דלג לתוכן הראשי

המנעות. סרט הגמר של אריקה רוטברג. 2014

עוד סרט גמר טרי מחולון. AVOIDENCE.
אבל קודם כמה מילים על אנימציה כתקשורת חזותית.
מחולון יוצאים כבר כמה שנים תוצרים מוצלחים. יש בינהם דמיון מסויים מבחינת גישה סיפורית ועיצובית. אני מכנה את זה "מושן גרפיקס משודרג", במובן הטוב של המילה. האסתטיקה וההתנהגות הם הרבה פעם של מושן גרפיקס אבל עם השקעה בדימויים ושילוב של אנימציה מורכבת. זה אמנם בדרך כלל לא "אנימציית דמות" מלאה (אנימציה של משחק) אבל עדיין שימוש עשיר במדיום.
בחולון אין מחלקה לאנימציה אלא מחלקת "מדיה" שבה אפשר להתמחות באנימציה. בעבר גם בבצלאל לא הייתה הפרדה בין המחלקות עד שהוקמה מחלקת אנימציה וכיום ניתן לעשות פרויקט גמר אנימטיבי גם בתקשורת חזותית. היתרון המרכזי של "תקשורת חזותית" הוא כמובן בעיצוב אבל גם בגישה. כי "תקשורת" זה מחייב. אתה מוכוון קהל גם ברמת התוכן וגם ברמת העיצוב. קצת חבל שלפעמים אנימטורים לא מספיק שמים דגש על שני הרכיבים המהותיים הללו.

קבלו את סרט הגמר של אריקה, שמתכתב עם "העולם החיצון" הנהדר של דיוויד אוריילי. הן בשפה העיצובית, הקולנועית והתמתית. אבל יש פה גם פרשנות יפה לאסתטיקה של הפריים שנעה בין שטיחות לעומק וגם נושא מעניין שמוצג דרך פאזל של חויות אנושיות.



הנה ההערות והעיצובים של אריקה כפי ששלחה אליי:

אתחיל מקצת רקע כללי - בגדול אני בכלל מגיעה ממסלול אינטראקטיב, אבל עולם האנימציה תמיד משך אותי.
לאייר אני מאוד אוהבת וגם נוטה לאייר בהרבה מקרים כחלק מפתרון מיתוגי או עיצובי.
בפרוייקט הגמר החלטתי לעשות את מה שהכי התחשק לי וסקרן אותי. גם אם זה לא מה שאני "אמורה" לעשות בדיוק.
רציתי לאייר ורציתי לספר סיפור. זו הייתה הזדמנות אדירה לעשות משהו אישי ואמיתי - כמעט 5 חודשים של עשייה בתוך מסגרת תומכת, נדמה לי שזה לא משהו שקורה הרבה בחיים.

בגדול, הסרט עוסק בהדחקות וניתוק רגשי.

הנושא הזה מעסיק אותי כבר הרבה זמן, גם ברמה האישית, וגם גם ברמה הכללית, כתופעה אנושית-
היכולת להתנתק עונה על צורך אנושי פסיכולוגי מאוד טבעי, שגם היה קיים תמיד, אבל אם פעם זה הסתכם בלחלום בהקיץ או לקרוא ספר מידי פעם, היום מן הסתם הדברים קצת השתנו ויש סביבנו המון הסחות דעת ואפשרויות לבריחה מהמציאות אל עולמות שהם שטוחים וקלים יותר לעיכול.
זה גורם לאיזשהו חוסר איזון והקצנה שהיא מעניינת מאוד בעייני. יצא לי לחשוב על הנושא המון בשנים האחרונות ולבחון את ההתנהגות שלי ושל הסובבים אותי בהקשר הזה, וכשהגיעה העת לבחור נושא לפרוייקט הגמר, לקח לי קצת זמן ובסוף הבנתי שזה זה.

קצת על השפה הגרפית - העולמות הוירטואלים והמדומיינים שאנחנו בורחים אליהם הם עולמות שהם בעצם חיקוי שטוח של המציאות, לדוגמא, תקשורת דרך רשתות חברתיות, פורנו או אפילו הוליווד - שבה רע הוא רע וטוב הוא טוב ואין את כל המורכבות המעייפת שיש באמצע בחיים האמיתיים. מתוך המחשבות האלה, על חיקוי והשטחה, התפתחה השפה הגרפית. סביב דימויים ודמויות שטוחות ועם מיעוט בפרטים.

העיסוק במעבר בין להיות נוכח במציאות לבין לא להיות העסיק אותי במהלך כל העשייה, והיה חשוב לי לשמור על איזשהו מתח בין השניים. בגלל זה היה חשוב לי להכניס אלמנטים מציאותיים, שיחברו את הצופה לקרקע, למשל, במקום להכניס סאונדטרק מלווה השתמשתי בסאונדים מתוך המציאות היומיומית כמו צלילי מערכת הפעלה או סאונד של שידור חוזר של חברים, ובהרבה רגעים של שקט, גם אם הוא מעיק, כמו בחיים האמיתיים.
ככה גם באנימציה ובעיצוב - חלק מהסצנות מבוססות על מקומות אמיתיים כדי לערבב פנימה קצת מציאות.

לגבי הבנייה של הדמויות - לכל דמות יש את סיפור הניתוק והבריחה שלה.
הבחורה הורודה למשל, לא צריכה עזרים כדי לברוח מהמציאות. הבריחה כבר מוטמעת בתוכה, היא חייה בתוך תפיסות של פנטזיית הוליווד ודיסני שבהן היא והמציאות נפלאים וקסומים. בסרט הדמות היא כמובן מוקצנת, אבל היא מייצגת תופעה אמיתית לגמרי.
הדמות שלה למשל עברה הרבה גילגולים בדרך, ורק אחרי מחקר מקיף (יש לי תיקייה ענקית ומהממת של כל מיני בחורות שחיות בכל מיני סוגים של סרטים)

התגבשה הדמות הסופית.

בגדול, היה לי מאוד כיף לעבוד על הסרט. היו רגעים מאתגרים, אבל זו הייתה תקופה מעניינת שאני אזכור לטובה.
יש לי מזל שבחרתי במנחה הנכונה (איה עמיקם) שהבינה את הראש שלי, תרמה וייעצה אבל לא השתלטה וידעה גם לתת ספייס כשצריך.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם. לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.
הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.
מהו סרט שלם? השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים …