דלג לתוכן הראשי

'לא שלי'. על הפרת זכויות יוצרים ויצירתיות בעידן הדיגיטלי




סרט הגמר מחולון של גיא טרפלר מבוסס כולו על הפרת זכויות יוצרים. זה הרעיון מאחורי "לא שלי".
מה הוא מנסה להגיד בעצם? האם הוא מתאר רק את הנגישות לתמונות וקובצי קול או שהוא מצדיק את השימוש הלא חוקי בהם? ואולי הוא אומר "זה לא שלי" ככיסוי, כמראית עין של גילוי נאות, כשלמעשה ברור שחותמתו שלו נמצאת בכל פריים ופריים בסרט הזה?

הסרטון מציף את נושא זכויות היוצרים בעידן הדיגיטלי, שללא ספק עברו שינוי מהותי בשנים האחרונות.

קשה לראות את חיינו ללא ההפרה שיטתית של זכויות יוצרים. אנחנו שומעים מוסיקה שהועלתה ליוטיוב, רואים סרטים בסטרימינג, לוקחים תמונות שמצאנו למצגות פאואר-פוינט ובעיקר: עושים שימוש יצירתי בחומרים דיגיטליים קיימים.

אנסה לתקוף בקצרה את הנושא מכמה זויות עם מחשבות חצי אפויות:


זוית ראשונה: משפטית:
הזוית הישראלית-משפטית שמה את הטראומה של דודו גבע כאבן דרך משמעותית.
בקצרה ובשטחיות: דודו גבע ז"ל עשה פארודיה על דונלד דאק בספרו "הברווז". משום מה "דיסני" ועורכי הדין הקשוחים של החברה לא אהבו את זה. משום מה השופטים חשבו שאפילו שמותר חוקית לעשות פארודיה פה לא היה ביצירה ביקורת על דונלד עצמו ולכן זו אינה פארודיה.

אז דודו גבע שילם המון פיצויים ויצא לוזר מנצח.
(כתבה על כך ב"הארץ")




נינה פיילי עשתה סרט באורך מלא בשם "סיטה שרה בלוז". אבל בגלל זכויות היוצרים על שירי הסרט לא נותרה לה ברירה אלא לשחרר את הסרט חינם. ללא מטרות רווח.
זו סיטה:


וזה סרט שעשתה נינה על זכויות יוצרים:


והאם ל"יום הולדת שמח" יש זכויות יוצרים? מקרה לא מופרך בכלל.



זוית שניה: אמנותית עכשווית:

"הכל זה רמיקס" הם סדרת סרטונים על כמה הרמיקס, כלומר ההעתקה והערבוב והשימוש מחדש, הם בסיס יצירתי שמאפיין יצירה באשר היא ובעיקר היום.


יסודות היצירה: הכל זה רמיקס.




אחרי שהבנו שזה כנראה בלתי נמנע ואנחנו בתקופה שבה רמיקס הוא חלק בסיסי ומייצג של העידן התרבותי בו אנו חיים, נשארת שאלת הגבולות האישיים. האם אין יותר מקוריות? האם כל שנישאר לנו זה ללעוס שאריות ולהקיא אותן כמשהו שנוכל לקרוא לו "שלנו"?
ואולי זה שלב שכל אחד צריך לעבור גם כפרט וגם כחברה לפני גיבוש זהות עצמאית?


אוסטין קלאון כתב ספר נהדר על הויתור על המקוריות בדרך ליצירה. הספר נקרא "לגנוב כמו אמן" Steal like an artist והוא מעלה נקודות רבות שמאפיינות את היוצר העכשווי.
ספר קטנטן ומומלץ ביותר.




הנה החלוקה מתוך הספר מה מבדיל בין גניבה טובה לגניבה רעה.


נספחים:
מאמר ב"האייל הקורא" בנושא העתקה ואמנות: שימוש הוגן ונחלת הכלל
וגם המאמר הזה (ארוך אבל בעברית) מודלים של זכויות יוצרים באינטרנט

רשומה ישנה שלי על הפן הכלכלי והיצירתי בעידן האינטרנט.

אשמח לכל הערה שלכם בנושא. אבל תקחו בחשבון שאני לא באמת מבין בצדדים החוקיים ו\או האתיים שבזכויות יוצרים.(ומה עם מוסר?)

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …