}

12:11

הרוח החיה בין פריים לפריים- מאמר שלי על "הוגו" באתר הפנקס

מאמר שלי עלה לאתר הפינקס, שעוסק ביצירה לילדים

Voyage to the Moon


"הוגו" הוא סרט פנטזיה, תחתיו יש סרט ריאליסטי ותחתיו יש סרט פנטזיה. זהירות! ניתוח מלא ספוילרים.
הסרט "הוגו" של סקורסזה מספר על ילד שחי בתעלות האורור וחדרי המכונות הנסתרים בין קירות תחנת רכבת פריזאית. הוא גדל לבדו לאחר שאביו נהרג ודודו, שאימץ אותו, נעלם. הוגו מתחזק בחשאי את שעוני התחנה ועוקב אחר המתרחש בה. במקביל, בעזרת כישוריו המכניים, הוא מנסה לתקן בובה מכנית שמובילה אותו אל אחד מחלוצי הקולנוע הפנטסטי  - ג'ורג'ס מליאס, שירד מנכסיו ונעשה למוכר בחנות צעצועים בתחנה, פרט אמיתי, דרך אגב. האווירה של הסרט היא כשל סרט פנטזיה. פעמים רבות יש תחושה שהנה עומד להתרחש  קסם: פיה תופיע, מכונה תתעורר לחיים או שיתגלו כוחות מיוחדים. אך כל זה לא קורה. מאחורי החזות הפנטסטית מתקיים סרט, שפרט לצירופי מקרים נדירים, הוא ריאליסטי לגמרי.
שוט הפתיחה,מומלץ לצפיה באיכות ובמסך מלא:



רציתי להתבונן בו דרך זווית מסוימת. זווית שנפרשת מעולם הדימויים וממשיכה אל התוכן. בתחילת הסרט אנחנו רואים מכניזם, לא ברור של מה. ואז התמונה מתחלפת בהדרגה למבט-על של פריז שתואם להפליא את הדינמיקה של המכניזם שנראה רגע קודם לכן.
המצלמה מרחפת ברחבי העיר אל תוך תחנת הרכבת וממשיכה עד שהיא מתמקדת בגיבור, הוגו, שמציץ על הנוסעים, העובדים, השומרים והמוכרים שבתחנה מבעד לחריץ בשעון קיר גדול. אנחנו ממשיכים לנוע בתנועה רציפה ומלווים אותו לאורך התעלות שמאחורי התחנה: מערכות אוורור, מכונות שונות ומשונות וכמובן, השעונים ומנגנוניהם, עליהם הוא אחראי, מבלי שאיש יודע זאת.
התחושה כי מדובר במחווה לזרם האמנות הפוטוריסטי התחילה לדגדג במוחי למראה הרכבת והאנשים הרבים בה, אבל ההוכחה לכך שמדובר במפתח לקריאת הסרט באה עם הופעתו של הדימוי הבא:
שמזכיר מאוד את הציור הפוטוריסטי הזה של ג'אקומו בלה, "דינמיקה של כלב ברצועה":

