דלג לתוכן הראשי

המנעות. סרט הגמר של אריקה רוטברג. 2014

עוד סרט גמר טרי מחולון. AVOIDENCE.
אבל קודם כמה מילים על אנימציה כתקשורת חזותית.
מחולון יוצאים כבר כמה שנים תוצרים מוצלחים. יש בינהם דמיון מסויים מבחינת גישה סיפורית ועיצובית. אני מכנה את זה "מושן גרפיקס משודרג", במובן הטוב של המילה. האסתטיקה וההתנהגות הם הרבה פעם של מושן גרפיקס אבל עם השקעה בדימויים ושילוב של אנימציה מורכבת. זה אמנם בדרך כלל לא "אנימציית דמות" מלאה (אנימציה של משחק) אבל עדיין שימוש עשיר במדיום.
בחולון אין מחלקה לאנימציה אלא מחלקת "מדיה" שבה אפשר להתמחות באנימציה. בעבר גם בבצלאל לא הייתה הפרדה בין המחלקות עד שהוקמה מחלקת אנימציה וכיום ניתן לעשות פרויקט גמר אנימטיבי גם בתקשורת חזותית. היתרון המרכזי של "תקשורת חזותית" הוא כמובן בעיצוב אבל גם בגישה. כי "תקשורת" זה מחייב. אתה מוכוון קהל גם ברמת התוכן וגם ברמת העיצוב. קצת חבל שלפעמים אנימטורים לא מספיק שמים דגש על שני הרכיבים המהותיים הללו.

קבלו את סרט הגמר של אריקה, שמתכתב עם "העולם החיצון" הנהדר של דיוויד אוריילי. הן בשפה העיצובית, הקולנועית והתמתית. אבל יש פה גם פרשנות יפה לאסתטיקה של הפריים שנעה בין שטיחות לעומק וגם נושא מעניין שמוצג דרך פאזל של חויות אנושיות.



הנה ההערות והעיצובים של אריקה כפי ששלחה אליי:

אתחיל מקצת רקע כללי - בגדול אני בכלל מגיעה ממסלול אינטראקטיב, אבל עולם האנימציה תמיד משך אותי.
לאייר אני מאוד אוהבת וגם נוטה לאייר בהרבה מקרים כחלק מפתרון מיתוגי או עיצובי.
בפרוייקט הגמר החלטתי לעשות את מה שהכי התחשק לי וסקרן אותי. גם אם זה לא מה שאני "אמורה" לעשות בדיוק.
רציתי לאייר ורציתי לספר סיפור. זו הייתה הזדמנות אדירה לעשות משהו אישי ואמיתי - כמעט 5 חודשים של עשייה בתוך מסגרת תומכת, נדמה לי שזה לא משהו שקורה הרבה בחיים.

בגדול, הסרט עוסק בהדחקות וניתוק רגשי.

הנושא הזה מעסיק אותי כבר הרבה זמן, גם ברמה האישית, וגם גם ברמה הכללית, כתופעה אנושית-
היכולת להתנתק עונה על צורך אנושי פסיכולוגי מאוד טבעי, שגם היה קיים תמיד, אבל אם פעם זה הסתכם בלחלום בהקיץ או לקרוא ספר מידי פעם, היום מן הסתם הדברים קצת השתנו ויש סביבנו המון הסחות דעת ואפשרויות לבריחה מהמציאות אל עולמות שהם שטוחים וקלים יותר לעיכול.
זה גורם לאיזשהו חוסר איזון והקצנה שהיא מעניינת מאוד בעייני. יצא לי לחשוב על הנושא המון בשנים האחרונות ולבחון את ההתנהגות שלי ושל הסובבים אותי בהקשר הזה, וכשהגיעה העת לבחור נושא לפרוייקט הגמר, לקח לי קצת זמן ובסוף הבנתי שזה זה.

קצת על השפה הגרפית - העולמות הוירטואלים והמדומיינים שאנחנו בורחים אליהם הם עולמות שהם בעצם חיקוי שטוח של המציאות, לדוגמא, תקשורת דרך רשתות חברתיות, פורנו או אפילו הוליווד - שבה רע הוא רע וטוב הוא טוב ואין את כל המורכבות המעייפת שיש באמצע בחיים האמיתיים. מתוך המחשבות האלה, על חיקוי והשטחה, התפתחה השפה הגרפית. סביב דימויים ודמויות שטוחות ועם מיעוט בפרטים.

העיסוק במעבר בין להיות נוכח במציאות לבין לא להיות העסיק אותי במהלך כל העשייה, והיה חשוב לי לשמור על איזשהו מתח בין השניים. בגלל זה היה חשוב לי להכניס אלמנטים מציאותיים, שיחברו את הצופה לקרקע, למשל, במקום להכניס סאונדטרק מלווה השתמשתי בסאונדים מתוך המציאות היומיומית כמו צלילי מערכת הפעלה או סאונד של שידור חוזר של חברים, ובהרבה רגעים של שקט, גם אם הוא מעיק, כמו בחיים האמיתיים.
ככה גם באנימציה ובעיצוב - חלק מהסצנות מבוססות על מקומות אמיתיים כדי לערבב פנימה קצת מציאות.

לגבי הבנייה של הדמויות - לכל דמות יש את סיפור הניתוק והבריחה שלה.
הבחורה הורודה למשל, לא צריכה עזרים כדי לברוח מהמציאות. הבריחה כבר מוטמעת בתוכה, היא חייה בתוך תפיסות של פנטזיית הוליווד ודיסני שבהן היא והמציאות נפלאים וקסומים. בסרט הדמות היא כמובן מוקצנת, אבל היא מייצגת תופעה אמיתית לגמרי.
הדמות שלה למשל עברה הרבה גילגולים בדרך, ורק אחרי מחקר מקיף (יש לי תיקייה ענקית ומהממת של כל מיני בחורות שחיות בכל מיני סוגים של סרטים)

התגבשה הדמות הסופית.

בגדול, היה לי מאוד כיף לעבוד על הסרט. היו רגעים מאתגרים, אבל זו הייתה תקופה מעניינת שאני אזכור לטובה.
יש לי מזל שבחרתי במנחה הנכונה (איה עמיקם) שהבינה את הראש שלי, תרמה וייעצה אבל לא השתלטה וידעה גם לתת ספייס כשצריך.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על 'שוליית הקוסם': הסרט והבלוג

הסרט "שוליית הקוסם"  (מתוך "פנטזיה", וולט דיסני, 1940) נחשב בעיניי ובעיני רבים אחרים, כסמל של מדיום האנימציה. הוא מהווה מפגש בין תרבות פופולרית לגבוהה, בין אולמות הקונצרטים לדמות מצויירת קומית, בין הומור קליל וסיפור מיתי. הסיפור הזה נוגע גם בתהומות עמוקים של יצירה ואמונה. ומשהו בחיבור המורכב הזה עובד ועובד מצויין.
הסיפור הוא על שוליית קוסמים שרצה להיות קוסם בעצמו. ולכן הוא מנצל את מנוחתו של הקוסם כדי להתנסות בקסמים. הוא גורם למטאטא לקבל חיים ולמלא במקומו את המטלה שהוטלה עליו: לשאוב מים. אבל המטאטא יודע רק לעבוד ושוליית הקוסם לא מצליח לעצור אותו. הכל מוצף עד שמגיע הקוסם ומציל את המצב.
אבל כמה סאב טקסט יש ביצירה קטנה כל-כך! ומה דיסני עשה מזה?!

The Sorcerer's Apprentice - Paul Dukas from Jurjen de Jong on Vimeo.

נתחיל.