סנט מוריץ -סרט הגמר של יוסף בלקלב

 

סנט מוריץ - סרט הגמר מבצלאל של יוסף בלקלב ורז זוננפלד חיכה שנים וסבבי פסטיבלים כדי להגיע לרשת בדיוק בזמן: ערב פסח.

הסרט מציג מערכת יחסים טעונה בין בן אובד ואמו בתוך אובססיית הניקיון של ערב פסח... כשדקדקנות הלכתית פוגשת OCD וחרדות זה יוצר קרקע פוריה להתפרצות געשית משפחתית. בכלל, ליל הסדר הוא ארוע קולנועי או יותר נכון תאטרלי של התא המשפחתי היהודי-ישראלי, על מתחיו הבלתי פוסקים שעטופים באהבה ודאגה כששני אלו בלתי נפרדים. לא רק שהערב נועד להיות במה שבא ממחיזים ומחיים מחדש זכרון תרבותי קולקטיבי, אלא שעצם הארוע נהיה התרחשות דינמית בין הנפשות הפועלות סביב טקסים, שאלות, שירים, סיפורים ואוכל.

הצהרת הכוונות של יוסף בלקלב:

ההכנות לפסח בביתי, מעולם היו קשים מנשוא.

ההכנות הם הריטואל החוזר של אמי, אשר מטרתו הוא להחדיר בנו (הילדים) את ההבנה העמוקה של יציאה מעבדות לחירות. לכל הורה שמורה הזכות לחנך את ילדיו בדרכו, אך אמא שלי הייתה אחראית לפרנס אותי ואחותי, זוג קשישים ושלושה כלבים שלא ידעו לשלוט ביציאותיהם. כך שאחרון הדברים שיכלה להביא עצמה לעשות הוא לנקות את הזוהמה המצטברת של כולנו, גם אם רק פעם בשנה.

אמא שלי תמיד טענה שבגלגול הקודם הייתה בתו של הכהן הגדול בבית המקדש, ולאחר מכן גם נסיכה של איזה צאר רוסי ולכן אינה יכולה להתמודד עם נקיונות ועבודות של פשוטי עם. רק היום אני מבין את האירוניה אשר נגזר עליה להתמודד עם נסיבות חיים שכאלה, ועם הדיר שהיה ביתנו.      

בכל שנה לפני חג הפסח, מחלה פסיכוסומטית פתאומית הייתה פוקדת אותה. היא נהגה לשכב על הספה עם היד על המצח, רפידות חרדל על בית החזה ועם היד הפנויה הייתה פוקדת עליי לנקות את הזה ולסדר את ההוא. אני בזתי לה וחשבתי שהיא עושה עצמה, הרי עד היום אני חושב כך. אמי עלתה ארצה בשנת- 1988 מאוקראינה, ואת אהבתה ליהדות וציונות היא קיבלה מסבא גדליה – אלטע זאכן ביום חול, חזן ביום קודש; ואת המסורת הוא נתן לה למשמרת. לצערי.

הנקיונות לפני החג היוו את שחרור הבית מהג'ורה שהשד לא ידע. מתתי-זנים של חזזית הבית, ממכת עכברושים שפקדה את הבוידעם ואורגיה של תיקנים שחגגו מאחורי המקרר. במאבק מאומץ היינו מסיימים את הנקיונות בזמן, ומקנחים בטקס שריפת חמץ יחד עם כל השכנים סביב המדורות בהתנחלות הבורגנית בה גדלנו. בערב הסדר הבית היה גדוש ועמוס באורחים. ייתכן וערב פסח הוא היום היחיד בשנה בו היו מתארחים בביתנו אנשים, כיוון שהוא היום היחיד בו ביתי היה ככל הבתים ביישוב – נקי ומצוחצח, בין אם רק לערב אחד.

השנים חלפו; סבתי נפטרה, הכלבים מתו ופינו את מקומם לאחד גדול כשלושתם יחדיו. אחותי התחתנה והביאה ילדות. ואני, נותרתי עבדה הנאמן של אמי. בין אם חזרתי ממסע כומתה, ממילואים או לאחר חודשים בחו"ל - הדלי, הסקוטצ' וידידי סנט מוריץ חיכו לי בציפייה, כשלא מצאתי דרך לחמוק מהימים הנוראים ומהכאוס שלפני הסדר.