הציור, לפי שמו, לא מתאר כלב עם רצועה אלא את הדינמיקה שלו. דינמיקה אינה תנועה אלא משהו רוחני יותר, מופשט יותר. הציור מנסה לתפוס מהות חמקמקה של אובייקט שנמצא בתנועה בין שתי נקודות. כמו לנסות לתפוס מה קורה בין שני פריימים של סרט או את אור הירח בכף ידך.
אבל כדי להבין מה פשר המחווה הפוטוריסטית יש קודם להבהיר מה ייחודו של  זרם הפוטוריזם.
הפוטוריזם הוא זרם אומנותי שאני חושב שכל מי שמעוניין להפתח לגישות אמנותיות אלטרנטיביות צריך להכיר (וגם אנימטורים!). עם התפתחות התעשיה והערים המודרניות, בתחילת המאה ה-20, התפתחו גם איכויות חדשות של אסתטיקה ואמנות. הפוטוריסטים ראו במכונה ובמה שהיא מסמלת משהו מטה-פיזי. המכונה, על שלל הדימויים החדשים שהיא יצרה, הכילה בתוכה סתירה פנימית: היא ביטאה את המקום בו הפרט החי הופך לשולי בגוף חדש-תעשייתי, אבל בה בעת סימלה חיות חדשה, אורבנית, המשלבת את התעשייתי והאנושי. לדוגמה: תחנת רכבת. אנשים באים והולכים, רכבות נכנסות ויוצאות, אבל הדינאמיות עצמה נשארת. הם לא ראו בדינמיקה החדשה, זבה האדם הוא חלק ממכונה, את ביטולו של האנושי, הם לא ראו בה ציר שגרתי ודורסני. להפך. הם ראו בדינמיקה כאוס מאורגן, משהו שמשתנה כל הזמן אבל שומר על קוהרנטיות פנימית. מבחינתם, זו היתה עדות לחיים שבמכונה ולא לדה-הומניזם. אני מאוד מזדהה עם זה. כלומר, אני מזדהה עם העמידה מול מכונה ומול האפשרות למצוא בה דווקא את המרכיב החי. כשאני אומר "חי" אני מתכוון גם "אנושי", כי המכונה נוצרה על ידי בני-אדם, לשירות בני-אדם. למרות זאת, הגישה הזו, שרואה ב"קידמה" שדרוג של האנושי, היא אכן מסוכנת. אותו כאוס יצירתי שנוצר על ידי אדם למען האדם אכן מסוגל גם לרמוס ולשעבד אותו. וזה מה שקרה גם לפוטוריסטים עצמם : הם הזדהו עם הפשיזם, עם המכונה הלאומנית הדורסת את הפרט ועשו זאת מתוך רומנטיקה, מתוך עיוורון למקום המסוכן שבו המכונה היא כבר לא גוף המשרת את האנושי אלא גולם שקם על יוצרו . פוטוריסטים רבים נהרגו כלוחמים במלחמת העולם הראשונה והיא גם שהביאה לסופה של התנועה ב-1917.
בגלל הנסיון לבטא ולייצג מהויות חמקמקות, הזרם הפוטוריסטי, היה מוצלח במניפסטים אך פחות ביישומם.
נבדוק את מקרה הכלב. הם ציירו את התנועה של הכלב  כי "הכלב" עצמו, לא מעניין אותם. הוא אובייקט שיוצר תנועה ואנרגיה שקיימות מעבר לעובדה שהוא  זז מנקודה לנקודה. כמו אנימטורים, הם ציירו את הכלב אבל התעניינו ברווח שבין הפריימים. זהו המקום הרוחני בו הדמות קיימת מעבר להופעתה הנקודתית, החד-פעמית, הספציפית שלה. אבל כאמור, כמניפסט, זה מרגש; בפרקטיקה: הביטו בכלב הזה. לא אורגניזם ולא נעליים, אלא אילוסטרציה של רעיון. הדינאמיות הרוחנית החמקמקה פשוט לא עוברת.
היא לא עוברת בגלל הכשל של הפוטוריזם. הכשל, שלטענתי, "הוגו" עוסק בו.
מהמניפסט הפוטוריסטי: " אנו מצהירים כי יופי חדש העשיר את הדרתו של העולם – יפי המהירות, מכונית-מירוץ עם צינורות הפליטה שלה, הדומים לנחשים הנושמים אש – מכונית-מירוץ רועמת ומטרטרת כמו מכונת-ירייה אינה נופלת ביופיה מפסל אלת-הניצחון המכונפת מסאמותרקי." (מצוטט בבלוג "עיר האושר")

