הולי הולוקסט, הסרט החדש של אוסי ולד ונועה ברמן־הרצברג הוא דוקואנימציה המבוסס על סיפורה של נועה וחברות עמוקה ורבת שנים בינה ובין אישה גרמניה שהכירה בצעירותן. הסרט הוא חלק מגל של סרטי אנימציה עצמאיים קצרים ישראלים שזוכים להצלחה עולמית השנה: "המגלשה השחורה" של אורי לוטן נמצא בשורטליסט לאוסקר וסרטה של טל קנטור "מכתב לחזיר" זכה בפרס אופיר לסרט קצר (לראשונה סרט אנימציה זוכה בקטגוריה זו) ויחד עם "פלומות" של סטודיו תום וחני הם יצרו הדים בפסטיבלים ברחבי העולם. "הולי הולוקוסט" זכה בכמה פרסים בינלאומיים ונרכש לאחרונה על ידי הניו יורקר ומוצג בסטרימינג הדוקומנטרי של המגזין וביו-טיוב תחת הלייבל של המגזין. והנה הוא כאן.
מאחורי הקלעים של ההפקה:
הסרט עשוי ביד אמן ומשלב ז'אנרים שונים עלילתיים-דוקומנטרים ואבסטרקטים ליצירה שלמה שמהדהדת את הרעיונות המרכזיים שלה מזויות שונות. הסרט מתאר חברות ובאותו הזמן נוצר מתוך חברות. אוסי ונועה מרצות במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל וזה שיתוף הפעולה הראשון שלהן כיוצרות. כמו הסיפור, גם הסרט מכיל מתח מסויים בין הפן הנרטיבי דוקומנטרי דרמטי לבין האבסטרקטי פלואידי אמנותי עם נוכחות ברורה של משחקיות צורנית וחשיבה של תנועה ומחול שמאפיינת את אוסי. כך יוצא ששתיהן חוקרות בסרט אחד את התמה מזוויות שונות ואולי אלה שתי דרכים בכלל לספר סיפור: ממקום אסוציאטיבי דינמי או ממקום נרטיבי שמנסה לבנות דרמה והגיון פנימי מובחן.
בניתוח שלי את הסרט ונושאיו חשוב לי להבדיל בין נועה, האדם, היוצרת, לבין דמותה בסרט. אלה שתי הוויות שונות ואני מכיר רק את נועה כדמות כפי שסיפורה מוצג לי כאן. במובן הזה, מות המחבר, אני מתיחס ליצירה כיצירה כשהידיעה שהיא אוטו-ביוגרפית כמעט וחסרת משמעות בעיניי בהקשר הזה.
התמה שאני מזהה בסרט מתחילה קודם כל בשמו. דמותה של נועה, כדור שלישי לשואה, דרכה אנו חווים את הסרט, לא מתרגשת מהשואה. כלומר, היא מפעילה מנגנון הדחקה שלפיו השואה אינה קדושה ולכן אפשר לספר בדיחות שואה ולכן אין סיבה גם שידידות שנרקמת תתפרק "רק" בגלל שאחת החברות שהיא נכדה למפקד מחנה נאצי אכזרי במיוחד ש"מככב" ברשימת שינדלר. בסרט, המנגנון הזה של חילון השואה (מוטיב שקיים גם "מכתב לחזיר" של טל קנטור) לא מוצג בביקורת או כמנגנון הדחקה. הקוסמופליטיות שמאפיינת את הסרט בצורה מובהקת מתנערת מהמחשבה שלאום או הסטוריה יעמדו במחיצה בין אנשים. יתרה מזו, ג'ניפר טיגה, אותה בחורה גרמניה שהיא צאצאית (מאומצת) של אמון גות', מייצגת באורח חייה והיותה שחורה את הקוסמופוליטיות הנאורה העכשווית שדמותה של נועה מתקנאת בה. גרמניה, שחורה ממשפחה מעורבת אתנית, לומדת אמנות, והסרט לדעתי מרמז קצת על מיניות קווירית מצידה. אך כאמור כל זה לא מועיל לה כשעול ההסטוריה על כתפיה למרות שהיא עצמה לא חטאה בדבר ואף מסמלת את ה"תיקון" של גרמניה.
