דלג לתוכן הראשי

עשרים שנה לפיקסאר – מבט על קיימות, מיתוסים ונשיות

המאמר עוסק בניתוח סרטי פיקסאר: על מיתולוגיה קיימות ונשיות. הוא פורסם באתר הפנקס
http://ha-pinkas.co.il/?p=5446

 הישרדות בעולם ללא מיתוסים

עשרים שנה לפיקסאר – מבט על קיימות, מיתוסים ונשיות

"פיקסאר" חוגגת בימים אלו עשרים שנות קיום (החברה קיימת כעשרים וחמש שנים, אך נסגרה באמצע), במהלכן יצרה כאחד עשר סרטים. רובם ככולם זכו להצלחה מסחרית וגם לביקורות משבחות. החברה גם זכתה בהרבה פרסים בינלאומיים והתמודדה לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר עבור "UP" ו"צעצוע של סיפור 3". "פיקסאר" היא גם בת הטיפוחים של "דיסני", אבל הדבר הכי חשוב הוא ש"פיקסאר" תפסה את מקומה של "דיסני" בתעשיית הסרטים לכל המשפחה. היכולת של "פיקסאר" לייצר סרטים שעובדים ברמות שונות עבור קהלים מגוונים תוך כדי שמירה על איכות, הקנתה לה מקום של כבוד כמובילת האנימציה המסחרית בעולם.
התהליך היצירתי משפיע על התוצר
"דיסני" הייתה חברה שהתבססה על מיתוסים: סיפורים ודמויות הנובעים ממקורות הסיפור הראשוניים. רוב סרטי "דיסני" הקלאסיים היו עיבודים לסיפורים קדומים, בין אם מעשיות (היפה והחיה, שלגיה) או מהספרות הקלאסית (פינוקיו, 101 דלמטים, ספר הג'ונגל). התכנים של "דיסני", הנרמזים גם במנגינת הלוגו "כשאתה מביע משאלה…" מבטאים ערכים "גדולים מהחיים" כגון השאיפה להגשמת החלומות, האמונה בטוב, קיומו של קסם והתנועה המתמדת למימוש עצמי. אלה הם הרעיונות החוזרים והכוח המניע לחולל שינוי בדמויות השונות. ציון עשרים שנה ל"פיקסאר" מחייב לנסות לבחון מהו המיתוס החדש. מהי האמירה הסמויה שמלווה את הסרטים של "פיקסאר" כמייצגי הנרטיב של תחילת האלף הנוכחי.
מתוך בחירה, פיקסאר סללו לעצמם דרך חדשה: לא סרטים מוזיקליים בהם הדמויות פוצחות בשירה סתם כך ולא תסריטים מעובדים, אלא יצירות מקוריות. לא מיתוסים ואגדות מ"עבר לא ידוע", אלא פנים שונות של עולמנו העכשווי (או ספיחים שלו, כמו מפלצות). ובלי רעים מהגהנום וטובים מהחלל החיצון, שזה, כמובן, פועל יוצא של הויתור על המיתוסים. בראד בירד, היוצר של "רטטוי" ו"משפחת סופר-על" אמר בראיון: "אני לא מאמין שרעים קמים בבוקר עם צחוק מרושע ואומרים 'היום אשתלט על העולם!'" אצל "פיקסאר" לרעים יש מניע ורקע ברורים שהובילו אותם אל בחירה ברע. זאת בניגוד מובהק מ"דיסני" שם הרעים, פעמים רבות, הם ביטוי של הרוע עצמו. או כמו שמלפסנט, המכשפה מ"היפהפיה הנרדמת", אומרת לנתיניה: "אתם בושה לכוחות האופל!"
אז אילו סיפורים נוצרים בתחילת האלף הנוכחי בעולם בלי מיתוסים? לדעתי, התשובה לכך קשורה בתהליך היצירתי עצמו. אצל "פיקסאר", בניגוד ל"דיסני", אין את "האדם האחד" בעל החזון הקולנועי הבלעדי. אמנם ג'ון לסיטר הוא המוח והלב מאחורי "פיקסאר", אבל הדינאמיקה היצירתית היא של קבוצה. המושג "אמן סיפור" במובנו המקצועי הוא חידוש בעולם האנימציה. בניגוד לתסריט שנכתב בחדר אפל על ידי תסריטאי בודד, הסיפור של סירטי "פיקסאר" הוא פרויקט דינאמי ומתגלגל של קבוצת אמני סיפור. שזה די מדהים. הדינאמיקה היצירתית ב"פיקסאר" כל כך מובנית בתהליך המקובל בחברה, שלמרות הגיוון בבמאים (שחלקם אנימטורים שזהו נסיונם הראשון כבמאים!) החברה מצליחה לייצר שוב ושוב הצלחות. משהו בתהליכי העבודה השומרים על איזון בין נתינת חופש לתהליכים יצירתיים לנחישות שבקבלת החלטות נוקשה ועמידה בזמנים, עובד שוב ושוב. אז אמנם אין שם אדם אחד אבל יש שם חבורה. חבורה של חברים. גברים.