מכניזם ויעוד

מה הקשר ל"הוגו"?
אפתח בסיפור אישי קטן: כילד, לכבוד יום הנישואין של הוריי, קניתי להם מנגנון של תיבת נגינה. מאוד התרגשתי, זה היה קסום בעיניי. הם דווקא ממש לא התלהבו, המנגנון לא עניין אותם. אנשים רגילים שתיבת נגינה היא קודם כל תיבה, מעוטרת, יפה ואילו המנגנון, הוא גוף מכני מתכתי קטן עם ידית, מכניזם שצריך להסתיר. כשאנו רואים את מליאס נכנס לקולנוע בפעם הראשונה בחייו, הוא לא הסתכל על המסך כמו כולם, אלא על המקרן. עבורו, שם מתרחש הקסם. שם טמונה אהבתם המשותפת של הוגו ומליאס, הם אוהבים את המכניזם ורואים בו משהו מעבר לסתם מנגנון הפעלה.
המכניזם מבחינת הוגו ומליאס אינו ייצוג או מטפורה של משהו אחר, אלא הוא גילוי אותנטי של מהות אסתטית חדשה. כיום, בעיצוב תעשייתי, נראה שהטרנד הוא להסתיר את המנגנון. העיצוב של "אפל" מצטיין בזה: כמה שפחות כבלים, כמה שפחות כניסות ויציאות ולאחרונה עם הטאבלטים- גם כמה שפחות כפתורים ומקשים. וגם זה קשור למלחמות. כשאייכמן (ימ"ש) טען במשפטו כי היה "רק בורג קטן" במערכת, הוא למעשה דייק את מקום הפרט במכונה הנאצית. הנאציזם הוא מכונה שבה האדם הפרטי הוא תמיד רק "פקיד", לטענתו. ולכן, אין ערך ייחודי לאדם הפרטי, הוא תמיד יכול להיות מוחלף במטרה להמשיך להניע את המערכת. הרתיעה ממכונות המלחמה, מתוארת גם ב"הוגו". בסרט נטען כי הייתה זו תראומת מלחמת העולם הראשונה שגרמה לאנשיםלהפנות עורף לקולנוע פנטסטי (שמליאס היה נציגו הראשי). לכך ניתן לצרף גם את הפחד מהמהפכה התעשייתית, שעל אף שהייתה נוכחת כבר בכל מקום, ההרמוניה בין האדם למכונה לא היתה עוד כפי שהייתה קודם למלחמה.


image

הדבר בא לידי ביטוי בדמות הנבל של הסרט: פקח התחנה, בגילומו של סאשה ברון כהן. הוא למעשה ה"קפטן הוק" של הסיפור שנכותו היא המאפיין המרכזי שלו: הוא איבד את רגלו במלחמה. רגלו המכנית מהווה ייצוג לנפשו הפצועה, היא נתקעת כאשר הוא נסה לפתח קשר אנושי עם אנשים אחרים והיא גם שמקשה עליו לתפוס את הוגו. הדמות הזו מכילה את הקונפליקט המרכזי: קורבן של המכניזם המלחמתי אך תלוי במכניזם כדי להמשיך לתפקד, מקצועית ורגשית. מליאס שילם, כאמור, את מחיר המלחמה. הוא היה יוצר סרטים פנטסטיים (ובראשם "המסע לירח") ולאחר אימת המלחמה אנשים סלדו מפנטזיה ונטו לריאליזם.
לכאורה, ניתן היה לצפות ממליאס להיות ריאליסט ולא איש פנטזיה, הלא הוא נמשך לקולנוע דרך צידו החומרי והמכני, ולא דרך הדימוי האשלייתי שמרצד על המסך. וכאן אני מוצא את מורכבותו של הסרט לפי הטענה שהעליתי בתחילת המאמר. מליאס הוא איש פנטזיה שמימש את דמיונו דרך האהבה למכניזם. דווקא המכניזם והטכניקה הובילו אותו לשיאי יצירה דמיונית. הוא לא חווה זאת כסתירה. הוא מצא קסם (החויה הקולנועית) שמאחוריו הסתתר מנגנון מכני (המקרן)  שמאחוריו הסתתר מנגנון אנושי, קסם אמיתי, פנטסטי ורגשי. כאן טמונה, לדעתי, גם הטעות של הפוטוריסטים. המכניזם לא הוביל אותם לבריאת קסם, הם נשארו ברמת המכונה. באותה מידה, הדיכוטומיה בין "פנטסטי" ל"ראליסטי" היא שקרית. כשאני טוען ש"הוגו" הוא סרט פנטזיה שהתחפש לראליסטי שהתחפש לפנטזיה אני מתכוון לכך שאווירת הסרט, העיצוב והדימויים משדרים "סרט פנטזיה" (מי שצופה בקדימון, לדוגמה, מקבל את התחושה כי הבובה המכנית תתעורר לחיים) כי אנחנו רגילים, מבחינה עיצובית ומיתולוגית לשפת הז'אנר הזה. אך ב"הוגו" אין קסם. האוטומטון, הבובה המכנית שהוא מתקן, הוא אכן מכונה שמסוגלת לדברים נפלאים, אך מכונה זו אכן הייתה קיימת. מצד שני, הסרט הוא גם פנטסיה, כיוון שהוא מעניק לנו חוויה גדולה מהחיים, קסומה. חוויה שמודעת למימד האשלייתי שבקולנוע ועם זאת משכנעת אותנו להתמסר לה (אני מתכוון בעיקר לעיסוק בפחד מהרכבת המתקרבת, שמופיע גם כדימוי של האחים מולייר בראשית הקולנוע, וחוזר כאשר הוגו עצמו כמעט נדרס על ידי רכבת. דבר זה, אני משער, אמור להשיג אפקט כמו מציאותי מפחיד בצפייה ברכבת "יוצאת מהמסך" בגירסת התלת-מימד).