הדחף להרגיש שגרמניה "חזרה בתשובה" מאפיין הרבה מפעולותיה של גרמניה במאה האחרונה ובייחוד בעשורים האחרונים. חלק מהפעולות נועד במודע או שלא להסית את הדיון על השואה משנאת יהודים אל סוגיות של זכויות אדם כלליות ויחס למהגרים בפרט ואפשר למצוא לכך ביטוי גם בסרטו של ארי פולמן מהשנה "איפה אנה פרנק?" שם גיבורת הסרט זועקת כי המבחן של אירופה באשר ללקחי השואה הוא בקבלת הפליטים לחיקה בכל מחיר. אך ממה שאנו רואים ב"הולי הולוקסט" הצורך הזה בטיהור אירופה שבא יחד עם האשמה עצמית אודות המצב הנוכחי של ישראל אינו רק אינטרס אירופאי אלא ישראלי! הדמות הישראלית היא זו שלא לוקחת ברצינות את משא השואה שעל כתפי חברתה ואפילו יותר מזה: היא מעתיקה את השואה לזירה הדתית (שואה "קדושה") ובעצם מצהירה על עצמה כ"חילונית" מול דת זו. או במילים אחרות: "אני לא מאמינה". הסאבטקסט הוא שהשואה עברה קידוש על ידי ישראל, היא הוטענה במשמעות עמוקה ורחבה ממנה יש צורך להתנער או לבקר לפחות. ולכן, הישראליות החילונית הליברלית אותה נועה מייצגת נאבקת לחלן את השואה. היא נאבקת ללא מאמץ. הנונשלנטיות שלה וה"בואו לא נעשה מזה סיפור גדול" מגובה בטענה שהיא עצמה נצר לניצולי שואה ולכן "מותר לה" לקחת את הדברים בקלות. למה לא נותנים לרגע להיות קוסמופוליטים בעולם הזה? הבעיה אולי שנוצרת מכך היא שאנחנו לא מקבלים שואה חילונית בסרט. האלטרנטיבה לשואה הקדושה, היא אף-שואה בכלל. בעקבות הספר של ג'ני, נועה נאלצת לשמוע את הסיפור שמעולם לא סופר לה על משפחתה שלה שנרצחה בשואה. והיא מתחרטת על כך: "ואז אמי סיפרה לי את הסיפור הנורא של המשפחה שלי... הלוואי והיא לא היתה מספרת".
מבטה של אוסי, לדעתי, הוא שונה. רואים את המשחקיות שמדמה אנימציה אבסטרקטית וסצנות קומיות מופשטות הנוטות למחול שקיימות בסרט כחותמה של אוסי כיוצרת. אפשר לראות את זה בים האהילים הואגינלים שבמסעדה, בסצנת הריקוד על המזרן הצף, בסשן רישום המודל הנהדר והמצחיק שם הדמויות נפגשו לראשונה (עם דמות מגוחכת של גבר שמפנה את מקומה לדמויות הנשיות, לצד דמות מגוחכת של מרצה לאמנות שמפשיטה את המודל מאנושיותו ומצליפה בו במילותיה כל הזמן לשנות תנוחה). סצנה זו מהדהדת את הסצנה אחר כך בה הן מתבקשות להצטלם לקראת צאת ספרה של ג'ני. הפעם הן צריכות להיות מודל ומקבלות הוראות מהצלמת שמזכירה את המורה לאמנות. הן ממשיכות לדגמן להוראותיה, מסונוורות מהתאורה, בנסיון לקיים שיחה אותנטית. אבל ברגע שהמצלמה נוכחת אין יכולת ללהיות אותנטים, אין יכולת לקיים שיחה (ואולי זו ביקורת על דוקומנטריות בכלל?) וכל מה שחי בינהן קופא. היכולת לתקן את הקשר נראית אבודה. עם הפער הזה הסרט מסתיים כשהכל נשטף על הים. מצד אחד עומדת נועה שנאחזת בבחירה החופשית שמנותקת מהסטוריה, אשמה, נרטיב אלוהי ודרמה, ומצד שני ג'ני שמרגישה שההסטוריה היא חלק ממנה, גם במקומות הכואבים ביותר. שתי השפות בהן הסרט מדבר, הנרטיבי דוקומנטרי והאבסטרקטי-ריקודי-קומי יוצרים שתי פרספקטיבות שונות. אחת צינית ומנוכרת למרות שטוענת על עצמה שרוצה קרבה, והשניה חושפת את זה שכל דבר הוא מחול. גם ריחוק בין דמויות מעיד על קשר בינהן שמתבטא במרחב, בקומפוזיציה, בתנועת החיים שאי אפשר לעצור באמת.
אני חושב שגדולתו של הסרט הוא בדיאלוג הזה שמכיל תמיד פרספקטיבה הפוכה. ג'ני כותבת ספר על נועה, נועה עוןשה סרט על ג'ני, אוסי מכניסה את הפרשנות שלה להכל ואני... אני כותב על זה.
כמה שאלות לגרמניה. מאת צביה מרגליות:
תגובות
הוסף רשומת תגובה