Storyboard של פיקאסר
מערכות יחסים והתפתחות דמויות
כשאני ניגש להתבונן בסרטים, הדבר הבולט לעין הוא הקונפליקט המניע את הדמות הראשית. לרוב מדובר בסרטים של מסע רגשי וחיצוני שבמהלכם הדמות משתנה. אבל איזה מין שינוי? עד כמה הוא מהותי? כאשר אין מיתוס, אין באפשרות הדמות לעבור שינוי מיסטי כמו אצל "דיסני": חיה לא הופכת לאדם, וגם לא בובת עץ, ילדה עניה לא תהפך לנסיכה ואפילו התהליך האנימטיבי בו אובייקט דומם מקבל חיים אינו דרמטי כמו ב"שוליית הקוסם", אלא נקודת מוצא לעלילה בלבד ("צעצוע של סיפור"). אבל גם בלי מיתוסים וקסמים ישנו שינוי פאזה, שינוי מהותי שקיים בעולמנו הממשי: האהבה. היכולת של שני אינדיבידואלים להפך ברמה רגשית לאחד היא מיתוס של חיים. אבל המיתוס הזה אינו קיים אצל "פיקסאר".
ככל שאני חושב על זה אני מתפלא לראות כמה זה נכון. הסיפורים של "פיקסאר" הם במובהק אינם סיפורי אהבה. ב"צעצוע של סיפור" יש סיפורי חברות וכמיהה למשמעות; האמונה בעצמך מניעה את "באג לייף"; "מפלצות בע"מ" עוסק בשברם של המיתוסים, בחברות ובאמנות, וכך גם "משפחת סופר-על". בואו נתבונן ב"צעצוע של סיפור". יש שם כמה סיפורי אהבה אבל אין אף ביטוי כן לאהבה. כשאנחנו מתוודעים לוודי אנחנו מגלים שיש לו חברה בשם בו פיפ, אבל היא לא מתנהגת ככזו. לפי ההתנהגות שלה נראה שיש בינהם רומן סודי ולא זוגיות. יתרה מכך, כמעט בכל פעם שדמות נמצאת בסכנה אנחנו רואים כיצד הצעצועים מתגייסים לעזרתה. אבל בסרט השלישי מגלים שמתישהו אנדי נפטר מבו. זה מסופר לנו כבדרך אגב. כלומר, זה  עצוב, אבל לא ממש נורא, כי וודי יכול בלי אהבה. גם אם הוא לא יכול בלי החברים שלו.
ישנם עוד סיפורי אהבה ב"צעצוע של סיפור" אבל הם… איך לומר… אלטרנטיבים. באז מתאהב בבחורה מאוד גברית (ומעולם לא מבטא את אהבתו במפורש. לעומת זאת המשיכה המינית שלו לג'סי כן נרמזת) ובארבי מתאהבת בבחור מאוד נשי (שגם אם היה נועל נעלי עקב זה לא היה מפתיע איש). היחידים שמפתחים זוגיות רגילה הם מר וגברת תפוד אבל להם לא הייתה ברירה, הם נועדו עוד לפני שנפגשו בכלל! כאשר דמות בוחרת בחיבור עם אחרים ממקום רגשי זה יהיה כלפי החבורה. האישה, לעומת זאת, כפרט וכמיתוס, נעלמה.