הסרט נוצר בתקופה בה מתקיימת תחייה דווקא לסרטי פנטזיה, אולי אפילו השתלטות מוחלטת. נראה שדווקא בשל כך בחר סקורסזה  לחבר את גל הפנטזיה הנוכחי אל שורשיו האמנותיים, בתוך הקסם, שאינו עסוק רק בדימוי שנוצר על המסך אלא במנגנון שעומד מאחוריו. "מנגנון" במובן של תהליך, במובן של תוכן ובמובן של עיסוק במה שנמצא בתת המודע: המנגנון הרגשי, שמסתתר מתחת לקליפת העור שלנו.
וזהו באמת מה שהוגו מחפש. כשהוא מרכיב את האוטומטון חסר לו משהו בסיסי כדי להפעיל אותו: מפתח בצורת לב (כן, אני יודע, קלישאה). הלב הוא אותו הדבר שמחבר בין האדם לאוטומטון. ללא הלב, ללא הקשר בין אנשים המכונה לא יכולה לפעול. ובמושגי אנימציה: ללא המתח שבין שתי תמונות אין באמת הנפשה. אין חיים. האשליה היא אמנם תולדה של שתי תמונות אבל החיים נוצרים בין לבין. באותו מקום שהפוטוריסטים ניסו, אבל לא הצליחו, לתפוס.
הוגו מתבונן על העולם כעל מכונה ועל האנשים, העיר וכל העולם, כחלקיה. מבט זה על החיים, הוא אומר בסרט, גרם לו להבין שכפי שבמכונה אין חלק מיותר, כך אין אדם מיותר, אלא רק אדם שלא מממש את ייעודו. איך הוא עוקף את הפן הדורסני שבמבט הזה? איך הוא נמנע מלראות אנשים כ"ברגים קטנים" במערכת דטרמיניסטית שבה "יעוד" היא מילה גסה? קשה שלא לראות באמירה זו טקסט דתי. שכן, אם יש מנגנון ויש יעוד לכל חלק אז ודאי יש גם אומן שעומד מאחורי זה (מה שאכן מתגלה בסרט! הרי העיסוק באוטומטון הוביל למליאס, האב החדש) התשובה לדעתי נמצאת בשפה. הוא לא מדבר על "מכניזם" אלא על "מנגנון" וההבדל הוא משמעותי כי "מכניזם" משמעו "דטרמיניזם". ואילו, מנגנון מכיל בתוכו את השורש נ.ג.ן., את המנגינה. כשאביו של הוגו מסביר לו על האוטומטון הוא משווה אותו למנגנון של תיבת נגינה. המנגינה היא חלק מהסיפור. היא המקום שבו המכניזם מתעלה על עצמו לרמת אמנות. המקום בו המכניזם פוגש את הלב.
אובדן האב בסרט, הוא גם אובדן האל, כיוון שכל הדמויות איבדו את ייעודן ולכן המנגנון הפוסט-מלחמתי של אירופה לא ממלא את ייעודו. הוגו אוסף חלקים כדי להרכיב מחדש את האוטומטון שמוביל אותו לאב חדש. אב שמתרגם את המכניזם ליצירה, לאמנות ולשיבת הפנטזיה. זהו שובה של המנגינה אל המכניזם המקולקל. התעוררות מחדש לחיים הומניים שבהם האנושי והמכני לומדים לחיות זה עם זה גם ברמה התאולוגית: בבחינת "הכל צפוי (דטרנמיניזם) והרשות נתונה (הומניזם)". הפנטזיה היא המנגנון של החיים הריאליסטיים ולכן המכניזם מסוגל להפוך גם לכוח מרפא.
בסוף הסרט, בשניה האחרונה ממש, נראה כי הסרט הוא אכן סרט פנטזיה וקסם אמיתי קורה: האוטומטון פוקח את עיניו. אבל באותה מידה, ניתן לראות בכך חלק מהתכנות של האוטומטון. הרי כבר ראינו בתחילת פעולתו שהוא עובד בשלבים, שיש לו השהיות. העובדה שהוא פקח את העיניים בסוף הסרט ונראה כחי, מהווה סוף פתוח שמשאיר אותנו ברווח שבין הפנטזיה למציאות.
הערה חשובה לסיום: היחס בין פנטזיה ומציאות אינו דיון תאורטי כלל! כשהרמב"ם כותב על הכוח המדמה הוא כותב:
"והחלק המדמה, הוא הכוח אשר יזכור רשמי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום. וירכיב קצתם, ויפריד קצתם מקצתם. ולזה ירכיב הכוח הזה מן העניינים אשר השיגם עניינים שלא ישיגם כלל, ואי אפשר להשיגם. כמו שידמה האדם ספינת ברזל תשוט באוויר,
ובן אדם שראשו בשמים ורגליו בארץ;
ובעל חי – באלף עיניים, על דרך משל -
והרבה מאלו הנמנעות ירכיבם הכוח המדמה וימציאם בדמיון. "
הרמב"ם בחר להביא כדוגמה ליציר דמיון נמנע (לא אפשרי) דווקא ספינת ברזל מעופפת . מצחיק שספינת ברזל מעופפת אכן הומצאה לבסוף, ושמה מטוס (או צפלין). באותה מידה של אירוניה ניתן להסתכל גם על "המסע לירח" של מליאס. הוא מובא ב"הוגו" כשיא של התפרעות הדמיון, הפנטזיה והאשליה הקולנועית, כשבפועל מליאס פשוט הקדים בכ-70 שנה את הנחיתה הראשונה של אדם על הירח.
כתבה על הוגו ואוטומטונים:

