובר לסוחר. / אבל יש בה גם זיכרונות צעירים מאוד/ זיכרון אהבה מן הלילה הקודם, זיכרונות שקופים / וזריזים כמו דגי יופי מעלים ברשת, מפזזים וקופצים./ בואו, נחזיר אותם לתוך ירושלים!יהודה עמיחי ואפרופו השפעות של מיאזקי: הנה מאמר נחמד (אנגלית) על הקשר שבין "אמיצה" של "פיקסאר" לסרטי מיאזקי.

יש חיים על מאדים?

חלק מהפקות הטלויזיה של דיסני עסקו בתחומי מדע ועל גבול המדע הבדיוני על מנת להעשיר את הדמיון והידע של הצופים. הסרטים אופיינו בסגנונות מגוונים ולפעמים מאוד לא "דיסניים". אחד מהם (1954) עוסק בספקולציות לגבי החיים על מאדים. וורד קימבל, אחד מ-9 הזקנים של דיסני אחראי לסרט האנימציה מלא ההשראה הזה:



זכינו לראות עוד כמה סיפורי מדע בדיוני על מאדים לאחרונה ושניהם כושלים מאוד. לפעמים כשאני רואה סרט כושל אני תוהה אם הייתי מזהה את זה שהוא דפוק בשלב מוקדם של תהליך היצירה, אם הייתי מעורב בו. במקרה של "דרושות אמהות במאדים" ברור לי שכן. זה כל כך מכוער. רוברט זמקיס התאהב באחת טכניקות האנימציה הגרועות ביותר: המושן קפצ'ר. זו טכניקה שמבוססת על חיישנים שמשדרים משחקנים חיים לגופי ממוחשבים שלאחר מכן עוברים טיפול של אנימטורים. כך עשו ב"אווטר" וב"תזיזו ת'רגליים". אבל אין מה לעשות, זה נראה נורא. לא רק שרואים שהתנועה נלקחה משחקנים אלא שהדמויות שגם הן אנושיות\הומנואידיות אבל ממוחשבות רק מחריפות את תחושת הבובה המתה המהלכת.

הסרט השני, גם הוא של דיסני, הוא ג'ון קארטר…

Tap to retry- על שיבושים בין הדיגיטלי לרגשי

סרט הגמר של נטע כהן, תקשורת חזותית בצלאל 2012

הסרט המצוין הזה השאיר אותי ברגשות מעורבים ואני אסביר למה.