חברות גברית מתוך "צעצוע של סיפור". זכויות: פיקסאר
גם ב"משפחת סופר-על" האב מסכן את כל עולמו בשביל ריגוש והאם מוצגת כמי שעומדת בדרכו. היא ננזפת על היותה חלשה בגלל שבחרה להקים בית מגונן במקום לבדוק את הגבולות של מיצוי הכוחות שלה ושל בני משפחתה. הגבר ב"סופר-על" הוא המנצח בסופו של דבר, הוא שמעז לסכן את התא המשפחתי כדי להשיג את מה שרצה. הנשים הן סוג של הפרעה לריגוש הגדול. בהרצאה של מאתיו לן, אמן סיפור מ"פיקסאר" שהתקיימה בסינמטק תל אביב, הוא טען שמר סופר-על הוא בעצם הבמאי של "משפחת סופר-על", בראד בירד, כי הקונפליקט שמניע את הדמות הוא איך לשלב חיי משפחה עם חיי סופר-גיבור (להיות יוצר סרטים ב"פיקסאר", במקרה של בירד).
אבל בראד בירד הוא עוד דמות בסרט: עדנה מוד, מעצבת העל (שאכן גם לא נראית נשית במיוחד) הוא מבצע את קולה ובכך היא בעצם משמשת כפה להגיד את מה שהוא רוצה לומר לדמויות. לכן, כאשר גברת סופר-על בוכה על כך שאינה יודעת איפה בעלה אז עדנה לוקחת גליל נייר ומכה אותה על זה שהיא מבטאת חולשה במקום לפעול. מה יוצא מזה? במאי גבר שמזדהה עם הגיבור הגברי יוצר דמות נשית שנוזפת ואף מכה דמות נשית על נשיותה. חשוב לדייק, איני מתכוון לכך שבכי הוא דבר נשי במובהק, אלא שהנזיפה היא על הבחירה שלה להיות עקרת בית. עדנה מוד בעצם דורשת ממנה לחזור להיות "אלסטי-גירל", גיבורת העל שהייתה טרם נישואיה. עדנה היא זו שמחליטה בשבילה שלהיות עקרת בית זו תחפושת ולא "האני האמיתי" שלה. פמיניזם רדיקלי במיטבו.

עדנה ואלסטיגירל (מתוך: "משפחת סופר-על"), זכויות: פיקסאר
גם ב"מכוניות", הגיבור נפרד בסוף הסרט מאהובתו. כן, היא "מזמינה אותו לצימר שלה" אבל לא יותר מזה. ככל הנראה, מין מזדמן וחיים נפרדים זה העתיד המשותף שהם מתכננים לעצמם. ב"למצוא את נמו" וב"למעלה", ההרפתקאות מתחילות במות האישה. קארל פרדריקסון ראה בחייו הארוכים באהבה עם אישה כהחמצה בגלל שלא היו להם ילדים והם לא טסו לדרום אמריקה. אבל אשתו לא ראתה זאת כך, היא שמחה בחייה. מרלין הדג, אבא של נימו, אמנם מצא דמות נשית חדשה במהלך הסרט, אבל הזוגיות ביניהם מעולם לא עלתה כאופציה ואף לא נרמזה (גם כאן אולי יש משמעות לקולה של הדמות הנשית, אלן דג'נרס).
כפי שצוין, אני מרגיש שיש לכך קשר גם לתהליך היצירתי. במקום בו אין מיתוס- אין נקודה אליה קו העלילה שואף. המאמץ של הדמויות הוא קודם כל לשרוד ואחר כך לחפש משמעות. האישה והאהבה הן מיתוס של מה שמעבר לעולם הגברי והיא מוחלפת בחברות וב"מעבר" טרנסצנדנטי שסותר את הקיום הפשוט, הארצי, ה"בורגני". כלומר, יש "אחר" אבל הוא מעבר לחיינו. דמות האישה נשארת כפנטזיה גברית ולא "אחר" מהסוג שמתחתנים איתו ומקימים איתו בית. אין אחר שאפשר לעשות איתו אהבה.
התהליך היצירתי של "פיקסאר" הוא של פינג פונג בין יוצרים, חברים. זהו תהליך של ליטוש מתמיד יותר מאשר חיפוש אחר נקודת האמת שבשורש הסיפור. זו אחת הסיבות שהסרטים שלהם חזקים בהתחלה וחלשים בסיום. כי "סוף", כיוצק משמעות, הוא דבר מיתי. לכן, הדמויות, למרות כל מה שעובר עליהן, מסיימות פחות או יותר בנקודת ההתחלה. במקום שינוי מיתי אנחנו מקבלים סולידריות מבחירה ואחווה שמקלים על הנסבלות של הקיום. החזרה הזו אל המציאות פחות או יותר באותה רמה, יש בה נגיעה מהותית בהוויה המודרנית של המאה ה-21.
הסרט "וואל-אי" מתאר את שיבת האנושות ארצה כדי לתקן את העולם. התחושה היא שהחזרה ארצה, כפי שמנגן שיר הסיום, היא המהלך הרוחני הכללי. אין פאזה מיתית שצריך לטפס אליה, להפך! צריך "לחזור לכדור הארץ", לתקן. בספר "בראשית", מצווה האדם על ידי האל "לעבדה ולשמרה" כלומר: לעבד את האדמה ולשמור עליה. הציווי נתפס כשני ציוויים: לפתח את העולם ויחד עם זאת לשמור על קיומו. מה שהיום מכונה "קיימות" (ומשפיע גם על תפיסת הצרכנות והקף הילודה). הקריאה הזו לקיימות שמסיימת את "וואל-אי" בעצם חושפת שאיפה לתנועה אחורנית בפתרון של הסרט. את ההארה המיתית מחליפה חזרה, תיקון. מפעל האנרגיה של סאלי ומייק "מפלצות בע"מ" לא נסגר, הוא עבר לייצר אנרגיה טהורה יותר המבוססת על צחוק. מעניין לראות שבהרבה מסרטי "פיקסאר" האדם האנושי הוא הוא האחר שעליו מתבוננים מבחוץ. כך זה ב"רטטוי", "וואל אי", "צעצוע של סיפור", "מפלצות בע"מ" ואפילו ב"משפחת סופר-על", שם החברה האנושית נצפית מבחוץ על ידי הגיבורים שמבחינים עצמם משאר האדם. ב"וואל-אי" הדבר חריף עוד יותר: התסריט המקורי עסק בזה שוואל-אי פוגש חייזרים בחללית כשלאט לאט התברר לתסריטאים שאלו אינם חייזרים אלא האנושות המנוונת, כפי שהסרט אכן מראה לבסוף.
לסיום, "צעצוע של סיפור", ספינת הדגל של "פיקסאר", מלמד אותנו אחרי שלושה סרטים שאנחנו אינדיבידואלים, אנחנו שורדים אבל יש לנו רגש ויש לנו הבנה בצורך שבשיתוף פעולה. השאיפה לשוב אל הילד שמעניקה משמעות וחיים, מובילה אל הנקודה הבלתי נמנעת לפיה בסוף ננטש, בסוף נשכח, בסוף הילד יתבגר ויעזוב. וכל מה שיש לנו זה האחד את השני. כשהילד עוזב, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה ברמה ההשרדותית, המאבק לעולם יימשך, עול הקיום ממשיך לרבוץ.

