דלג לתוכן הראשי

מחשבות קישורים וסרטים על אנימציה בעידן האינטרנט

(אלה הם רק הרהורים. אני לא מומחה לעניין, מוזמנים לתקן אותי)
אני לא אכנס כאן לדיון הארוך והמשמעותי על עידן השיעתוק הדיגיטלי והטכני. מה גם שכל רגע הוא נעשה מורכב יותר ויותר. "עידן השעתוק הטכני", המסה של ולטר בינימין, עסקה במשבר והאתגר האמנותי שנוצרו מהאפשרות לשכפל. היא דנה עוד בהרבה דברים ורציתי להזכיר אותה בהקשר של העידן שלנו, שהוא כבר השלב הבא: השעתוק הדיגיטלי.
וולטר בנימין דיבר על זה שכשיש שכפולים זהים אין משמעות למקור. אנחנו חיים כבר בעידן בו אין מקור. יש רק שכפולים. כשאני מצלם במצלמה דיגיטלית התמונה מיוצרת מיד כקובץ. אין שלב "המרה".
לא באתי להתפלסף (טוב, אולי קצת) אלא לראות כמה הקשרים לעידן שלנו ולתחום האנימציה.

(המשך בפנים...)

הסרט הזה (באורך מלא), "לחץהמתןנגן" הוא דוקומנטרי על יצירה בעידן האינטרנט. בגדול הוא מציג את שתי הטענות הקוטביות: 1. "איזה מגניב! כולם יוצרים! זה זול יותר ליצור ולהפיץ! חופש! אהבה!" 2. "אוי ואבוי! כולם יוצרים! זילות! חוסר בקרת איכות! (ואין תגמול!)"
קשה מאוד לשפוט דברים תוך כדי שהם קורים. כמויות המידע והתוכן יצרו ערעור מיידי על סמכות שקובעת איכות, כל בלוגר יכול לתת ביטוי לטעמו האישי וכנ"ל כל ילדה בת ארבע עם טלפון משוכלל. את יאיר לפיד בטור שלו מ2010 זה נורא הטריד: המחשבה שלא יהיה עיתונאי שיגיד לכולם מה נכון ומה טוב (אולי זו הייתה הרמיזה הראשונה למעבר שלו לפוליטיקה).
אז מה קורה בינתיים? מצד אחד, יש הצפה של תכנים ברמות שונות ומגוונות. יכולות הייצור וההפצה נעשו ישירות, זולות והמוניות. האפשרות לצרוך כמובן, נעשתה גם היא זמינה, בין אם באופן חוקי או פיראטי.
ובמקביל, התפוררות מעמד המבקר והווצרותן של קבוצות טעם שונות שלא מחוייבות יותר ליישור קו עם הטעם השליט.
לאחר שהקימו את אמזון נוצר הביטוי "הזנב הארוך". משמעו היה שאמנם ישנם "רבי מכר" שמהווים מסה מרכזית במכירות, אבל מאחוריהם משתרך זנב ארוך של ספרים שנמכרים בכמויות משתנות מעבר למיינסטרים.כך שאנשים, שטעמם הספרותי מגוון יכלו סופסוף למצוא את מקומם בזרמים משניים, מה שאחר כך, יצר גם קהילות וירטואליות לתחומי עניין שלא נכנסים לערוץ 2.
ומה עם אנימציה?
טוב. גם פה אנחנו עוברים מעבר קיצוני מחוסר יכולת כמעט מוחלטת להגיע לקהל ליכולת הפצה המונית ומיידית. גם כצרכני וגם כיוצרים. אז מה זה סיפק לנו? יותר עבודה, או יותר ציפייה שניצור בחינם? לפי הסרט, הדברים אינם תמיד עומדים בסתירה. קהל שצורך אנימציה ונהנה ממנה יהיה מוכן גם לשלם עליה יותר. זה נכון? אני לא יודע.
אני לא הייתי קונה עכשיו DVD של סרטים קצרים, מצד שני קניתי אונליין סרט קצר שאהבתי והופץ חינם באינטרנט רק כדי להביע את הערכתי לאמן.
עוד סרט:
"הכל זה רמיקס", סדרה של סרטונים דוקומנטרים קצרים באותו נושא, ערוך טוב, מהנה מאוד ומעורר מחשבה. זה החלק הרביעי והאחרון בסדרה שכוסק בחוסר היכולת של המערכת התרבותית והכלכלית להתמודד עם השינויים שהרשת יצרה.
כדאי לצפות גם בשאר החלקים.
קישורים נוספים:

זהו ספר קומיקס שכולו נעשה באינטרנט וניתן לקריאה ברשת. אבל הוא גם כולל בלוג עם מאמרים על כל ההבטים של כתיבת והפצת קומיקס. בסופו של דבר, יצא גם הספר, שנועד לקנייה על ידי כל האנשים שנהנו מהבלוג והחשיפה שהבלוג, יחד עם הספר החינמי, אפשרו ליוצר.

SIMONS CAT
החתול של סימון כמודל כלכלי: כתבתי עליו פה.

