דלג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך יולי, 2014

אנימציה בתקשורת חזותית, בצלאל 2014

טעימות מפרויקטים אנימטיביים מהמחלקה לתקשורת חזותית בצלאל 2014.
בטמבלר "זה זז" תמצאו גיפים אנימטיביים של סטודנטים במסגרת פסטיבל הגיף. הגיפים נעשו במסגרת קורס "סטודיו לאיור במרחב הדיגיטלי". פרטים נוספים יבואו ברשומה אחרת.

כמו כן, סקירה נוספת על פרויקטי הגמר בבלוג "חצי גליון" של המחלקה.
שני פרויקטים באנימציה:סכיזופרניה של זוהר איפרגן



שני סרטי גמר מויצו חיפה 2014

עמית כץ
קול געגועים


קרן ריז'נסקי
כנפיים (עוסק בתקיפה מינית):

קרן כתבה על הסרט:
הפרויקט בנוי מסרטון באורך כארבע דקות המספר על ילדה שעוברת תקיפה מינית בחדרה. התוקף מיוצג ע"י טיפוגרפיה ולילדה בזמן התקיפה מתרחשת תופעה שנקראת "דיסוציאציה", ובעברית "תופעת הניתוק" – פגיעה זמנית בקשר המודע של האדם אל המציאות הפיזית והתחושתית שלו, בעצם "בריחה" נפשית מהטראומה המתרחשת.

אנחנו הצופים נכנסים איתה לדמיונה- עולם הבריחה, אליו פולש הטקסט ומפריע לטוהר עולמה, הילדות והשמחה. הטקסט (התוקף) משתלט עליה עד שהיא נעלמת בתוך עצמה.

ההשראה שלי לסרט נבעה מפרויקט שנתקלתי בו ברשת, פרויקט בצילום של גרייס בראון בת ה-19 http://projectunbreakable.tumblr.com/
היא צילמה נפגעי תקיפה מינית מחזיקים פוסטר בו הם רשמו את המשפט שנחרט להם בזיכרון שנאמר ע"י התוקף שלהם.
לאחר צפייה ממושכת בתמונות ומעבר על המשפטים, ליקטתי כמה וכמה החוזרים על עצמם, איתם ייצגתי את התוקף בסרט שלי. לא תמיד הטקסט צריך להיות קריא, לפעמים המילים הן המצמררות ולפעמים זה המגע שלהן.

'פוגה' אחת וטעימות משנה ג בבצלאל 2014

נתחיל דווקא בסרט גמר אחד חדש מתקשורת חזותית, בצלאל.
פוגה לסולו כינור, של עופר זיווני. שאר הסרטים ברשומה הם משנה ג בבצלאל.

חיים ניידים: 'YOU\I' ו'רגעים' מבצלאל 2014

אחרי שסקרנו את תוצרי חולון השנה ברשומות הקודמות הגיע הזמן לכמה בצלאלניקים.
שני פרויקטים לפניכם, אחד סרטון מהמחלקה לאנימציה ואחד פרויקט אנימטיבי מתקשורת חזותית. שניהם עוסקים בהשפעה של המדיה הניידת על חיינו

רגעים. סרט גמר מבצלאל של יעל גבעון. יעל היא בכלל ממדלת בתלת אבל איזה כיף שהיא בחרה כיוון אחר לסרט גמר.
זהו סרט פשוט ויפה על בחורה שמפספסת הרבה... רגעים.


הסרט עושה שימוש רפרנס בתלת-מימד לצורכי קומפוזיציה ופרספקטיבה.

'לא שלי'. על הפרת זכויות יוצרים ויצירתיות בעידן הדיגיטלי

סרט הגמר מחולון של גיא טרפלר מבוסס כולו על הפרת זכויות יוצרים. זה הרעיון מאחורי "לא שלי".
מה הוא מנסה להגיד בעצם? האם הוא מתאר רק את הנגישות לתמונות וקובצי קול או שהוא מצדיק את השימוש הלא חוקי בהם? ואולי הוא אומר "זה לא שלי" ככיסוי, כמראית עין של גילוי נאות, כשלמעשה ברור שחותמתו שלו נמצאת בכל פריים ופריים בסרט הזה?