דמויות גבריות מתוך "צעצוע של סיפור". זכויות: פיקסאר
העניין שצוין לעיל רלוונטי במיוחד למקומינו ולזמננו, כאשר המיתוס המשותף נעלם, "מדורת השבט", ישנו חיפוש מחדש אחר המשותף, המקום ממנו סולידריות צומחת. לפי "פיקסאר" זהו מקום מאוד אישי. לא מדובר בתובנה מאירת עיניים, או התגלות מזהירה שמאחדת אנשים, אלא בחירה. אישית, קטנה, לבוא לקראת זה שלצידך בעולם הזה. לצידך, לא איתך. לא כקהילה אלא כחבורה.
פינוקיו של "דיסני" שאף להיות ילד אמיתי, בן אדם. פינוקיו של "פיקסאר" היה נשאר לעולם בובת עץ, המממשת את האינדיבידואליות שלה בתיאטרון של סטרומבולי.
---------------------------------------------
סרטי תעודה על פיקסאר:

וגם עוד אחד.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לילי - סרטם של חני דומבה ותום קוריס (2016)

"תום וחני" הוא סטודיו קטן השוכן בתל אביב ובו שני יוצרים: תום קוריס וחני דומבה. השניים יוצרים סרטים עצמאיים ומסחריים בסטופמושן. זכיתי להסתובב בסטודיו המקסים שלהם ולראות במו עיניי את הסט של "לילי", פנטזיה סוריאליסטית  על פרידה מהילדות, סרטם האחרון שעולה פה לרשת בהקרנת רשת בכורה!

בהמשך הרשומה תמצאו שיחה קצרה איתם והצצה אל מאחורי הקלעים של "לילי".



TOM & HANI STUDIO https://www.tomandhani.com/
בניית הסטודיו והסט:


קומפוזיטינג:


הי, אשמח שתספרו מי אתם ואיך הגעתם לעבוד יחד?

