דלג לתוכן הראשי

ספיישל!

מה הפורמט המתאים לאנימציה? אנחנו רגילים לשלושת הסוגים המרכזיים: סרטים ארוכים, קצרים ותוכניות טלויזיה אבל יש גם את הספיישלים. "ספיישלים" הם קונספט מצוין לסרטי אנימציה: שידורים חד-פעמיים באורך של כחצי שעה ויותר, פעמים רבות לקראת חגים ואירועים בלוח השנה. תוכניות כאלה היו פעם גם בארץ. אני זוכר שהסרט של רוני אורן לכבוד פסח שודר כל שנה בילדותי. יש בקונספט מעין פיתרון ביניים בין סרטים קצרים לסרטי קולנוע, משהו שמאפשר לפתח סיפורים קצת יותר עשירים מבלי להשקיע מליונים בהפקה.
לספר סיפור בחצי שעה זה שונה לגמרי מסרט קצר, אתה נדרש להחזיק את הקהל באורך רוח וליצור התפתחות עלילתית שלא חותרת לסיום מהיר או פאנץ'. הלוואי והיו כאלה דברים גם עכשיו בארץ. יש לנו מספיק ימים מיוחדים בשנה בשביל זה.

הנה כמה דוגמאות (לא קלאסיות, מי שרוצה קלאסיקה יכול לראות את הגרינץ' של דר' סוס ואת חג המולד של מיקי):

לאבד ולמצוא -  פיליפ האנט ביים ואוליבר ג'פרס כתב על בסיס הספר שלו שיצא גם בעברית.


הסרט המלא:

(המשך בפנים)

ארט מהסרט:






טרופותי

את הספר אני די מתעב בעיקר בגלל החרוזים הבלתי נסבלים (סליחה, הם שוברי שיניים ולא מאפשרים לנשום) אבל הסרט עשוי מצוין. עבודה יפה של תרגום האיורים (המכוערים) לדמויות תלת עם טקסטורה חומרית מאוד. סרט מומלץ.

הטריילר:

מאחורי הקלעים:
והנ טריילר למשהו מגניב, בובספוג בסטופמושן.




פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/