הסרטון מציף את נושא זכויות היוצרים בעידן הדיגיטלי, שללא ספק עברו שינוי מהותי בשנים האחרונות.
קשה לראות את חיינו ללא ההפרה שיטתית של זכויות יוצרים. אנחנו שומעים מוסיקה שהועלתה ליוטיוב, רואים סרטים בסטרימינג, לוקחים תמונות שמצאנו למצגות פאואר-פוינט ובעיקר: עושים שימוש יצירתי בחומרים דיגיטליים קיימים.

אנסה לתקוף בקצרה את הנושא מכמה זויות עם מחשבות חצי אפויות:

זוית ראשונה: משפטית:
הזוית הישראלית-משפטית שמה את הטראומה של דודו גבע כאבן דרך משמעותית.
בקצרה ובשטחיות: דודו גבע ז"ל עשה פארודיה על דונלד דאק בספרו "הברווז". משום מה "דיסני" ועורכי הדין הקשוחים של החברה לא אהבו את זה. משום מה השופטים חשבו שאפילו שמותר חוקית לעשות פארודיה פה לא היה…

אנימציה פלואידית ועוד מחולון 2014

זוהי רשומה שלישית על סרטי הגמר של חולון 2014.

לא קל לעשות סרט על פי סיפור אישי.
היתרון: חיבור מיידי ויצירת הזדהות. כמו האפקט של כיתוב "מבוסס על סיפור אמיתי" בתחילת סרט.
אבל יש גם סכנה. והסכנה היא לאבד את המרחק מהיצירה, את היכולת לבחון אותה בעיניים אוביקטיביות, לזהות כשלים, לזהות חוסר תקשורת ובעיקר: לא לדעת לוותר כשצריך.

הסרט הראשון מחולון ברשומה הוא פלואידי. סרטו של עדי צבי שצולח את הסכנה שבסרט אישי בהצלחה. וכשמדובר בחשיפה עצמית גדולה אז זה באמת לא פשוט.
מסתבר ש"פלואידי" זו הגדרה לנטיה מינית שלא רק מבטאת דו-מיניות אלא גם חוסר יציבות בזהות המינית. מצב נוזלי.
ולכן הבחירה באנימציה פלואידית (יש סגנון אנימטיבי כזה!) הוא רק מתבקש.

עדי צבי בוימאו

המנעות. סרט הגמר של אריקה רוטברג. 2014

עוד סרט גמר טרי מחולון. AVOIDENCE.
אבל קודם כמה מילים על אנימציה כתקשורת חזותית.
מחולון יוצאים כבר כמה שנים תוצרים מוצלחים. יש בינהם דמיון מסויים מבחינת גישה סיפורית ועיצובית. אני מכנה את זה "מושן גרפיקס משודרג", במובן הטוב של המילה. האסתטיקה וההתנהגות הם הרבה פעם של מושן גרפיקס אבל עם השקעה בדימויים ושילוב של אנימציה מורכבת. זה אמנם בדרך כלל לא "אנימציית דמות" מלאה (אנימציה של משחק) אבל עדיין שימוש עשיר במדיום.
בחולון אין מחלקה לאנימציה אלא מחלקת "מדיה" שבה אפשר להתמחות באנימציה. בעבר גם בבצלאל לא הייתה הפרדה בין המחלקות עד שהוקמה מחלקת אנימציה וכיום ניתן לעשות פרויקט גמר אנימטיבי גם בתקשורת חזותית. היתרון המרכזי של "תקשורת חזותית" הוא כמובן בעיצוב אבל גם בגישה. כי "תקשורת" זה מחייב. אתה מוכוון קהל גם ברמת התוכן וגם ברמת העיצוב. קצת חבל שלפעמים אנימטורים לא מספיק שמים דגש על שני הרכיבים המהותיים הללו.

קבלו את סרט הגמר של אריקה, שמתכתב עם "העולם החיצון" הנהדר של דיוויד אוריילי. הן בשפה העיצובית, הקולנועית והתמתית. אבל יש פה …

דה-דמוניזציה: על תום ומוות ואיחוד המציאותי והפנטסטי בעקבות הסרט 'מליפיסנט'