תום:
אני מגיע מעולם הצילום, למדתי בבצלאל ועסקתי בזה שנים. תמיד נמשכתי לצילום חללים ומרחבים שמתקיימת בהם חוקיות מסוימת ועם הזמן התחלתי לעשות מניפולציות על הצילום כדי לייצר אשלייה של חלל מניאטורי, מעין קפסולה. חיפשתי דרכים לשלב בעבודה שלי יותר התעסקות עם חומר פיזי, ארכיטקטורה וסטורי טלינג שהוא לא מגולם בדימוי אחד קפוא. הצילום עדיין נשאר כלי מרכזי אבל היו חסרים לי כלים נוספים בארגז. בסטופ מושן מצאתי דרך לשלב את הדברים, להתעסק עם המרחב ולייצר עולם מניאטורי פיזי, לגרום לחפצים דוממים, בובות או אפיל…

המשחק של גרי

נעים להזכר, "המשחק של גרי" אחד הקצרים הכי טובים (ומקוריים) של פיקסאר והמוצדקים שבזוכי האוסקר הקצר:



רישומים מתוך כתבה בCartooon Brew לרגל 20 שנה לסרט: http://www.cartoonbrew.com/cgi/geris-game-turns-20-director-jan-pinkava-reflects-game-changing-pixar-short-154646.html
















וזה בגרסת לייב של חובבים. את הצבעוניות של העצים הם לא הצליחו לחקות.

והנה ג'רי בתפקיד אורח כאיש הרנדר והריגר ב"צעצוע של סיפור 2", אה... התכוונתי מתקן הבובות...

קוקו - ארט ומאחורי הקלעים

קוקו, הסרט החדש של פיקסאר מגיע ביום חמישי הקרוב לקולנוע בדיוק ליום של "קולנוע ב-10 שקלים" אז מהרו להזמין כרטיסים. אני בכוונה מנסה להמנע מלקרוא על הסרט לפני שאצפה בו. אחרי אכזבות רבות מפיקסאר, הציפיות שלי גבוהות הפעם ואני רוצה לשמור עליהן ככה. הדבר היחיד שאני יודע זה שהסרט מבוסס על חג המתים המקסיקני ושיש בו נמר מעופף. עולם המתים המקסיקני רחוק מהדימוי הפולני של המוות. הוא לא אפור ומתפורר אלא צבעוני ושמח. בהתאם לזה הארט של הסרט נראה מצויין ועשיר בצבע, טקסטורה ותלבושות.



זהו לא הסרט הראשון שמתעסק בחג המתים. קדם לו "ספר החיים" המוצלח שגם הוא  גדוש במתים מדברים המעוצבים בצבעוניות רוויה ועשירה. עליו כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/02/BOOKOFLIFE.html
ואלה טעימות מהארט של קוקו. ממליץ גם להכנס לבלוג של ג'ון נוורז שלקח חלק בארט לסרט:   https://johnnevarez.carbonmade.com/projects/5754172
שני אלה של הקונספט ארטיסט אנה רמירז שהביאה לסרט עיצובים ממולדתה:















על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

על זוטרופוליס: חזון הצמחונות והשלום או: היהפוך נמר חברבורותיו

חזון הצמחונות והשלום או היהפוך נמר חברבורותיו? או דיכוי וסירוס בעולם הנאורעל זוטרופוליס האנשת חיות כמאפיין בסיסי באנימציהעל פניו זוטרופוליס מדבר על גזענות. ברור. נכון? הרי יש שם עיר שמנסה לקיים אורח חיים שליו כשבתוכה חיים מינים שונים של יונקים שכולם עברו האנשה קיצונית אך בפועל יש בה דיכוי ואפליה של קבוצות שונות על רקע ביולוגי. האמצעי המרכזי של הסרט להיות משל על החברה האנושית הוא באמצעות האנשה והאנשה היא שם שני להנפשה. איפה אנחנו יכולים לזהות אנושיות במנורת שולחן ובפיל מעופף אם לא בסרטי אנימציה? זה יותר נפוץ אפילו מלהנפיש דמויות אנושיות. האנשה של חפצים וחיות מאפשרת לצופים הזרה שיוצרת חיבור עמוק יותר שעוקף מנגנוני הגנה. ברגע שאנו מזהים אנושיות בדמות לא אנושית אנחנו מאצילים עליה מצלמינו. אנחנו מצליחים להשליך עליה את חיינו האנושיים, כשזהו שלב נוסף מעבר לעצם זה שאנו מזהים תנועה וחיים בציור סטטי. אך האמת היא שחיות מדברות אינן דבר כה מובן מאליו וגם לא באנימציה. האם אי פעם עצרנו לשאול, בעולם של האנימציה, למה חיות הן אנושיות? מדי פעם כן. למשל, כשדיסני עשו את "רובין הוד" הם ליהקו לתפקידי…