שיווק בYOUTUBE
זה מסמך שמופיע גם בקטגוריית עזרים לאנימטורים על איך להשתמש ביוטיוב כפלטפורמה שיווקית.
וזה מאמר על יצירת נוכחות ברשת, מיועד לאנימטורים:

אתר הוידאו היותר איכותי, שמיועד ליוצרים ולא לחתולים מנגנים. יש בו אפשרויות שונות להציג ולהגיע לקהלי יעד, דרך פורומים, קבוצות ערוצים ועוד. לי יש שם את "הערוץ לאנימציה ישראלית".

אבל איך מרוויחים כסף ברשת? יש אפשרויות לפרסומות אבל יש גם אפיקים אחרים:
אתר ישראלי שמציג בתשלום סרטים עצמאיים. מעניין אם זה באמת עובד. אני צפיתי שם בסרט אחד. וזו חויית צפיה לא רעה בכלל. בינתיים, יש בו סרט אנימציה אחד ומצוין: "כוכבים" של מאיה וקסלר

השגת מימון עצמאי ברשת:
זה דבר באמת מגניב, כדאי לכם לקרוא על אחד הפרויקטים שהשיג ככה מימון תוך יום. מדובר באתרים שמגייסים כספים מהקהל ישירות. הציבור נותן כסף לפרויקטים שהוא אוהב ובתמורה מקבל כל מיני דברים לפי הסכום שתרם. ההגיון הכלכלי: כולם מרויחים. אם סכום היעד למימוש הפרויקט לא הושג אז אף תשלום לא מתבצע. הפרויקט ממומן רק אם הוא עומד ביעד שלו.
אז יש את KICKSTARTER וINDIEGOGO עליהם תוכלו לקרוא במאמר של "תסריטאי מחפש עבודה". אבל יש גם אתר ישראלי ששמו HEADSTART ובו אין אף פרויקט אנימציה בינתיים.
אולי זו גם הזדמנות להזכיר את ארמדיל, חבורת היוצרים האינטרנטית שאני חלק ממנה. דוגמה לפרויקט שאין בו שום תועלת כלכלית ישירה אבל מחזיק כבר שש שנים (כבוד!) לאחרונה העלנו גליון בנושא "גבריות" עם עבודת אנימציה אחת שלי.
ואם כבר אנחנו עוסקים בשיווק: הנה השווריל שלי נכון ל2011:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל. בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד? לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילונ…

פוצי המעופף - עדו בהר. זוכה אסיף 2016

מבחן גבריות והתבגרות ישראלי הוא נושא שקיבל המון יחס בקולנוע הישראלי אבל הרבה פחות באנימציה ישראלית. זה אולי מה שמייחד את "פוצי המעופף" מסרטי גמר רבים אחרים. העיצוב הילדותי-איורי מסוגנן מאוד, יוצר אחדות בין הדמויות והרקע ועוזר ליצר תחושה ילדותית אך מטרידה. העיצוב מזכיר מעט את סרטו המופלא של ג'ונתן הודגסון "האיש עם העיניים היפות" שגם הוא יצר דימויים איוריים ילדותיים כמעט מופשטים ממציאות קונקרטית, מקומית מחוספסת מאוד.

הסרט "פוצי המעופף" של עדו בהר (בצלאל) זכה בפרס אסיף לסרטי סטודנטים 2016.





עיצובים (לחצו להגדלה):













תהליכי עבודה:






האיש עם העיניים היפות:

הריבוע – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני

מאמר חדש שלי על הסרט "הריבוע" של רובן אוסטלנד (שבדיה, 2017) פורסם בכתב העת המקוון "פוסט פוסט" של המחלקה להסטוריה ותאוריה בבצלאל.
על אמנות קונספטואלית, צביעות בורגנית, אלוהים הנעדר בעידן העכשווי ועל פלימו, מדרש תלמודי שהולם את הסרט.
מוזמנים לקרוא.
לינק: "הריבוע" – אלוקים כאמנות קונספטואלית או המוזיאון כמקלט בורגני






מקק - סרט קצר של יונתן השילוני, ספיר 2017

סרט הגמר של יונתן השילוני מספיר מספר על מקק שמטריד בחורה צעירה עד לשרשרת של טוויסטים מפתיעה. (מכיל עירום מצוייר).



אנימציה נהדרת ותסריט מורכב שמעורר גם תהיות מסוימות בנוגע לעד כמה סרט יכול לתת לגיטימציה לסטיה והטרדה. האם ניתן בכלל לשפוט דמות בסרט בכלים מוסריים. אני הרגשתי בהתחלה שהסרט עובר ללא אבחנה בין שני סוגים של תיאור הגיבור אבל משיחה עם יונתן מסתבר שזו היתה הכוונה: לצייר דמות שהיא על התפר, שיש בה מהסטיה והתום.




















פטריק סמית

פטריק סמית, אנימטור ניו יורקי.
למעשה הוא די מנייריסט אבל למרות זאת, יש בו משהו.


שתה:



לחיצת יד:




אתר: http://www.patsmith.com/
הבלוג שלו ושל ביל פלימפטון:  http://www.scribblejunkies.blogspot.co.il/