"המסע לירח", ג'אורג'ס מליאס, נצבע ידנית, פסקול של AIR:


הערה חשובה לסיום:
היחס בין פנטזיה ומציאות אינו דיון תאורטי כלל! כשהרמב"ם כותב על הכוח המדמה הוא כותב:
"והחלק המדמה, הוא הכוח אשר יזכור רשמי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום. וירכיב קצתם, ויפריד קצתם מקצתם. ולזה ירכיב הכוח הזה מן העניינים אשר השיגם עניינים שלא ישיגם כלל, ואי אפשר להשיגם. כמו שידמה האדם ספינת ברזל תשוט באוויר,
ובן אדם שראשו בשמים ורגליו בארץ;
ובעל חי - באלף עיניים, על דרך משל -
והרבה מאלו הנמנעות ירכיבם הכוח המדמה וימציאם בדמיון. "
הרמב"ם בחר להביא כדוגמה ליציר דמיון נמנע (לא אפשרי) דווקא ספינת ברזל מעופפת. מצחיק כמובן שספינת ברזל מעופפת אכן הומצאה לבסוף, ושמה מטוס (או צפלין). באותה מידה של אירוניה ניתן להסתכל גם על "המסע לירח" של מליאס. הוא מובא ב"הוגו" כשיא של התפרעות הדמיון, הפנטסיה והאשליה הקולנועית, כשבפועל מליאס פשוט הקדים בכ-70 שנה את הנחיתה הראשונה של אדם על הירח.

לינקים ומאמרים:
יאיר רווה על הוגו
הפנקס- ניתוח של הוגו, ניתוח שהוא בעייתי מבחינתי. נראה לי שהוא כופה תבניות תסריטאיות על חשבון הקשבה לסרט.
הספר המקורי- הוגו קברה.

המאמר הקודם שלי שפורסם שם עסק בניתוח של מורשת פיקסאר.