פורסם במקור במוסף 'שבת' של מקור ראשון תודה לרחלי ריף אגדה חדשה

לוינס, האל הנעדר והרגע הקדוש

לקראת צאת הסרט הדוקומנטרי "האל הנעדר" (הוקרן בפסטיבל ירושלים) שמנסה להנגיש את משנתו של עמנואל לוינס, יצאו מספר כתבות עליו ועל הסרט. הסרט אינו באנימציה אך משתמש במעין וידאו-ארט להמחשת רעיונות מסוימים.
אני לא פילוסוף אבל הבטים רבים ממה שקראתי על לוינס מצאתי גם אצל בובר ואולי בראשם: המפגש הבלתי אמצעי, קיומי עם האחר כגילוי אלוהות. הנוכח האחר הפיזי הפשוט, שכל כך חסר בעולמות הוירטואליים של ימינו, הוא המקום שבו האני למעשה מתממש.
בהתנפצות הבועה, במגע, במבט ובעיקר בהכרה באחר, האני מאושש את עצמו כקיים בעולם האמיתי.


RUNNING סרט הגמר של קונסטנטין גדלביץ

אוי קונסטנטין, עשית עבודה יפה!

סרט גמר מהמכון הטכנולוגי חולון. ארט יפהפה עם אנימציה חכמה (בין מושן גרפיקס לאנימציה מלאה) שבנוסף גם אומרת משהו על החיים האלה. שזה בכלל לא מובן מאליו. אני גם אוהב את התחושה שיש פה מצד אחד עושר ויזואלי ויכולות גבוהות אבל גם תחושת צניעות. קשה לי להסביר את זה, כאילו הסרט לא צועק "אני מוכשר!" אלא מגייס את היכולות לטובת האפקטיביות של הסרט. שזו תופעה שאני מוצא בכמה מסרטי חולון. מעניין למה.

סרטוני כיבוש, סכסוך, זכויות אדם, ניאו-אנטישמיות ועוד

מקבץ סרטונים לעיתות עימות.
אני אשתדל לתת לסרטים לדבר כי זה פשוט פוסט שהוא גם ככה כולו פוליטי. רק רציתי להעיר שאין בין הסרטים המוצגים כאן המון במשותף פרט לעובדה שהם סרטי תעמולה ומסרים. חלקם הומוריסטיים, חלקם דרמטיים, חלקם מצוינים, חלקם אנטישמיים אבל כולם מגוייסים לקידום רעיון כלשהו סביב המצב במזרח התיכון (וקצת מעבר).
בכוונה שמתי ראשון את הסרטון של יוצרת "סיטה שרה בלוז". הסרטון מתיימר להציג את הסכסוך האזורי ועושה זאת בצורה שטחית על גבול האנטישמית. אם למקד את מה שמפריע לי בסרטון הזה אגיד רק שהסרטון מציג סכסוך מקומי בן אלפי שנה אבל הפונט של שם הסרט יהיה עברי. כאילו הוא אומר: אתם יודעים מי אשם בהכל.
ואולי זו הבעיה ההסברתית כולה. יותר משלישראל יש בעיה להצדיק את עצמה, לדימויים המתנגדים לה תמיד יהיה יותר כוח. הם יותר פשטניים, יותר קריאים ולכן יותר אפקטיבים.
הטנק מול האבן, כביכול.

פטר והחלל הפנוי. סרטו של סיטג'י צ'ו

סרט עצוב ומרהיב על פטר, אחד מיני רבים שקופצים כל שנה מגשר שער הזהב.
מסתבר שמתוך מי ששורד את הקפיצה 100% חזרו בהם מההתאבדות ממש לפני הפגיעה במים.

אתר ובלוג היוצר:
http://www.sitji.com/
 http://sitjichou.blogspot.co.il/


לרקוד עם מצוייר

כבר ראינו הרבה שילובים של הנפשה עם סרט מצולם חי אבל אחד המקומות המעניינים הוא בריקוד. ריקוד הוא מעשה אמנותי אינטימי שדורש אינטרקציה ותיאום עם האדם השני. גם כאשר אין מדובר במגע ממש שני הרוקדים משלימים אחד את השני בקומפוזיציה שהם יוצרים, ובדינמיקה המשותפת.
לפניכם כמה דוגמאות יפות לריקוד של אדם ודמות מצוירת. עולמות נפגשים ברגע אינטימי.

הראשון הוא קלאסיקה יפהפיה: ג'ין קלי וג'רי העכבר רוקדים יחד בסרט "הרימו עוגן". האנימציה של האנה ברברה.

סטיואי מ"family guy" בשחזור של אותה סצנה. אבל עם סטיואי במקום ג'רי.