געגוע לברווז עיתונאי

יש הרבה מה לכתוב על דודו, אבל זו זווית מסוימת שצצה לי היום. במקרה או לא במקרה, שבוע לפני יום פטירתו ה-7.
כשדודו גבע ז"ל פוטר מרשת שוקן הוא צעק על שוקן, שפיטר אותו: "אתה מפטר אותי? אני מפטר אותך!" הוא טען שהעיתונות הפסיקה להיות במה לאמנות אלא רק לביקורת על אמנות. והוא כמובן, צדק.
אבל מאז עברו ימים והברווז האוונגרדי הפך לסמל שאומץ על ידי כל מי שדחה אותו רגע קודם.
מה שקרה, לדעתי, זה שדודו גבע היה אלטרנטיבה בהגדרה. הברווז עם הסכין בגב התאים כקול מחאה למציאות שבה יש חברה חזקה ועיתונות רצינית. אני מרגיש שמאז מותו, הברווז ניצח, ניצחון שכולו הפסד. כי העיתונות כולה התברווזה. כי כשאין עיתונות רצינית, כשאין קונצנזוס, אין לברווז מה לעשות יותר. אני חושב שההדרדרות של העיתונות חופפת במידה מסוימת את הסתלקותו של הברווז. הברווז היה חור בעיתון שדרכו מציצים החוצה. הוא לא היה חודרני. הוא לא חשף את דודו גבע האדם אלא הוא חשף את דודו גבע הברווז. והיום, כשהכתיבה היא אישית, כשלמעשה כל כתיבה היא אישית בין אם זה חדשות או טור או קריקטורה בעיתון, נראה שאין מקום לברווז. אין מי שיצחק על הרצינות התהומית פשוט כי היא כבר לא קיימת.
זה לא ניצחון. זה הפסד. אם אפאחד לא מאיים לפטר את הברווז, זה סימן שהוא צריך לדאוג. כשהפסל שלו מוצב על גג העיריה והוא נעשה לאייקון של פסטיבל הקומיקס והאנימציה, זו מחווה קטנה מדי, מאוחרת מדי וקצת מזויפת.
אני מתגעגע גם לקריקטורות הפוליטיות שלו ב"הארץ". מאמר יפה נכתב עליהן בספר "פשר החיים" לזכרו, על איך הוא דיבר פוליטיקה בלי לדבר פוליטיקה. עוקף אותה מלמטה. הוא היה איש שמאל אבל הוא לא שרת שום אג'נדה. המתנחלים שלו היו שלו, הערבים שלו היו שלו והישראליות שלו כולה הייתה דודו-גבעית. הוא לא עבד בשביל אפאחד ואפאחד גם לא מצליח למלא את החסר.
יהי זכרו ברוך.

עבודה שעשיתי לארמדיל על מפגש בין הברווז לברווז אחר:

השמשונים של דודו גבע:

עוד שמשונים בפליקס
מסעות הברווז: סרט תעודי:

http://yes.walla.co.il/?w=2/7839/1536739
על הספר לזכרו: רטרוספקטיבה ומאמרים: פשר החיים:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3341857,00.html
עוד על דודו באתר "הארץ": http://www.haaretz.co.il/misc/1.1542117

ולסיום: הקומיקס האהוב עליי בו דודו חושף שעמוק בפנים הוא בכלל ברווזן.