}

20:34

Tap to retry- על שיבושים בין הדיגיטלי לרגשי

סרט הגמר של נטע כהן, תקשורת חזותית בצלאל 2012

הסרט המצוין הזה השאיר אותי ברגשות מעורבים ואני אסביר למה.

הוא מהנה ועשוי נהדר. בייחוד למישהי שזה הנסיון הראשון שלה בסטופמושן (מאיפה האומץ להתעסק עם טכניקה חדשה דווקא בפרויקט גמר?) אבל הסרט משתמש בשפה שמאוד מושפעת מאחד האנימטורים האהובים עליי: דיוויד אוריילי.
דיוויד אוריילי מדבר בשפה של הפרעות דיגיטליות. המוסיקה הצורמת, האפקטים המרצדים הלואו-טק שמערבב עם ההיי-טק מעביר מסרים מורכבים על החיים שלנו במציאות דיגיטלית שהיא גם "נקיה" וסטרילית וגם טורדנית, נוירוטית ולא עקבית. רצופה בשיבושים וקפיצות.
שימוש בשפה של מישהו אחר היא בעייתית לא בגלל הציטוט (זה ממש לא הנקודה) אלא בגלל האותנטיות. אני אתן דוגמה שלא בטוח כמה תתחברו אליה: הרב קוק היה חדשן גדול ופיתח שפה הגותית מאוד אישית שהיה צריך להכיר את הניואנסים שלה. שמעתי מתלמיד שלמד בישיבה שלו שהוא זוכר את היום שאחד התלמידים העז לדבר באותה שפה. השימוש באותן מטבעות לשון היה מטריד מאוד כי עד אז השפה הזו היתה חלק מעולם סגור, אישי ואותנטי, ופתאום הסכר נפרץ והשפה הפכה למטבע סחיר.

כך אני מרגיש כן מול היצירה הבאמת נהדרת הזו.
האם זה אותנטי? או שזה שימוש בשפה חיצונית? האם עולם הדימויים של ההפרעות האלה הוא שפה אישית המשקפת באמת את העולם או שזו מסחטת לייקים (אני צוחק, הרי הסרט רומז לזה בעצמו "84 אנשים אוהבים את זה", "שתף", "פרסם" וכו').
מה דעתכם?

סערה של הפרעות דיגיטליות, מתוך "בבקשה תגיד משהו" ,דיוויד אוריילי
דוגמה קיצונית לשפה של דיוויד אוריילי (כתבתי עליו גם בפוסט הזה):


וטריילר של יוצר אחר שגם הוא מדבר בשפה דומה (איאמנון אונייל, עליו כתבתי גם פה)::